לחיות מקדש

קדושת המקום

גיליון 'שערים' היה אמור לצאת לקראת חג השבועות, אך כמו את כולם, גם אותנו הקורונה תפסה לא מוכנים והחלטנו לדחות את ההוצאה של הגיליון בחודש, בתחילת חודש תמוז. ואי אפשר להוציא עלון כלשהוא בתקופה הזו בלי לעסוק בבית המקדש. קפצנו על ההזדמנות, וחשבנו את מי אפשר לתפוס מוכן ומזומן לראיון בנושא הזה. הרב מנחם מקובר היה כתובת ברורה.

נראה שהרב מקובר לא מסוגל לחיות בלי קשר למקדש. לאחר שנים שגר בירושלים, בחר הרב מקובר לעבור דווקא ליישוב שילה, מקום המשכן. אני רגיל שאנשי המקדש מלאי מרץ והתלהבות, ודמותו הרגועה של הרב מקובר לא התאימה לי כל כך עם התדמית הזו, אך אל דאגה, כשמגיעים לנושאי המקדש, בהם עוסק הרב מקובר שנים רבות, העיניים המיוחדות של הרב נדלקות.

אני חושב שהשאלה הראשונה שעולה לכל יהודי כשהוא חושב על בית המקדש היא איך הוא, יהודי שיושב היום בארץ ישראל, יכול להתחבר למשהו שהיה קיים לפני אלפיים שנה? במיוחד שמדובר במקום מעשי וחוויתי, ולא בתורה שכלית שיכולה לעבור במסורת. אז איך יהודי יכול בעצם להתקשר נפשית, רגשית, אפילו שכלית – למשהו כל כך מנותק מאיתנו?

"אני קודם כל חושב שבעצם השאלה מונחת התשובה – בית המקדש לא מנותק מאיתנו. באבות דרבי נתן כתוב ש"כל  תפילתם  של ישראל אינה אלא לבית המקדש". בפנימיות, כל יהודי מחובר לבית המקדש ולא רק שלמי אמוני ישראל. אתה יכול למצוא את זה גם בשכבות שכביכול מנותקות ביותר. יש לא מעט סיפורים כאלה, בהם אנשים היו מרוחקים וברגע שהם קצת נחשפו לתכנים של המקדש משהו התעורר אצלם. כל יהודי מחובר בשורש לנקודה הזאת.

ספר יצירה מדבר על שלושה רבדים בבריאה, שראשי התיבות שלהם עש"ן: עולם, שנה נפש. ניצוץ הנשמה היהודי הפנימי שתול אצל כל אחד מישראל; גם ממד הזמן, השבתות והמועדים, קיים ושייך לכל אחד מישראל. לא יעזור לו שום דבר, זה קיים. כך גם בית המקדש, בחינת המקום, נמצא אצל כל יהודי בפנים, בין במודע בין אם לא במודע, הוא מחובר לרעיון של המקדש. אז התפילה הפנימית והחיבור הפנימי לבית המקדש, קיימים בכל יהודי וכל יהודי מחפש את בית המקדש. כשיהודי מחפש את הנקודה הפנימית שלו הוא מחפש את בית המקדש. אמנם אוהבים לצטט את פירוש האלשיך הקדוש על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שמסביר שכל יהודי צריך לשכן את השכינה  בתוכו, אך פשט הפסוק מדבר על המקדש עצמו. למעשה המקדש שתול ונטוע אצל כל יהודי. כשיהודי עולה לרגל ומקיים מצוות ראיה – מתעוררת הנקודה הפנימית הזו. זהו לא גילוי מחודש שמתגלה במקדש, אלא אור שגנוז בתוכך ורק צריך לעורר אותו.

אמרת שאנחנו לאחר אלפיים שנות גלות. כרגע ב"ה אנחנו לא בגלות, ויותר נכון לקרוא לכל השנים האלה 'אלפיים שנות חורבן'. אך כמו שאמרנו, למרות החורבן, הנקודה הפנימית קיימת. כתוב "טובעו בארץ שעריה", אמנם המקדש טובעו, אבל הם בארץ. מבחינה רוחנית, השערים לבית המקדש נמצאים. זו גם ההבנה לגבי הארון – לפי אחת מהדעות ה"ארון נגנז במקומו". אפשר להבין זאת במובן טכני, אך מבחינה פנימית זה אומר שהארון שם, לא רואים אותו, אבל ברוחניות הוא שם. צריך לעורר את הנקודה הפנימית בעצמך, כך שברגע שאתה מתחיל ללמד ולחבר אנשים הם מתעוררים. צריך לעורר את הנקודה הזו, כשממחישים לציבור את מראה המקדש והעבודה ומראה להם את הפאר וגם מכניס גם את התכנים הפנימיים, אז הנקודה הזו מתעוררת. לא יעזור".

הרב דיבר על נקודת המקדש שבלב. מה היא בעצם? אם זה מקום החיבור לקב"ה, במה נקודת המקדש שונה מתפילה?

"זה לא רק החיבור לה', זה חיבור לממד המקום, לקדושת המקום. יש מקום אחד קדוש בעם ישראל. נקודה. מקום המקדש קדוש מאז ראשית הבריאה. מאבן השתיה נברא העולם; אדם הראשון נברא ממקום המזבח; זהו מקומו של גן עדן. כל ההוויה שלנו נעוצה במקום הזה, כפשוטו. במקום הפיזי יש קדושה, קדושת המקום. יש מספר דרכים להתחבר לקב"ה, על ידי קדושת הזמן ועל ידי קדושת הנשמה, אבל אסור לשכוח את הכתר השלישי משלושת הכתרים של עולם, שנה נפש – קדושת המקום. נקודת המקדש שבלב זה חיבור למקום המקדש, המכוון כלפי בית המקדש העליון, והחיבור שלנו לשם מגיע רק מכוח החיבור למקום המקדש התחתון".

אז כמו שליהודי יש צורך להרגיש את עצמו ולחיות במרחב זמן, כך יש לו גם צורך להרגיש חלק ממקום מסוים?

"זה לא רק צורך להרגיש חלק ממקום, זה מקום שהוא מחובר אליו בצורה שורשית, המקום חי בתוכו. לא סתם התפילות שלנו זורמות דרך שם – "תל שכל פיות פונים בו". כשאומרים שה' "מקומו של עולם" זה דרך בית המקדש. זה לא רק 'מקדש שבלב', זה חיבור למקום גיאוגרפי מקודש. בעולם הווירטואלי שלנו אנו יכולים להבין את זה. כל ילד יודע שאפשר לראות ולדבר עם מישהו שנמצא מיליון קילומטר ממנו; הוא נמצא כל כך רחוק ובכל זאת הוא מחובר אליו! לא משנה איפה הוא נמצא, יהודי לא יכול להיות מנותק מבית המקדש, וכמובן שהחיבור משמעותי הרבה יותר בארץ ישראל. נקודת החיבור הזו קיימת והיא מחפשת את הביטוי שלה, וכל יהודי בסופו של דבר צריך להגיע לשם כי זו אחת מנקודת החיבור שלו לקב"ה.

אנחנו לא תמיד מודעים לזה, אבל יש לנו צורך פנימי גדול בבית מקדש. הגר"א כותב שרק כשהבית עומד נוכל גם אנחנו להגיע לשלימות הרוחנית שלנו. יש שלוש קצוות [עש"ן] שהן אחת והן משלימות אחת את השניה, וכל זמן שאחת מהן חסרה אז הברכה בעולם ובנפש לא שלימה. אין לנו חיוּת שלימה היום מבחינה רוחנית ואנחנו לא מבינים זאת; חוסר החיות הזו צועק 'איפה בית המקדש?', איפה הניצוץ והשורש של כל המציאות הרוחנית והגשמית? אי אפשר לחיות בלעדיו!".

משכני עליון

אני מסתכל על מדפי הספרים בחדר הלימוד של הרב מקובר ולא מוצא את הספרים השגרתיים שנמצאים בבתי רבנים. עמודות שלימות של ספרי קבלה ופנימיות, נושא נוסף שהרב עוסק בו בהתמדה רבה, במסירת שיעורים ובהוצאת ספרים. רק לאחרונה הוציא הרב מקובר ספר נוסף, ביאור על ספרו של הרמח"ל 'אדיר במרום', וזאת לאחר שיצא ביאורו על 'קל"ח פתחי חכמה" לפני מספר שנים.

הרב עוסק רבות בעולם פנימיות התורה ובמקדש. יש קשר בין השניים?

"היום ההשפעות מגיעות מתוך הסתר, יש ריחוק בעולמות והעבודה היא בניצוצות שצריך לברר ולהרים. במקדש זה אחרת. האר"י הקדוש לא כתב כוונות לעבודות המקדש. הכוונות הם בבחינת הבינה, בשכל. אבל עבודת המקדש לא שכלית, היא בבחינת חכמה, כתר – "עין בעין יראו". העבודה במקדש היא למעלה מהאותיות. עבודת הכוונות היא עבודה קשה ומאומצת, אבל לא במקדש, שם הכל נפתח. נכון שהרמ"ק כן מתעסק עם עבודת המקדש, אבל צריך להגיע לסוג אחר של כוונות, לא בצורה של עבודת בירורים אלא הרבה למעלה מזה.

אלו שני הדברים שמקרבים את הגאולה. לא צריך להסביר איך המקדש עושה זאת, ועל פנימיות התורה מוכרים דברי הזוהר על הלימוד בו "בהאי חיבורא יפקון ביה מן גלותא ברחמי". בית המקדש הוא עיקר גילוי הממד הפנימי. פנימיות התורה היא תורת ארץ ישראל, תורה ששייכת למקום הזה. והדבר מתעצם כשיש לך יותר השפעה רוחנית בעזרת המקדש, שער השמיים.

הירושלמי פוסק שבניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד, וכך גם רש"י כותב במסכת מגילה. אם כן, כל הגאולה תלויה בבית מקדש, וכדי שנהיה מחוברים באמת לבית מקדש צריכים פנימיות. אחד הספרים העמוקים ביותר על בית המקדש העתידי הוא 'משכני עליון' של הרמח"ל. הספר מגלה את הסודות הפנימיים של בית המקדש השלישי, כולל המבנה הפיזי. המקדש מחבר בין המציאות העליונה והרוחנית לביטוי במציאות מעשית. בדרך אגב, הרמח"ל מיישב בצורה נפלאה את המחלוקת הידועה אם בית המקדש ירד בנוי ומשוכלל משמיים או שיבנה בידי אדם. הוא אומר שכאשר נהיה מוכנים תרד מעין הולוגרמה על הר הבית, ולפיה נבנה את בית המקדש. ברגע שנהיה ראויים מתחילה התעוררות מלמעלה ומביאה להתעוררות מלמטה וכך בונים.

יש לנו עוד הרבה עבודה פנימית, לחיות חיים של מקדש. צריכים להתחיל לפתח חיים של מקדש. היום יש כאלה שמדברים על הכנה של הכהנים, זה מאוד חשוב, אבל באמת עיקר העניין זה לחיות מקדש. שיהודי יקום בבוקר, יציץ מהחלון וישאל את עצמו איפה העשן של המזבח? לא חשים את החיסרון הזה כי אנחנו בגלות, גלות רוחנית. ממילא, אם אתה לא יודע מה חסר לך, אתה חי בלי מודעות לזה. נכון, יש כמה משוגעים לדבר, אבל צריך עבודה גדולה של הכנה פנימית ציבורית. לא רק לעשות כלים, נכון שזה מצית את הדמיון, אבל זה פחות עניין של תוכן. צריכים לפנות לתודעה של הציבור ולחבר את הנקודה הפנימית של כל אחד ואחד לבית המקדש.

זה דורש להיכנס לעולם הזה, ללמוד, להגות, להבין שזהו צד רוחני והקשר הוא קשר פנימי. ממילא יהיה גם הבנה ושותפות לצדדים החיצוניים".

מי יקום במקום קדוש

היו לי מחשבות בשנים האחרונות, על כך שאנו נכנסים לשלושת השבועות ומציינים את תשעה באב כמה חודשים בודדים אחרי יום העצמאות ויום ירושלים. זה ניגוד קשה להכלה, ואדם שואל את עצמו אם אנחנו בגלות או לא? איך הכסיפה למקדש מתבטאת בדור של התחלת גאולה? נשאל אחרת, האם תיקון חצות של יהודי לפני מאתיים שנה בפולין או במרוקו שונה מתיקון חצות של יהודי היום בארץ ישראל?

"ב"ה היום אנחנו במציאות שהקב"ה מצפה או אולי אפילו תובע מאיתנו להתקדם הלאה, לעשות מעשה. כשהיינו בגולה, בית המקדש הצטייר כמציאות ערטילאית, ולא הייתה מציאות של תפילה בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" כפשוטו, היום זו הלכה למעשה. הרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל כתב סדרת ספרים על עניינים אלו – 'עיר הקודש והמקדש'. בחלק האחרון הוא דן בכמה שאלות מהותיות ומחשבתיות בנושא יישום הלכות המקדש, והוא כותב שם על תוקף הציווי של בניית המקדש. אלו דברים מדהימים. הוא כותב עוד לפני מלחמת ששת הימים, שלא רחוקה השעה שנוכל להפך באפשרות הגישה למקום בית מקדשינו. הוא ראה בעלייה לארץ סימני גאולה שלימה, ומשמעות נוכחות בארץ זה כסיפה למקדש. מי שמסתכל בעינא פקיחא מבין  שאנחנו כבר שם! הנה זה פה – "הנה זה עומד אחר כותלנו" כפשוטו.

בגלות היו געגועים באמת רוחניים, כיסופים. פה בארץ אנחנו כבר במצב אחר, עכשיו הקדוש ברוך הוא תובע מאיתנו ושואל 'איפה אתם'?! למה אתם יושבים מאחורי הגדר? הקב"ה רוצה את ההתעוררות שלנו – "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו". – אנחנו צריכים לקום במקום קודשו. זהו שלב אחר".

הרב דיבר בעיקר על התעוררות מעשית. איפה המקום של ההתעוררות הרוחנית?

"זה וודאי מחובר. הצד המעשי קצת יותר בולט כי היום אנחנו יכולים לעסוק בזה, אך וודאי שצריך גם התעוררות רוחנית ותודעתית. אך חלק מההתעוררות הזו זה חלק ההלכה למעשה.

כל עוד יהודי לא חושב איך ליישם את מצווה, כל מצווה שהיא, הוא רק יעבור על המסכת ויקבל רעיונות, אבל ברגע שזה עובר להיות הלכה למעשה – הוא צריך לדעת. החפץ חיים קרא כבר לפני שני דורות שיש להתכונן לבניית המקדש בלימוד מעשי. איפה אנחנו?! כהן היום יודע איך שוחטים, איך מולקים ואיך זורקים את דם הקורבן? צריך להתעורר!

אז וודאי שצריך להתעורר אז בפן המעשי, אבל גם בפן הרוחני והתודעתי, צריך להבין שהמקדש חסר לנו, שאנחנו צריכים את זה. בתחילת ימי בית שני הנביא חגי צעק על שלא השלימו את בית המקדש: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?". זה לא מוסר, אלא ציפייה אלוקית המצפה שאנחנו נתעורר, ובדור שלנו אנחנו צריכים להתעורר לשלב הבא. וודאי שהמקדש הוא מקום רוחני ומקום שורש הנבואה, התפילה והתורה, אבל עכשיו הקב"ה מצפה להלכה למעשה.

ידועים הדברים של חז"ל "ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה". אנחנו צריכים לחיות בדרישת המקדש. לדרוש! בשמיים שואלים כל יהודי אם ציפה לישועה. ציפייה זה לא רק לחלום ולהיזכר במקדש, זו ציפייה דרוכה! אנחנו צריכים להיות כמו צופה שעומד בהיכון ומחכה למטרה. אסור לנו רק לחכות למשיח על החמור הלבן, תתעורר, תעשה".

לימוד קודשים?

"לא רק. קודם כל צריך להתעורר למציאות של מקדש, לחשיבות של המקום. היה פילוסוף יהודי שהתחיל לקיים כל מצווה רק אחרי שהבין את העניין שלה. רק כשהבין מה העניין של מצוות תפילין הוא החל להניח אותן. אין דבר כזה, אנחנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים ועול מצוות. חלק מתודעת המקדש זה המצוות המעשיות שלה וצריכים כל הזמן לחיות את הנושא הזה, ומתוך זה נוכל להתקדם הלאה".

הלימוד שייך לכל יהודי או לכהנים בלבד?

"הכהנים צריכים לדעת את פרטי העבודה, זה התפקיד שלהם, אבל כל יהודי צריך לחזק את ההתעוררות והתודעה. כמובן שיש גם פרטי הלכות רבים ששייכים גם לישראלים. חוץ מזה, תלמידי חכמים לא חייבים להיות כהנים. במכון המקדש אין אף כהן, כולנו ישראלים. תמיד שואלים אותנו אם אנחנו כהנים. לא, אנחנו לא כהנים, אבל האחריות על ידע הלכות קדשים וטהרות מוטל על כולנו. כאשר אדם יקנה בהמה ויבדוק אם היא כשרה לקרבן, הוא צריך לדעת מה הפסולים של הקורבן ולא הכהן".

בכל זאת, הרב מדבר הרבה על כך שהצד המעשי במקדש הוא גם מאוד רוחני. ובכל זאת, יש במקדש גם צד יותר רוחני ומופשט?

"וודאי, המקדש שייך לעולם המחשבה. מחשבה זרה, פיגול, פוסלת קרבן. למה? כי המקדש הוא מציאות בה אתה מחובר לעליונים. על הקורבן המעשי והגשמי שלך, היה יורד אריה של אש מהמרכבה העליונה. וודאי שלעיסוק המעשי יש רובד פנימי יותר, עומק לפנים מעומק. הרמ"ק, מגדולי המקובלים, כתב הרבה על תורת הקורבנות ועל המשמעות הפנימית שלהם בתורת הסוד. מעבר לעניין של התפיסה הפנימית הרוחנית, אני משוכנע שיהודי שהיה מגיע למקדש היה מתעלה למעלה רוחנית. קוראים לזה היום חוויה רוחנית. במקדש זה היה הרבה יותר עמוק, משהו שאנחנו לא מבינים אותו. זה לא ברגש. שיהודי היה מגיע וסומך את ידיו על ראש הקורבן, משהו היה נפתח לו. כתוב בזוהר שכשאדם היה שומע את שירת הלויים הוא היה עושה תשובה. זו לא סתם תזמורת סימפונית שמנגנת יצירה של שופן או מוצרט. יש פה משהו רוחני שמעורר את הנשמה. זו לא התעוררות רגשית ולכן זה אפילו לא ניגון בהתוועדות, זה הרבה יותר מזה.

הירושלמי מספר שיונה הנביא הגיע לירושלים בין עולי רגלים, רקד בשמחת בית השואבה וחזר הביתה נביא. שהגמרא אומרת שבסוכות לא ראו היהודים שינה בעיניהם זו לא עובדה טכנית, אלא תיאור של מציאות מעל הטבע. התיאורים האלו מלמדים שיש במקדש פתחים רוחניים, ואדם שבא עם קצת מוכנות, המקום הזה הופך לו את הראש, את הנשמה. אתה סומך את הידיים על הקורבן ואני משוכנע שאתה עובר חוויה רוחנית, זה פשוט הופך אותך. אין לנו את זה היום, את החיבור בין המחשבה, דיבור ומעשה. רק במקדש אתה מתעלה למחשבה דרך המעשה. זו המטרה של עלייה לרגל, לקחת הרגליים, את המקומות הכי נמוכים, ולהעלות אותם למעלה. בדרך כלל מסבירים ש"עומדים צפופים" הכוונה בצפיפות, אבל מבחינה רוחנית אפשר לפרש זאת מלשון 'צפים', כל מי שעומד במקדש מתרומם. אנחנו לא מסוגלים להבין את זה היום מפני שזה לא בחוויה שלנו.

פעם ביקש ממני אדם מאוד רוחני בתפקיד חשוב לעלות להר הבית. לאחר שעלינו, היהודי ישב במשך שעה ברכב  וניסה לעכל את מה שעבר. העלייה להר הבית שינתה לו את החיים.

כמובן שגם בפרטי עבודת המקדש גנוז עומק עצום. כשנכנסים לפן המחשבתי בעבודת המקדש מגלים עולם שלם. אחת הסוגיות הקשות בענייני המקדש, גם בלימוד ובעיקר בהסברה, היא סוגיית הקורבנות. יש אנשים שאם תנסה להסביר להם על הקורבנות הם יאכלו אותך חי...

אני תמיד אומר, וכתבתי על זה לא מעט, שאנחנו צריכים להתחבר לנקודה הפנימית של הקורבנות, שהיא העיקר. מי שמתחבר לנקודה הפנימית של קורבנות מתהפך לו הראש, והוא מבין כמה אנחנו צריכים את הקורבנות, הוא מבין שזה תיקון הבהמיות שלנו. בנו של מי השילוח מאיז'ביצא, הבית יעקב, כתב  פירוש מדהים על ספר ויקרא, והוא נכנס לעומקים הפנימיים עבודת הקורבנות. כשאתה לומד אותו אתה מגלה משהו אחר, עולם שכולו רוחניות. פרטי ההלכות, שיש להם את המקום שלהם, זה הצד החיצוני של הסיפור, האמת זה הצד הפנימי של כל העניין, מה הפעולות המעשיות עושות בנשמה.

שילוב של חיצוניות ופנימיות

עבודת ה' תמיד נתפסת אצלנו כמשהו נקי ולבן, עמידה מול ה' בטהרה. וכשאתה עומד בתוך השקט העמוק עם הקיטל הלבן ביום כיפור או בליל הסדר ומנסה לדמיין מה מתרחש עכשיו במקדש, אתה יכול להזדעזע... המוני אנשים, בהמות, דם, בלגן – איפה טעינו בתפיסה של עבודת ה'?

"הבעיה היא שאנחנו לא מחוברים לנקודה הפנימית של המקדש. כשהייתי צעיר, הייתה אמירה של הבוהמה, שהר הבית זה 'ברביקיו אחד גדול', הם התייחסו למקום כבית מטבחיים. אבל רואים שחז"ל לא מדברים על ריחות רעים, להפך, עוסקים בריח הטוב של הקטורת. הרמב"ם באמת כותב במורה נבוכים שריח הקטורת מטשטש ומעלים את ריח הבהמות. אבל מה הנקודה האמיתית? כשאתה מגיע עם חיבור רוחני אז הצדדים האלו טפלים.

לפני הרבה שנים, אשתי ואני נסענו לרבי מליובאוויטש באיזה עניין. נסענו לשבוע של י' שבט, והזהירו אותי מראש ואמרו לי להתעלם מהצד החיצוני, ואם לא תתעלם ממנו אתה תאבד את כל החוויה. מסביב יש המולה גדולה, אבל אם אתה מתמקד בנקודה הפנימית – אתה חווה את זה. זו בדיוק הנקודה פה, צריך להיות מחובר לנקודה הפנימית. אם אתה מגיע למקדש רק בשביל הצדדים החיצוניים, וניתן גם להביא קורבן עם התחושה הזו, זה כמו תפילה בלא נשמה. אתה חייב להיות מחובר לנקודה הפנימית, ואם לא, בייחוד בדור שלנו, אתה מתחיל להתעסק עם הצדדים החיצוניים: מי היה ויהיה כהן, אם ראוי לשחוט בהמות ולזרוק דם, ועוד. אם אתה לא מחובר לצד הפנימי אתה נשאר בחיצוני. צריכים הכנה גדולה, זה השעיר לעזאזל שצריך לזרוק החוצה ולנקות את הטומאה".

חוץ מהחיבור למקום שהרב דיבר עליו קודם, איפה עבודת המקדש מתבטאת בחיים היומיומיים שלנו כיום, שלצערנו המקדש עדיין חרב?

"קודם כל יש תזכורות. חז"ל דאגו שאנחנו כל הזמן נזכור את המקדש. אנו עושים על קירות הבית זכר לחורבן. זה לא פרט מדיני אבילות. "גזירה על המת שישכח מן הלב", אבל פה זה לא מת ואי אפשר לשכוח. זה הלב שלנו! זו המשמעות של שלושת השבועות. זו לא אבלות על מציאות שנעלמה, אלא התעוררות למציאות העתיד. חייבים להתמקד בתשעה באב בבניין המקדש. יש לי שיעור קבוע במכון מאיר פעם בשנה – בתשעה באב. מגיעים מאות אנשים ולומדים על המקדש ועבודתו עם מצגת ותמונות להמחשה. כל החיים שלנו רצופים בתזכורות המעוררות אותנו להתעורר. תפילות, תיקון חצות ועוד. כל אלה מזכירות לנו שאנחנו צריכים להתעורר.

חוץ מהתזכורות, האדם צריך להרגיש שהמקדש מלווה את החיים שלו. וודאי שזה מתחיל בתפילה, שתוקנה כנגד הקורבנות. כשאתה מתפלל אתה מחבר את עצמך למקדש, לקב"ה. בתפילה אדם צריך להרגיש שהוא בבית קודשי הקודשים ולכוון את ליבו לשם. לא רק את הרגליים, את הלב. אם הוא מרגיש שהוא בבית המקדש, הוא זוכה בבחינת מה להתקשרות פנימית למרות שעוד לא זכינו למבנה הפיזי. אדם שמקשר את עצמו למקום לוקח חלק מהקדושה הזו, הוא שייך אליה. אני חושב שזה מאוד משמעותי לעבודת ה' שלנו. בכל מערכת התפילות והמצוות יש ממד של קדושה, וחלק מההתקדשות של היהודי זה גם החיבור למקום. אין השראת שכינה שלימה בלי החיבור לבית המקדש, ולמעשה אדם צריך להיות כל הזמן במודעות לעניין הזה.

גם בלימוד ענייני המקדש יש חיבור לבניינו. יש מדרש תנחומא מפורסם המתאר דו שיח בין הנביא יחזקאל לקב"ה. הקב"ה מצווה יחזקאל ללמד את בני ישראל את צורת הבית, ויחזקאל שואל אותו מדוע הוא עושה זאת אם עם ישראל נתון בגולה ולא יכול לבנות את בית המקדש. הקב"ה עונה לו תשובה נפלאה: "אמר לו הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל? אמר לו הקב"ה, גדול קרייתה בתורה כבנינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קריאתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית". הלימוד לא רק תיאורטי, אתה צריך להרגיש שבלימוד שלך אתה בונה את הבניין הפיזי. בית המקדש שלנו הוא בבואה למקדש העליון, ועבודת המקדש בעולם הזה גורמת לאור גדול במקדש העליון. יש לנו השפעה גדולה בעבודה בעולם הזה.

במישור היומיומי הפשוט, העיקר הוא להרגיש את החיסרון ולהגביר את הכיסופים; בכל תפילה להרגיש את העובדה שהעולם לא שלם.

אנחנו לא מסוגלים להבין באמת את החיסרון, נולדנו עוורים בנושא הזה. הכל כלול במקדש. הוא מקום התפילה והכפרה, מקור הברכה הרוחנית והגשמית, מקור החכמה והנבואה. אנחנו לא יודעים בכלל מה חסר לנו.  בזמן המקדש היו שמיים פתוחים, כיום התפילות זקוקות להרבה יותר כוח כדי לעלות. לצערי, לא מספיק שואפים למציאות האלוקית הנפלאה הזו. הכמיהה למקום הפיזי לא סותרת את השאיפה למדרגה הרוחנית. זה החידוש במקדש, ששני הרבדים הללו מחוברים, הא בהא תליא. אנו לא מחנכים לפרישות, אלא להשראת שכינה במציאות הגשמית, שמתברכת ממקום המקדש.

בבית המקדש הראשון הוסיף שלמה המלך עשר מנורות ושולחנות זהב. רבים שאלו, מילא להוסיף מנורות המוסיפות אורה, אבל מדוע להוסיף שולחנות? אי אפשר להוסיף מנורה ללא שולחן, במקדש השולחן צריך להיות מול המנורה. אי אפשר לנתק את הברכה הגשמית מהברכה הרוחנית, זה החידוש של המקדש. כל עוד אנחנו לא שואפים למציאות הזו, אנחנו עדיין מנותקים מכל תפיסת המקדש".

לסיום, מה הרב ממליץ למי  שמעוניין ללמוד דברים שקשורים למקדש, בלימוד הלכות קודשים או במחשבה?

אני חושב שבלימוד המעשי צריך להתחיל בבסיס טוב, והנקודה הראשונה המתאימה היא הלכות בית הבחירה לרמב"ם. למרות שיש לו שיטות ייחודיות משלו, המעוף שלו ורוח הקודש שהיתה לו בכתיבת הדברים, מאפשרת לך להיכנס בצורה מיטבית באמת לעולם של המקדש. עם ציורים ותרשימים טובים זה עושה לך סדר בראש. יש ספרים נוספים, של מכון המקדש וגם דברים שאני כתבתי, שמראים את הפן החיצוני והויזואלי יחד עם הצדדים הפנימיים.

בפן המחשבתי יותר, דיברנו על הספר משכני עליון של הרמח"ל, הוא קצת קשה וכבד ומתאים למתקדמים, אבל מי שצולל פנימה מרוויח דברים נפלאים. כמובן שיסודות הדברים נמצאים בדברי הראשונים על התורה. הרמב"ן ורבנו בחיי מרבים לעסוק בנושא במקומות שונים, בייחוד בספר שמות. אלו דברים נפלאים מאוד. חוץ מאלו, יוצאים היום ספרי מבוא טובים מאוד. שוב, אני חושב שהנקודה העיקרית היא לחבר את התבנית ההלכתית עם התבנית הרוחנית, לעסוק בפרטים יחד עם הצד המחשבתי. העיקר להיות מחובר לממד הפנימי ולדחוף ולדחוף ולדחוף, כמו יולדת, בסוף יוצאים חיים חדשים.