הספר יושר דברי אמת נכתב ע"י מוהר"ר משולם פייבוש הלוי מזבריזא (זבראז') זצ"ל, שהיה תלמידם של המגיד הגדול ממזריטש, האדמו"ר ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב והרמ"מ מפרעמישלאן. ר' משולם פייבוש הינו צאצא ישיר לר' יום טוב ליפמן הלר בעל ה'תוספות יו"ט' על המשנה. ספרו יושר דברי אמת נדפס לראשונה בתוך ספר 'ליקוטים יקרים' בין תורות של המגיד ממזריטש עד שזכה להדפסה בפני עצמו יחד עם הקונטרס שכתבו תלמידיו בשמו 'דרך אמת' וגם נקרא כן בתחילה.
הספר מבאר יסודות בדרך עבודת ה' החסידית ואינו נשאר רק ברובד התיאורטי והמופשט, אלא ממחיש את הדברים ומביא אותן 'הלכה למעשה' במשלים וביאורים המקרבים את הדברים אל לב הקורא. יש המגדירים אותו יחד עם ספר ליקוטי אמרים (הידוע כספר התניא) לאדמו"ר הזקן, כספרים ה'מסודרים' של החסידות על דרך העבודה, בשונה מהדרך הקלאסית שנכתבה כדרושים על התורה.
הורתו של ספרנו הייתה בצורה של אגרות כמענה לשואל, שכנראה היה ידיד של רבנו, שלא פנה לדרך החסידות ורצה להבין יותר על דרך זו של מורנו הבעש"ט הק'. בעקבות זה זכינו אנו לספר המסדר ומבאר יסודות מדרכי העבודה החסידית. וז"ל רבנו בתחילת הספר: "אני הכותב למען עמיתי ורעי אשר מעודי גדלתי עמו בתורת ה' ויראתו לפי קט שכלנו, וגבה טורא בינינו ובעת הפרדו מאתי בקש ממני להעלות על הכתב יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכילי הדור אנשי מופת בעלי רוה"ק...הלא הוא האלקי ר' ישראל בעש"ט" וכו'.
הספר נחלק לקונטרס ראשון ושני. הראשון עיקרו הוא לבאר את יסודות דרכי העבודה והשני בתחילתו גם עוסק מעט בהנ"ל ובהמשך עובר להנהגות מעשיות.
מספרים בשם בעל ה'נהרי אש' הר"ר אברהם שמעון הלוי הורוויץ מזליחוב זצ"ל שאמר שהעניין שלא לומר תחנון ביום פטירה של צדיקים הוא דווקא בצדיקים שהשלימו עניינים ביחס לשליחותם בתיקון נפשות ישראל. ומקובל בשם צדיקים בעלי רוה"ק שישנם ג' צדיקים כאלו - המגיד ממזריטש, ר' אלימלך מליז'נסק, ורמ"מ מרימינוב. והוסיף הוא ז"ל: ולולא דמסתפינא הייתי אומר שגם הגאון הקדוש ר' פייבוש מזאבריז השלים עניינו עם ספה"ק יושר דברי אמת ששם גילה עיקרי יסודות החסידות והקדושה לבאי עולם.
הספר מלא וגדוש בענייני עבודה וכל אות בספר היא מרגלית בפני עצמה. אין אנו יכולים במסגרת זו להרחיב ולפרט על כל אות ואות, ולא באנו אלא לעורר את החשק והרצון של הקורא להגות בספר ולמצוא בו יושר דברי אמת מתוך תפילה לבורא ית' שנזכה להיות שליחים נאמנים לדבריו של רבנו.
דביקות
ידוע לכל שתכלית העבודה היא הדביקות בו יתברך. מטבע לשון זה – דביקות, מעיד על השאיפה לחיבור תמידי ובל ינותק מצור כל העולמים. רבו גם רבו העצות והדרכים בכל ספרי החסידות כיצד יש להגיע למדרגה עליונה זו של דבקות בבורא ית"ש. אך לפני שמדברים על ה'איך' להגיע לשם יש להרחיב גם על ה'מה', מה היא הדבקות.
רבנו מביא את דברי רש"י על הפסוק הראשון בבראשית, שבריאת העולמות נעשתה עבור התורה וישראל, ומבאר שהכוונה היא עבור דביקותם של ישראל בקב"ה ע"י התורה וזה הוא רצונו ית' בבריאה, "ותענוג שלו שיבראו העולמות ובתוכם ועיקרם הנושא כולם הוא איש הישראלי שמתדבק להשי"ת ע"י התורה" (אות ה), ובביאור מהו אותו תענוג של הקב"ה בדבקות זו כתב רבנו "והתענוג הוא שנפשיט את עצמנו מכל תאוות הזמן ונטור לבנו מכסוף להם, ושיהיו נמאסים בעינינו התאוות ההם בלב מגודל מה שיכנס בלבנו תשוקות וחשיקות השי"ת על ידי התורה והתפילה ומעשים טובים...ועיקר בדביקות שעל ידי זה יקבל השי"ת נחת מאתנו" (אות יא), התענוג של הקב"ה בבריאתו הוא שע"י התורה, שהיא בחינת 'אנכי' – נוטריקון 'אנא נפשי כתיבת יהבית' (שבת קה א) בה אנו מצווים להיות קדושים בקדושתו ית' וכפירוש הרמב"ן (ויקרא קדושים יט ב) שלא יהיה נבל ברשות התורה, הגם שמתנהל לפי האסור והמותר יחפש במותר איך למלא חשקו ותאוותיו הבהמיות – לכן התענוג שלו יתברך בעבודתנו ע"י מצוות התורה והדרכותיה הוא כשאנו עוקרים מאיתנו מידות רעות ותאוות בהמיות כדי שגם אורחות חיינו הטבעיים יהפכו לאלוקיים. וכל זה יכול להיעשות ע"י שחשקת הלב ותאוות הנפש תהיה בלתי לה' לבדו – לדבוק בו ולעשות רצונו בלבב שלם. ולענ"ד מה שכתב הרב שהעיקר בדביקות הוא שהקב"ה יקבל נחת רוח מאיתנו, הכוונה שגם אם מצידנו לא הצלחנו במאת האחוזים אבל השתדלנו ככל יכולתנו, זה הוא הנחת שלו ית', על ידי זה שרצוננו הוא לעשות רצונו כרצונו ולהשתדל עבור זה כמה שאפשר.
לחשוב בו ית' בתמידות
אחת הדרכים בה עוסק רבנו כדי להגיע לדבקות היא החשיבה בו ית' תמיד, אותה מכנה רבנו גם 'הכרה'. רבנו מביא משל מדהים על מה כוחה של המחשבה והוא המחשה למה שאמר הבעש"ט הק' "כי במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו" (כתר שם טוב אות נו).
"משל על מי שמסתכל על בגדי נשים היפים, מי שהוא דבוק בתאות נשים ח"ו אינו נותן לבו על ענין בגדי הרקמה והזהב, רק תיכף לבו נותן על חמדת האשה שלובשת זה, ומי שאינו כן ולבו טהור מחמדה זו, מסתכל כפשוטו על הבגד. נמצא שניהם מסתכלים בדבר אחד וכל אחד מסתכל דבר אחר". לענ"ד לא לחינם בחר רבנו במשל זה. המשל מדבר על מצב מאוד דק שיכול להשתנות אצל האדם בכל רגע נתון, אך רבנו בוחר להדגיש את הפער העצום ואת ההבדל התהומי שיש בין מי שמחפש את הקב"ה ורוצה לדבוק בו לבין מי שעוד שקוע בתאוותיו.
העיקרון במשל הוא כללי - מה היחס שלי לאותו דבר או אותה מציאות, ומה זה מעורר אצלי. אבל כשאנו מדברים על הדביקות בקב"ה, המסר של המשל מקיף את כל המציאות ויורד לפרטים הקטנים ביותר בחיים שלנו, מפני שזה שינוי בהסתכלות על כל פרט ופרט במציאות – "מי שאינו חושק להשי"ת במחשבתו, אינו רואה כי אם את הגשמי אע"פ שאם יזכרוהו וישאלוהו יאמר שהשי"ת מחיה את הכל, אע"פ כן אין הוא דבוק בזה. והבן היטב מן המשל הזה הדומה מאוד לנמשל" (אות יב).
אופן הדביקות צריך להיות במוח, בחכמה, בינה ודעת, וכלשון הרב "מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת צריך להיות לו חכמה בינה ודעת". כוונת הרב היא להשתמש בבחי' החב"ד כדי שיוכל להיות חושב תמיד בבורא ית', דהיינו שהחכמה היא המחשבה הראשונה, ההבזק הגולמי. לאחר מכן בחינת הבינה היא הרחבת המחשבה לאורך ולרוחב, ואחר כך היא בחי' הדעת שהוא גמר ציור המחשבה והתקשרות בו. ובהקשר שלנו "החכמה, רצה לומר הקבלה מאבותיו ורבותיו שיש אלוקים בעולם והוא מחשבת גולם בלבד. לאחר מכן צריך להבין דבר מתוך דבר בהבנת איך השי"ת הוא משגיח על כולם ומחיה את כולם והוא ממלא כל העולמות, וזהו מחשב ומבין מכל מה שרואה בעולם יבין בהבנתו ומחשב שמוכרח להיות כאן כוחו ית"ש; וזהו מבין דבר – ר"ל דבר השי"ת, מתוך דבר – העולם[...] אבל כשהכריח מחשבתו והבנתו על זה ונגמר מאוד דעתו על זה בודאי נקרא דעת, שהוא מקושר תמיד בזה והולך תמיד בזה, וכל מה שרואה – רואה את השי"ת" (אות כא).
התפשטות הגשמיות
השו"ע בדיני כוונת התפילה (או"ח סימן צח) כותב: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". לפי השו"ע נראה שהתפשטות הגשמיות מושגת ע"י התבודדות מבני אדם ותפילות בכוונה גדולה. כלומר מעין חוויה של ניתוק מהגשמיות ועליה אל מחוזות רוחניים.
אמנם רבנו מפרש את מושג התפשטות הגשמיות באופן אחר. קודם כל התפשטות הגשמיות צריכה להיות מגודל התלהבות הלב לעבודת השי"ת ולתורתו ומכח זה לאט לאט יפשיט עצמו מתאוות הזמן עד שאפילו בדברים ההכרחיים יהיה לו תענוג מועט ואפילו בכלל לא (אות ד). ומסביר רבנו את העניין לפי דברי הזוה"ק בפרשת בא, שעל ידי כך שהקב"ה צמצם עצמו ויצר מציאות של כלים הוא אפשר את מציאות הבריאה, אך אם לא היו כלים, כל הבריאה היתה חוזרת להתכלל בו ית'. כן הוא באדם, שאע"פ שהוא יש ומוגבל כל זה הוא רק מצד הבריאה בה הוא נמצא, אבל כשהוא מתפשט מגשמיות העולם והגבלותיו אזי זוכה להדבק בשי"ת, "ור"ל העיקר התפשטות הגשמיות יהיה בלבו, שיהיו נמאסים בעיניו כל התאוות עולם הזה, אפילו ההכרח יהיה בו לא אפשר ולא מכוין[...] ויהיה מופשט מכולם מחמת גודל תשוקתו להבורא ית"ש, אשר כל תאוות וחמדת עוה"ז ורהביו וקנאתו הבל הוא למי שזכה לטעום בנפשו תשוקה זו" (אות טו).
אם כן התפשטות הגשמיות היא ההפשטה מהלב, מהרצון. היא לא עבודה של מדיטציה וניתוק רוחני אלא זו עבודה אקטיבית של האדם בשתי פנים – מחד לעורר עצמו להתלהבות והשתוקקות בעבודת ה' ומאידך וככל שהלב מתמלא בזה אפשר למעט הנאות המונעים קרבה ודבקות בו ית'.
כמו"כ רבנו מקשר את דבקות המחשבה דלעיל להתפשטות הגשמיות "כי בלעדי זה (כלומר, התפשטות הגשמיות א.ט) התאוות ימשכוהו לדברים חומריים מהעולם ורהביו ולא יהיה לו דעת" (אות כא).
גבהות ושפלות
נושא השפלות והגבהות הוא נושא מרכזי בספר. רבנו מביא כבר בתחילת הספר שאחת הסיבות למניעת הדביקות היא הנטייה הטבעית שלנו לגבהות "כי באמת האדם מוטבע על זה ונולד בזה שיגבה לבו, כמו שאמרו חז"ל: ארבעה מיני גאים בעולם ואדם מתגאה על כולם" (אות ב). ונתן משל לזה שהגבהות היא כמו הר גבוה, ולכאורה ככל שגבהות לב האדם הייתה עולה יותר, כך היה צריך להרגיש בעצמו איך הוא עולה על הר הגבהות והיה באפשרותו להזהר ולשים לב. אלא שהבעיה היא ש"האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות", ולכן אי אפשר להבחין בכלל בגבהות הלב אלא אם כן נלמד קודם לרדת ממנו. והירידה נעשית ע"י הכנעה ושפלות בלב ומעשה.
עבודת ה' בעצם בנויה על השפלות והגבהות. בעבודת ה' שלנו ישנה דיכוטומיה. גבהות היא לא תמיד שלילית, ישנה גבהות חיובית – "ויגבה ליבו בדרכי ה'". כמו"כ השפלות היא לא תמיד חיובית, ישנה שפלות שגורמת לעצבות ולחוסר אמון בעבודת ה' שלי. גם בשפלות וגם בגבהות צריך לדעת איך להשתמש ומתי. ובלשון רבנו: "מדת הקליפה להפוך כל דברי האמת ולעשות מטוב רע ומרע טוב...והקליפה גם כן מפתה לאדם בשתי המדות גבהות ושפלות, רק הוא להיפך, למשל כשרוצים להוכיחו שאינו הולך בדרך האמת[...] ישיב האדם הפתי שמפותה ביצרו ויאמר מה לי לילך בגדולות ובנפלאות בדרכי החסידים?! אני נוהג כאבותי ודי לי בזה[...] הכל להתרשל מן העבודה וזה הפיתוי מצד השפלות[...] אבל כשיתקוטט עמו אדם אחד ויבזהו, יגבה לבו וידומה לו שעובד השי"ת בלמודו ומצותיו יותר מכל החסידים שבעולם, ויעיז פניו נגדו ויחרפהו ויגדפהו, ואף בלבו יש לו גבהות גדול תמיד שידומה לו שיוצא בעבודתו ובאמת כל זה פיתוי היצר הרע והנחש לשרשו ולעקרו מארץ החיים ולהורידו לבאר שחת בשתי הקצוות" (אות כח).
אם כן איך מצליחים לשכלל את השפלות והגבהות החיוביים ומאידך להכניע את צד הקליפה שבהן? כותב הרב: "מהיכן נתחזקת הקליפה של גבהות שבלב לפעול רע? אם אינו מקרב את עצמו להשי"ת"; "והגדלות דקדושה הוא להגביה לבו בדרכי ה' ולהשתוקק תמיד באהבה גדולה לעבודתו בכוסף וחשק[...] כי החשק והאהבה בדבר השי"ת אין לו סוף כמו שהוא אין סוף...וכל שיתדבק בהשי"ת יותר מרגיש בשפלותו ודלותו עד שיבוא לאין לגמרי[...] נמצא זה הגבהות הוא מצד השפלות, שדומה לו תמיד שעדיין לא עבד את השי"ת כלל ורוצה לעבדו ולהיות שפל יותר לפני השי"ת וזה בקדושה ובטוב" (אות לא).
כלומר הגברת החשק והרצון בגבהות הלב לעבודת השי"ת בתפילה בדביקות ובהתלהבות (אות ח) היא זו הגורמת להרגשת גדולת הבורא ית' וממילא את שפלותו ביחס אליו ית'. זו הפריה הדדית שיוצרת הרמוניה פנימית בעבודת ה' המקדמת לדביקות בו ית' בשמחה וטוב לבב.
