וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם

שער ובית – עיקר וטפל

הבעש"ט זי"ע ותלמידו המגיד ממעזריטש זי"ע לא כתבו ספרים מעצמם, והספרים שיש לפנינו הם ליקוט מתורתם שנכתבו על ידי תלמידיהם. במבט ראשוני יתכן שהסיבה לכך שהבעש"ט והרב המגיד לא כתבו את תורתם מחוסר זמן, אך צאצאי הרב המגיד אומרים שאינם כתבו בעצמם מפני הקושי לצמצם את המחשבות הגדולות שלהם למילים כתובות. על כן תלמידיהם הגדולים והצדיקים בני הדור השני והשלישי לחסידות כתבו דברים ששמעו מפיהם או דברים מעצמם ובתוך תורתם הטמיעו רעיונות של הבעש"ט והרב המגיד. המפורסם מבין התלמידים המצטטים את דברי הבעש"ט תדיר הוא רבי יעקב יוסף מפולנאה, שכל ספריו קרויים על שם יוסף הצדיק; כך ספרו הגדול 'תולדות יעקב יוסף' שעל שמו הוא נקרא "בעל התולדות", ה'כתונת פסים', 'צפנת פענח', 'בן פורת יוסף' ועוד.

לימים באו אחרים ופרסמו ספרים נוספים מליקוטי תורות של הבעש"ט. המפורסמים שבהם הם "כתר שם טוב" שיצא בהוצאת "קה"ת", וכן ספר שנקרא "בעל שם טוב על התורה" ובו ליקוטים מתורות שנלקטו מספרים רבים וסודרו לפי סדר פרשות השבוע.

בליקוט דברי הבעש"ט על התורה, יש תורה חשובה ויסודית (ויצא יב):

"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". קשה, דבשלמא אם היה אדם אחד עומד כנגדו, ואומר שאין זה בית אלקים, רק בית אחר כמו אכסניה וכדומה, אז היה שייך לומר לו בלשון זה – אין זה כמו שאתה אומר, כי אם בית אלקים הוא. אבל כיוון ששום אדם לא עמד כנגדו להכחישו,  מהו הלשון "אין זה כי אם בית אלקים"? הווה ליה לומר "וודאי זה בית אלקים".

שואל הבעש"ט שאלה פשוטה על לשונו של יעקב אבינו. הרי אף אחד לא טען שאותו המקום בו ישן אינו בית א-להים, ואם כך, מפני מה יעקב קורא בלשון ניגוד ונשמע כמופתע – "אין זה כי אם בית א-להים"?

בפשטות, התשובה די ברורה. יעקב יוצא מארץ ישראל ובדרכו לחרן הוא נעצר במקום אליו הגיע בשעת השקיעה, שם הוא נם את שנתו. בבוקרו של יום הוא מגלה שהמקום אותו חשב למקום סתמי אינו כי אם בית א-להים[1].

אך הבעש"ט מסביר בצורה שונה מהפשט:

ופירש על פי הגמרא (שבת לא ב): "מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא, ותרעי לדרתא עביד" (= חבל על מי שאין לו בית אך שער לבית הוא עושה).

אמרה זו של רבי ינאי נוגעת להרבה תחומים בחיים. פעמים רבות אנשים פועלים למען משהו אך מרוב שהם עסוקים בהכנות, בשער, הם שוכחים את התוכן ואת התכלית – שהוא הבית עצמו. ישנם הורים המשיאים את ילדיהם ומפספסים את רגעי הקודש של החופה מפני שראשם טרוד בכיבוד האורחים בברכות. אסור לתת לדברים הטפלים להסיח את דעתנו מהעיקר.

דבר זה אינו נוגע רק באירועים שונים, אלא בכל דבר בין אדם לעצמו בו הוא הופך את הטפל לעיקר. ישנם אנשים הבונים לחייהם תפאורות ללא כל תוכן מאחוריהן, ונותנים לדברים טפלים אלו את עיקר המשמעות.

בכניסתו מה הוא אומר

מסביר הבעש"ט:

ופירש רש"י ז"ל דהתורה היא שער ליראה, (יוצא מכך שהעיקר, ה'דירה' עצמה, היא היראה) והנה ידוע שיעקב היה נטמן בבית עבר י"ד שנה, ועסק בתורה קודם שהלך לחרן. והנה כל הי"ד שנה לא הרגיש עדיין הארה כזו, כמו שהרגיש כאן, בהר המוריה, מקום בית המקדש.

מדי פעם יוצא לאדם שלמד שנים רבות בישיבה להתפלל בבית כנסת ספרדי עממי, ועם כל השנים והתפילות בישיבה, הוא מקנא בתפילת ה'בעלי בתים' באותו בית הכנסת. בתמימות בה הם מתפללים ולמרות שהם ממהרים לעבודה הם מתפללים בנחת; "פתח אליהו", קרבנות ועוד נשארים הם לאחר התפילה לשתות בצוותא תה עם נענע. אותו בחור חשב שאין תפילה יותר טובה מאשר בישיבה ופתאום לאחר כמה שנים היתה לו הארה דווקא בבית כנסת פשוט ועממי.

כך חש יעקב אבינו. הוא יוצא מביתו לאחר ארבע עשרה שנה בהם היה ספון וטמון באהלה של תורה – ישיבת שם ועבר ומגיע למקום שבמבטו הראשוני הוא כביכול סתמי ומקרי, אך דווקא שם הרגיש משהו מעבר למה שהרגיש בשנות התמדתו העצומה בישיבה[2].

על כן אמר מכח שאני רואה מה נורא המקום הזה – אני גוזר ואומר "אין זה כי אם בית אלקים". זהו עיקר ביתי ודירתי, כמו "ביתי בית תפילה". ו"זה" – פירוש, תלמודי שיש בבית עבר, הוא "שער השמים" לבד, שאינו אלא תרעא לדרתא.

הבעש"ט מחלק את הפסוק לשני חלקים כאשר כל אחד מכנה מקום אחר בשם 'זה'. "אין זה כי בית א-להים" – הוא המקום בו ישן יעקב ובו התפלל ערבית; "וזה שער השמים" – ישיבתו של עבר. דהיינו, בית עבר הוא השער לבית א-להים.

 

ניתן לטעות בדברי הבעש"ט ולחשוב שמאחר ובדבריו אלו הוא הדגיש את מעלת עבודת התפילה ויראת ה' ואהבתו והגדיר אותם כתוכן הפנימי של הבית, הרי שאת לימוד התורה הוא מקטין ומגדיר "רק" כשער בלבד, אך נראה שזו ראיה מוטעית. הבעש"ט רוצה לומר שישיבת שם ועבר אמנם השער ביחס לבית, אך כמו במשל כך בנמשל וזהו שער הכרחי אשר בלעדיו לא ניתן להיכנס כלל לבית. ודאי שאי אפשר להגיע לעבודת התפילה השלמה מבלי להתמסר לתורה כראוי כמו שיש חשיבות רבה לשער בו נכנסים. לומדי התורה מתפללים בכל בוקר תפילה, אותה הגדירו חז"ל (ברכות כח ב) כתפילה בכניסה לבית המדרש. לכניסה יש תפקיד חשוב. העומד בשער מכין את עצמו לנוכחות במקום אליו נכנס וההכנה הזו משפיעה על ההתנהגות בתוך המקום עצמו.

על כן מדבריו אלו של הבעש"ט לא רק שאין לחשוש לקבל רפיון ביחס ללימוד התורה אלא הם מרוממים את מעלת התורה שהיא זו שפועלת על האדם להתרומם מעלה מעלה ולהתקשר בקשר עמוק עם בוראו "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם".

עבודת השינה

האוהב ישראל מאפטא מסביר שיעקב גילה באותו הלילה "עבודה" חדשה, עבודת השינה. עם תורה זו של האוהב ישראל הסתובב ר' שלמה קרליבך זמן רב.

וכך אומר האוהב ישראל:

"וישכב במקום ההוא ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי".  יש לומר כי אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר לא שכב יעקב, רק היה לומד באהבת השי"ת בלימודו. אבל בשינה לא היה יודע שאפשר לעבוד את השי"ת. וכאשר בא אל המקום ההוא, וישכב ויחלום, אז ראה יעקב אבינו שיש בשינה גם כן יכולת לעבוד את השי"ת. זהו "ויקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", פירוש, רואה אנכי היום שיש ה' גם כן בשינה. "ואנכי לא ידעתי", פירוש, מזה לא ידעתי עדיין עד עתה, והבן'.

בעוד שהבעש"ט הסביר שישיבתו של עבר היא ה'שער' ל'בית' אותו גילה יעקב אבינו. על פי דברי האוהב ישראל מתברר לנו מהו אותו 'בית' שגילה יעקב.

רש"י (ד"ה 'וישכב') אומר שיעקב לא ישן במשך השנים ששהה בבית עבר, וכעת, כשהגיע למקום ההוא, הוא ישן כל הלילה. לפעמים בחור ישיבה חוזר לביתו אחרי 'זמן חורף' עמוס ופורה בו למד בהתמדה ובחשק רב, אך בבוקר הראשון של בין הזמנים אותו בחור מתעורר לאחר כל מנייני תפילת שחרית. זו הרגשה קשה מנשוא, כאילו כל הלימוד שלו בישיבה היה חיצוני וכל התנהגותו בימים בהם הוא בביתו מנוגדת לחלוטין לרוח של המקום בו הוא למד.

לאחר ארבע עשרה שנים בהם נדדה שנתו מעליו, בהם התמיד באופן עילאי ולא נזקק לשאלה איך מיישמים תורה גדולה זו בחיי היום יום, מגלה יעקב אבינו כיצד בחור ישיבה צריך לישון – כיצד לחיות את חייו המעשיים באורו של בית עבר. אומרים בשם הרבי הרש"ב זצ"ל, הרבי החמישי בשושלת חב"ד, שחסיד אכן צריך ללמוד ולהתפלל כמו חסיד, אך צריך הוא גם לאכול ואפילו לישון כמו חסיד.

דבר זה מתבטא בכל תחומי החיים. לא מספיק ללמוד את פרק "השואל את הפרה", אלא ליישם את הנאמר כאשר אתה משאיל רכב לחברך. אדם יכול לדעת היטב את כל סדר נזיקין אך בצאתו מבית המדרש הוא נשאר 'שור המוּעד'[3].

תורה לשמה

כפי שלמדנו אמנם לא נכון להישאר ב'שער' ולא להכנס ל'בית', אך יש לזכור שאין לבית שער אחר כי אם לימוד התורה. על האדם מוטל לכוון את לימודו על מנת שיהווה שער דרכו יעבור בצורה המתאימה. הבעש"ט (עה"ת ואתחנן, כו) מנחה את לומד התורה לעצור בכל שעה מלימודו ולייחד את הלימוד לנותן התורה. לא משנה מה האדם לומד, השאלה היא מה המשקל אותו הוא נותן לחיבור לנותן התורה ברוך הוא, לדבקות ולעבודת הלב. על ידי ההתבוננות והדבקות, האדם מכוון את עצמו לשער המתאים לו.

לפי הסבר זה תמוה שם המושג 'תורה לשמה'. אם הלימוד הוא לשם נותן התורה היה נכון לומר 'תורה לשמו'? על כך עונה בעל הנתיבות שלום, שתורה לשמה פירוש לשם התורה, לשם היעוד והתכלית של התורה. לא רק על מנת להבין את התורה, אלא כדי לשמוע מה התורה אומרת ומה היא רוצה ממך[4].

רצף החיים

נחתום בדברי השפת אמת (ויצא תר"ן):

בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה או סתומה, וכן הוא בספרי מסורות. כי לא יש סדר כזה בתורה. ונמצא דהרמז שלא פסק יעקב אבינו, ולא הסיח דעתו מרגע שיצא לחוץ לארץ עד שחזר, ויפגעו בו מלאכי אלקים. זה שכתוב "וישבת עמנו ימים אחדים", שכל הימים שיהיו כל הימים בחדות ודביקות בשרשו. וזה היה עיקר הנזר והבקשה "אם יהיה אלקים עמדי", שלא יפרד מהדביקות ע"י לבן הרשע ותחבולותיו.

פרשת ויצא אינה מחולקת לפרשיות כלל וכולה מקשה אחת. לומד מכך השפת אמת שיש רצף החורז את קורות יעקב אבינו מיציאתו לחוץ לארץ ועד חזרתו ארצה.

ניתן להסביר את דברי השפת אמת בשתי דרכים. האחת היא שיעקב מעולם לא עזב את עולם הישיבה, ואף בעולם המעשה הוא קשור בקשר חי ללימוד הישיבתי[5].

אך אפשר לומר שישנה עוד דבקות ממנה לא נפרד יעקב אבינו בזמן שהותו בחרן והיא הדבקות בארץ ישראל. בהלכות שבת מפורש שאם יהודי הוציא חפץ מרשות היחיד והלך איתו ברשות הרבים בלי לעצור, ולבסוף חזר לרשות היחיד ושם עצר – דבר זה אינו נחשב כהוצאה מרשות לרשות האסורה בשבת משום שהחפץ לא נח ברשות הרבים.

כך היה יעקב אבינו. הוא לא נח בחוץ לארץ, וכל קורותיו שזורות ברצף אחד ללא פרשיות פתוחות או סתומות, ללמדך שיעקב לא נפרד מארץ ישראל.

יעקב אבינו שמר על חייו ברצף אחד כדי שהדברים עליהם עמל ב'שער' יכנסו עמו ל'בית'. כאשר מתפללים בכניסה לבית המדרש כל הלימוד מתעלה וממילא נשארים בדבקות מתמדת. כך גם בכניסה לביתו של כל אחד ואחד ואף בכניסה לבית העסק ולחדר האוכל. כל אחד יכול ליטול את כתר התורה המונח בקרן זווית ולהאיר ממנו את ביתו וכל ארחות חייו.

נזכה בעז"ה להכניס את אור התורה לביתנו ולהאיר בה את עינינו. ה' ישמור צאתנו ובואנו לחיים טובים ואמתיים.

[1] חז"ל (ברכות כו ב) לומדים שיעקב תיקן את תפילת ערבית מהפסוק (בראשית כח יא): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ". הקב"ה סידר שיעקב יעצר במקום ההוא על ידי שקיעת החמה טרם זמנה – "כי בא השמש". על דרך ההלצה אולי יאמר שיעקב היה חסיד ותכנן להתפלל סמוך לשקיעה, וכשהוא התכונן לתפילת מנחה שקעה השמש במפתיע ויעקב מצא את עצמו לאחר צאת הכוכבים. מה יעשה יהודי שפספס תפילת מנחה? ישלים בערבית. ומסיבה זו תיקן יעקב את תפילת ערבית... ניתן ללמוד מכך שיעור גדול, שאם אדם פספס משהו ומרגיש בעקבותיו חסר, שלא ישאיר את החלל כך אלא יתקן אותו בדבר אחר.

[2] תורה דומה לדברי הבעש"ט מצויה בדברי ה'מאור ושמש' על פסוק זה.

[3] מספרים שפעם הגיע אברך לר' שלמה זלמן זצ"ל וביקש ממנו לבחון אותו על מסכת עירובין. ר' שלמה זלמן שאל אותו אם הוא מטלטל בשבת בעיר ואותו אברך ענה לו מיד שהוא מטלטל. כששמע זאת ר' שלמה זלמן הוא לא הסכים לבחון את אותו אברך. כידוע, ר' שלמה זלמן לא דרש להחמיר בנושא זה ואף כתבו בשמו נימוקים מדוע מותר לטלטל בערים, אך כאשר אותו אברך ענה לו ללא היסוס שהוא מטלטל, רצה הרב להסביר לו שחסר לו דבר בלימוד המסכת. אותו אברך היה צריך לומר שזו שאלה קשה ולאחר בירורים רבים הוא הסיק שמותר. אם המטרה של האברך היתה לדעת את המסכת היטב, כנראה לימוד התורה לא שינה אותו.

[4] בעיתון 'הצופה' שיצא בעבר היה טור של יוסק'ה שפירא, בנו של האדמו"ר החלוץ רבי ישעיהל'ה שפירא אחיו של הרבי מפיאסצנא הי"ד זצוק"ל. באחד הטורים הוא סיפר ששאלו את הרב קוק מדוע הוא נלחם רבות למען עבודה עברית בעוד הרב מבריסק התיר להעסיק גויים מפני הפער הגדול במחירים. הרב זצ"ל נאנח וענה שמבחינה הלכתית הרב מבריסק צודק שאכן מותר הדבר, אבל "מה התורה רוצה מאיתנו?" התורה רצתה שיהיו פועלים יהודים. ניתן למצוא היתרים לדברים רבים, אך השאלה הגדולה היא מה התורה באמת רוצה מאיתנו.

[5] באחת הפעמים שהרב צבי יהודה היה נוכח בברית היא התעכבה מסיבה כלשהיא. בזמן שחיכו הגיע אחד התלמידים והציע לרב ספר. שאל אותו הרב צבי יהודה "וכי אי אפשר ללמוד ללא ספר?". זהו לימוד חשוב שאפשר לחיות את חיי הלימוד אף בלי לקחת את הגמרא לכל מקום.

כך גם מסופר (בספר הנפלא עירין קדישין) על הרבי הראשון מסדיגורא זצ"ל שכאשר הוא ברח מרוסיה, שלחו השלטונות פקודה לעצור אותו במעבר הגבול. החסידים ניסו לשחד את מפקד המעבר על מנת להעביר את הרבי אך הוא סירב. כאשר אמרו לו שהעומד לפניו הוא איש קדוש הוא הסכים ועמד על המרפסת על מנת לראות אותו. כשעבר לפניו הרבי, אשתו של המפקד שאלה אותו מדוע לאיש הקדוש אין תנ"ך בידו? כאשר שמע זאת הרבי מסדיגורא הוא אמר לחסידיו שכשהתורה מצווה את מלך ישראל לכתוב לו ספר הוא היא מצווה "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ופירש הרבי מסדיגורא, "וקרא בו – בתוכו" בתוך האדם עצמו.