החסידות והציונות

תפקיד החסידות – לקשר את כל אישי האומה לה'

החסידות[1]היא, כידוע, השאיפה להדבק בהשי"ת ע"י שמירת התורה והמצוות וטהרת המדות והמחשבה. החסיד עושה גם לפנים משורת הדין, אם הוא רואה בזה אמצעי לתכליתו, הוא מקדש עצמו במותר לו ועושה גם את "חוּליו על טהרת הקודש".

בנוגע אל המטרה לא נבדלה החסידות הבעש"טנית מזו שקדמה לה, כי אם בזה שהבעש"ט ותלמידיו לא הסתפקו בהשתלמות נפשותם לבדנה, רק הכירו לחובה למו לקשר את כל אישי האומה למקור חי העולמים, את איש איש לפי מדרגתו. החסידים ההם ירדו אל העם, אשר נאנח תחת סבל הצרות והיאוש, התקרבו אליו באהבה וחבה, באחוה ורעות, חזקו אמונתו ובטחונו, טהרו את מדותיו ובאור קדושתם האירו את מחשכיו. ועם כל אלה אשר לא יכלו ללכת לבדם ב"מסלה העולה בית אל" בלי הנהגה תמידית, עמדו בקשר תמידי ולא הסבו את עין השגחתם מעליהם. ויהי מספר הנמשכים אחרי החסידים ההם הולך וגדל. החסידים המנהיגים נקראו מני אז 'צדיקים' (לא במובן הרגיל לפנים) והמונהגים נקראו 'חסידים'. הצדיקים האלה השתדלו תמיד, בהתאמה למטרת החסידות הבעש"טנית, לקרב גם את הרחוקים ביותר. ואם ראו יהודי הולך בעצת יצרו עד הקצה האחרון, גם אז לא אמרו נואש. בפסיכולוגיה עמוקה השכילו למצוא זכות לכל איש מישראל. לא חרפו, לא דחו ולא הפרידו.

אופיינית היא תשובת הצדיק הקדוש מרוז'ין ז"ל לחסיד אחד: 'אתה מתפלא עלי, כי מרבה אני ללמד זכות על רשע? כתוב בתהלים: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" – אם תראה אדם אשר "עודנו מעט אין רשע", כלומר עוד לא כולו רע, ו"התבוננת" ותאמר לנפשך, כי לוּ היית אתה "על מקומו, ואיננו", כלומר, לא היה בך גם מקצת הטוב הנמצא ברשע ההוא'. ניצוץ טוב אחד בלב יהודי, גם אם הֹלך הלוֹך ורפה, הלוך ודעוך, משך אליו תשומת לבם ויתאמצו בכל כחם וחכמתם להבעירו, עד כי ההבערה ללהב יצאה.

פלא התנגדות החסידות לתנועה הציונית

היודע את החסידות מהצד הזה יעמוד משתאה, בהתבוננו על השנאה העזה וההתנגדות הנמרצה, אשר פגשה הציונות על דרכה מראשית התפתחותה עד ההצהרה הבאלפורית מצד רוב החסידים ומנהיגיהם. הגע בעצמך! איש יהודי, אשר חינוכו ודרך השכלתו כבר הרחיקוהו מאד מאד מהתורה והאמונה, למרות איתן מצבו האיקונומי המיוסד על כשרונו הגדול ורוחו הכביר, למרות התקוות המזהירות הנשקפות לו על דרך טמיעתו, מתעורר פתאום ומכיר כי אין דרך נכונה לפני יהודי כמוהו כי אם לשוב אל יהדותו, ואין דרך אחרת לפני עמו כי אם לשוב אל ארץ אבותיו. ובלי התמהמה, הוא עובר מן המחשבה אל המעשה. ולקול קריאתו הולכת ומתהווה תנועה עממית מפליאה, השואפת לתחית האומה ולשיבת ציון. ובתנועה הזאת משתתפים גם אנשי שם, אשר ראו עד כה בטמיעה הגמורה את פתרונה היחיד של שאלת היהודים.

חסידות הנאמנה למסורתה, האמנם לא היתה צריכה להתייחס לחזיון נפלא ונהדר כזה בפנים יותר מסבירות, למרות אשר היתה התנועה הציונית בתור ילידת חניכי ההתבוללות ויונקת שדי קולטורה (=תרבות) זרה, מעורבת בפסולת וסיגים? מתינות גדולה וזהירות יתירה היתה נחוצה אמנם מצד החסידות בתחלה, אבל בכל זאת, האמנם לא היתה חובתה להכיר את הניצוצות הטובים שבציונות, לבררם ולהלהיבם ולהוציא יקר מזולל?

אולם למען הבין את התנגדות החסידים אל הציונות צריך להזכיר את השקפתם על גאולת ישראל ושיבתו לארצו ולהתבונן גם על אופן התעמולה הציונית והתפתחות הרעיון הלאומי בימים ההם.

המפלות הגדולות אשר נחלה האומה העבריה אחר חורבן בית שני מדי נסותה לפרוק מעל ארצה עול זרים, והצרות הרבות והרדיפות הנוראות אשר סבלה במשך הגלות הארוכה והמרה, הפילו את לבבה והרפו את ידיה והולידו בה את הדעה המוטעית, כי שיבת ישראל לארץ אבותיו לא תתכן בשום אופן לפני הגאולה המשיחית. היו אמנם גדולי ישראל, אשר נבאו את השיבה הטבעית לפני הגאלה הגמורה (רד"ק תהלים קמו ג; רמב"ן שיר השירים ה יב ועוד), אולם דברים כאלה לא מצאו מסלות בלב העם, כי לא יכלה נפשו הִנחם כי אם ב"קץ הפלאות". ויהי שיבת ישראל ציונה והגאולה המשיחית לדבר אחד.

מאבקים פנימיים הדדיים

והנה בהגיע השמועה למקומות החסידים, כי דוקטור יהודי אחד "אומר" להשיב את ישראל לארצו, היה הדבר למלתא דבדיחותא: דוקטור – ומשיח! אבל ההומור נהפך בזמן קצר לחמה ולמשטמה. נואמים ואגיטטורים (=תעמולנים) החלו לבוא לעשות תעמולה ציונית בתוך היהדות החרדית, ומהם קטני אמנה אשר רבות פעמים לא נשמרו בלשונם מלחפאות דברים אשר לא כן. וחברות ציוניות נוסדו בכל עיר ועיר אשר מלבד ערכן ההסתדרותי לא נראה מהן החוצה רק כי חנוכה נהפכה ל"חג המכבים" ותחת הדלקת הנרות – מחולות בחורים ובתולות יחדיו. ויהי קצף החסידים הולך וגדל ולא ראו בציונות כי אם כפירה, הסתה והשתובבות ולא ידעו ולא הבינו, כי הם שופכים את הילד עם מי הרחצה.

והרעיון הלאומי הלך הלוך והתפתח. הציונים לארצותיהם החלו לעבוד גם עבודת ההווה, ובבחירות השונות אל הפרלמנטרים והמועצות העירוניות הציגו הציונים קנדידטים (=מועמדים) לאומיים, ועל ידי זה עלתה חמת התושבים השכנים, אשר הורגלו לחשוב את היהודים לבני הלאום אשר בו הם יושבים. גם היהודים המתבוללים השמיעו תרועת מלחמה, כי היתה הציונות למעצור ולאבן נגף בדרך הטמיעה. ו"התקיפים" בכל עיר ועיר, אשר חשיבותם אצל ה"פריץ" או אצל שר המחוז היא יסוד פרנסתם וכבודם, גם הם קמו אז בחרון אפם, ועל התועלת העצמית שמו גם מעטה קנאה דתית וישסו את ההמון היהודי בציונים ויתנו אותם למסיתים, למדיחים ולמחרפי הדת, אשר יוסיפו עוד חטא על רשע ב"המרידם" את היהודים נגד "הממשלה" וימיטו עליהם שואה, אשר תוצאותיה תהיינה קלקול הפרנסות וסתימת מקורות המחיה.

גם מנהיגי החסידים לא ראו אז אחרת. והמעטים שבתוכם, אשר הטיבו לראות כי בציונות האור והחושך משתמשים בערבוביה, ובהגוֹת סיגים מכסף יצא לצורף כלי נחמד – לא הרהיבו עוז בנפשם לחוות דעתם קבל עם פן יבולע להם. כי לא כל דור זוכה למנהיגים בעלי יוזמה עצמית וכבירי כח להטות את העם לכל אשר יחפוצו. בימי "קטנות המוחין" של האומה "גם נביאיה לא מצאו חזון מד'" ומנהיגי הדור שבתקופות כאלה הם לרוב בבחינת "מלכות דלית לה מגרמה כלום", כעין נקודת השריפה, אשר אין לה אור עצמי והיא רק קבוץ של קוי אור הבאים מסביבתה ומתרכזים בה.

והמריבות גדלו והקטטות רבו, ותהי הציונות לזעוה (=זוועה. ע"פ דברים כח כה) בעיני החסידים. ובימים ההם כל עם הארץ וצבוע, בחפצו להתחסד ולהכבד בעיני ההמון, המטיר אש וגופרית על הציונים. בינתים באה המלחמה והביאה לנו את ההצהרה הבאלפורית, ולרגלה בא גם שינוי לטובה בהתייחסותם של החסידים אל הציונות, וחלק גדול מהם החל לאט לאט לראות בה אצבע אלוקים. רבים התחברו להמזרחיים, וצדיקים אחדים, בלי הכנס אל ההסתדרות באופן רשמי, תומכים אותה, בשקלם את השקל המזרחי ובהרימם את תרומתם לקרן היסוד ולקרן הקיימת.

אבל עוד רבו הנרגנים ומחרחרי הריב וחפצי הפירוד, אלה ל"שם שמים", אלה מתוך פטריוטיות מגוחכת ואלה מתוך אידיאולוגיה זרה, ולא ישימו לב אל פצעיה האנושיים של האומה ואל הסכנות הגדולות אשר היא צפויה אליהן.

עלייה לארץ – תיקון חטא המרגלים

ומה נאמנו דברי החכם הקדוש ר' שלמה אפרים ז"ל בספרו כלי יקר על התורה (דברים א א).

הוא כותב: "בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ (ישראל) ודוחו ולא יכלו קום, כי אין הצלה מפני עקת אויב כי אם באחד משני דרכים או בשניהם כאחד, הן מצד השגחת הש"י המציל לכל הדבקים בו, כשהן מקיימים ואהבת את ה' אלוקיך; הן מצד הטבע, כשהן מקיימין ואהבת לרעך כמוך, אז איש את רעהו יעזורו אף אם הם חוטאים... ובשני זמנים אלו (י"ז בתמוז וט' באב) אבדו ישראל שניהם, ואל מי ינוסו לעזרה? בי"ז בתמוז עשו העגל ופנו אל ד' עורף... [ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה]... ובט' באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה שנאת חנם בישראל, אשר החריבה בית ראשון ושני... כי אבדה גם ההצלה הטבעית... לפיכך "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" 'כל' משמע אפילו רודף כל דהו, (אפילו) חלש יוכל להם, כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל, חללו את קדושת ישראל התלויה באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה, ואל מי ינוסו לעזרה?... וכדי לזרום על התשובה, אמר משה, כי אם לא ישובו, אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות, כי בו מאסו בארץ הקדושה, על כן יהיה דינם לגלות ממנה, כאשר באמת גלו בט' באב, ובמעשה תופל יסובבו בקיעת העיר וכו'".

אולם לקול תרועת האנטישמים, אשר בעת האחרונה עתקו גם גברו חיל, הקיצו גם מתבוללים רבים מתרדמתם ויראו את ענבי התבוללותם – והנה באושים! ועל כל צד חודרת לאט לאט ההכרה, כי נחוץ לאחד את האומה ולהחיותה ולחזקה ולהחלימה ולחדש את נעוריה בארץ אבותיה. וההתעניינות של מפלגות גם בלתי ציוניות בבנין ארץ ישראל ו"הבחירות המשותפות" במדינות שונות סימן יפה הן, כי אחדות האומה הולכת ומתממשת. והבה נקוה, כי בזכותה ובזכות בנין הארץ, שהם תיקון החטא האחד הנזכר ב"כלי יקר", יתוקן במהרה גם החטא השני, כי ישלח ד' את אליהו הנביא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

[1] * פורסם בשבועון "המזרחי"  גיליון 5 שבט תרפ"ד. ההדגשות אינן במקור ונוספו על ידינו.