אומץ ישראלי כבסיס לעבודת ה'

נאה להם לחכמים שנצטרכו לצייר בחזיונם רשות היחיד מהי, ודימו יהודי מטייל בשדרה ומחיצות מקיפות אותו כמין כלוב. כפי הנראה חסידים רבים לאותה הלכה. אני הולך ברחוב וכמעט שיכול להרגיש בחומות החובקות כל אדם לאמור, אל תפרוץ את ד' אמותיי. חבל לי על הניכור השקוף שברחובותינו, וחבל לי על הבדידות שנעשתה לאופנה. ליבי יוצא אל האנשים. הם מעניינים אותי. ודאי טובים הם, ודאי יופי כביר יש בהם, ואפשר שהלך מחשבתם לא רחוק מידיי משלי. ייתכן וכשם שברשות זוטא שלי מתחוללות סערות ונצבעים חיים עם צלילים ועם מילים, כך גם ברשויות ההן.

קשה עלי הזרות אך אני לא עושה עמה דבר, רק תוסס בי החשק לגעת ולדעת ולהכיר. להתחבר עם איזה אדם ולא אכפת לי מי יהיה, אדרבה עדיף שונה. ובלבד שירשה להציץ אל חדרו, אל משהו אמיתי, אל חתיכת כנות קטנה. אמרתי שאיני פועל דבר בעניין ואמת למחצה אמרתי. כי הלא משהו עשיתי בכל זאת. רציתי ללבוש לכמה רגעים את מבטו של אחר, לבקש רשות להרכיב את משקפיו ולהתבונן דרכם בתפיסות עולמו, בעבודת ה' שלו. העתק הנפש משתקף בעבודת ה', בהבנה של אדם את עצמו ואת תפקידו ואת אלוהיו. משחר הייתי לשמוע את רחשי ההשתקפויות האלה המביעים את לוז החיים. איך אגש אל מקום יקר כל כך?

פניתי אל הרב אברהם וסרמן בבקשה להתוועד למן מפגש שהוא הכלאה של חברותא ושל שיחה. הסיטואציה הלא מוגדרת שמשולבים בה הגיגי לב עם טקסט שנותן השראה, ייתכן ותביא לגילוי טפח מעבודת ה' הפנימית. דפקתי על מחיצתו ונעניתי. אדם נעים ומסביר פנים פתח לי את דלת רשות היחיד שלו.

בבניין קומות ברחוב בינוני בגבעתיים, קיבל את פניי באחד מן הערבים שטרם פסח הרב וסרמן. אף על פי שאנו מכירים מקודם, חוט של מבוכה משוך על פגישתנו. על איזה תקן אני נמצא כאן, בסלונו החמים והשקט של הרב? חבוש אני כובע של תלמיד, שעל יושבי בית המדרש שבו הרב מלמד נמנה אני; ומצויד בפנקס ועט הכותב באתי, שרשימת מילים עתיד אני לערוך; ונוהג בהליכות שכן, שביתי שוכן מעבר לכביש וקשרי ידידות קיימים בין הורי ובין הזוג וסרמן.

אנחנו יושבים ליד שולחן העץ הכבד, מהחלון נשקפים בנייני העיר. נדמה שיש לבית כאן זיקה נסתרת אל הבניינים האלה. כביכול יודע הבית את אחריותו לרוחניות של תושבי העיר. הספר המונח לפנינו הוא 'מורה נבוכים', המניפסט של הנשר הגדול. הרב וסרמן מתאר את הימים שבהם נחשף לספר. לפני כארבעים שנה, עת למד בישיבת מרכז הרב תחת ראשותו של הרב צבי יהודה קוק. אווירת הישיבה רוחשת הייתה ותחושות של בשורה ושל חידוש ושל חיפוש ריחפו בספסלים. גמרא למדו ברצינות, אחרי הכול זו ישיבה, אבל את שאר הזמן מילאו ספרים מכל הבא ליד. ר' נחמן מברסלב למדו, ואת כתבי הרב סולובייצ'יק, ופילוסופיה ובכללה מורה נבוכים.

ימים אחרים היו אז. נראה שהיום דרכים חצובות לכל ישיבה ולכל ננו-ציבור ואין קהילה נוגעת בבית מדרשה של חברתה. עם תיאוריו של הרב וסרמן על איזה מן ג'ונגל רוחני של צימאון ששרר באותה ישיבה ותיקה, אני נעטף שרעפים ותחושה של פספוס פושטת בי. על הבידול, על מירקור השוני הדקיק שבין הישיבות של היום, על הרמוניה שהייתה יכולה להיות ותחתיה נשמעות צרימות. קצה חיוך הסתנן בי כשדמיינתי איך מישהו בא ומערבב את בתי המדרש. פתאום תתבהר השייכות העמוקה והקרבה שחשים אלו לאלו.

עוד לפני שאנחנו פותחים את 'המורה', אני רוצה להתחיל בשאלת הקדמה, להבין בכלל את תפיסת עבודת ה' של הרב וסרמן. מהי עבודת ה' ארצישראלית בשבילך? אני שואל. טרם גיבשתי לעצמי תשובה לשאלה הזו, ועדיין ברור לי שהיא תהיה אחרת מתשובתו של הרב וסרמן. כאמירה כללית, הרב וסרמן מתייחס קודם כל אל המוסר והמידות הארצישראליים. אחד הפרויקטים העתידיים שלו הוא כתיבת ספר על מידות ארצישראליות על פי הרב קוק. בעוד הדגש בעבר היה על תנועה של כיווץ הנפש, זהירות והקפדה, בדורנו מתחדשת תנועה של חיוניות ועוצמות. בתורת הרב קוק האמירה הזו חוזרת ונשנית, אבל לא הרב קוק המציא אותה. כבר הרמב"ם עסק במידות ובאופי הנביא, כחלק מסוגיית הנבואה שבה ראה לנכון להאריך.

אנו פותחים את מורה נבוכים, בפרק לח של החלק השני. לכל אחד מאתנו מהדורה ותרגום שונה, עניין המקשה מעט על הקריאה המשותפת. ברם אפשר שריבוי התרגומים נובע מיראת הרוממות שיש כלפי כתבי הרמב"ם ומהרצון העז לדקדק בהם. הקטע שלפנינו המדבר על האומץ הדרוש לנביא הוא בעיני הרב וסרמן מהטקסטים היסודיים ביותר, והוא משתדל לצטט אותו מעל במות שונות.

אומץ הנביא אצל הרמב"ם

"דע כי יש בכל אדם כוח אומץ בהחלט... וכוח האומץ הזה משתנה בתוקף ובחולשה כשאר הכוחות, עד שאתה מוצא מבני האדם שהוא אמיץ נגד אריה, ומהם הנס מפני העכבר... והכרחי שיהו שני כוחות הללו בנביאים חזקים מאוד, כלומר: כוח האומץ וכוח התפישה. ובעת שפע השכל עליהם יתחזקו שני הכוחות הללו מאוד מאוד עד שיגיע הדבר למה שכבר ידעת, והוא שניגש האדם הבודד במטהו נגד מלך עצום להציל אומה מתחת שיעבודו, ולא חת ולא נבהל ממנו, כיוון שנאמר לו: כי אהיה עמך".

הרמב"ם מתייחס הרבה לנבואה מאחר שהיא מהווה את פסגת עבודת הבורא. בכדי לזכות להגיע למדרגה זו, חשוב להבין את מאפייני הנביא, תכונותיו וכישוריו.

האומץ, או העוז בתרגומי נוסח אחרים, הוא התכונה המרכזית של הנביא שמהווה את התשתית להתפתחות האישיות המורכבת שלו. מרחק רב שנים נמתח בין סיפורי התנ"ך לבין הרמב"ם ובין הרמב"ם אלינו. משום כך הניסיון להתחקות אחר דמותו של הנביא צריך להיעשות בתשומת לב, שכן דמות הנביא היא מושג רב פנים. הוא מצד אחד גורם ציבורי ואפילו פוליטי, מצד שני הוא חווה קשר אינטימי ודיבור ישיר עם ה', ומבחינות נוספות הוא עשוי להוות משענת לפשוטי העם או דווקא מושא לפגיעה מצדם.

מעניין שבהקשר של העמידה האינדיבידואלית מול ה', הרב וסרמן מספר שבמרכז הרב לא הייתה צורה כזו של עבודת ה'. אין מצב שבו אדם עומד לבד חשוף מול ה'. תמיד מול ה' עומדים כלל ישראל. השכינה, היא זו שעומדת מול ה'. כפי ששאל הרב הנזיר את הרב קוק מה ההבדל בינו לבין חב"ד, והרב קוק ענה – חב"ד בונים את הפרט, ואני בונה האומה.

אם כן, הבסיס לאישיות הנביא הוא האומץ. ראש וראשון לנביאים ולאומץ – משה. לא פחות ממופלא הוא התיאור של הרמב"ם את משה הניגש בגפו אל מלך האימפריה המצרית. אנו מנסים לשוות בעיני רוחנו את התנגשות האישים הללו בין פרעה למשה, להוסיף לה מוסיקה ולהחיות אותה. מחפשים להרגיש באמת את העוצמה הנבואית, לא להשאיר את פסוקי המקרא רחוקים ומנותקים.

תאר לך את משה ופמלייתו מתקרבים לארמון פרעה, ממחיז הרב וסרמן וקולו נעשה דרמטי. לאורך מסדרונות הארמון ניצבים חיילים זקופים, ועם ההליכה אל תוך לוע הארי נשמטים בני לווייתו של משה, עד אשר הוא מגיע בגפו אל פרעה השליט האדיר. עמוק בתוככי מבצרו של המשעבד האכזר עומד משה לבדו ו...

מה מחזיק אותו שם? מהו הכוח ששומר על עוז רוחו, שמעניק לו את הביטחון? מסתבר שלא שנים של ישיבה בלא ניע בבית מדרש או תפילות ארוכות בדבקות הן שמהוות את הבסיס לעוצמתו של משה. הרמב"ם טוען שמדובר במידה נפשית, שכלל איננה נמצאת על הציר של קודש וחול, אלא פשוט תכונת אופי. היכולת להיות תקיף, שעשויה להימצא גם אצל אדם שפל ביותר ואשר היא כשלעצמה אינה מבטיחה רוממות מוסרית, היא היסוד עליו נבנית הנבואה.

עם ההתמקדות בתכונת האומץ, כמובן שאנו זוכרים שאין היא הנדבך הבלעדי לנבואה, וכפי שמוסיף הרמב"ם ישנו גם כוח התפישה – אינטואיציה – כלשונו של הרב וסרמן. זהו הכישרון לקלוט תדרים בתת מודע ולהשתמש בהם, עניין מרתק ביותר, אולם אין אנו עוסקים בו במסגרת זו.

יכול להיות אדם שמבחינת ה'אינטליגנציה הרוחנית' שלו מתאים להיות נביא, אבל משום שהמבנה האישיותי שלו רופף הוא לא יהיה מסוגל להכיל את הנבואה ולהביא את דבר האלוהים אל העם. אדם כזה ירגיש אולי בתוכו פוטנציאל להארות נשגבות אולם לא יהיו לו הכלים להוריד אותם לכדי משמעות ממשית.

המבנה של אומץ המשמש בסיס לשלב ההארה מתאים גם לתהליך שעברו בני ישראל ביציאתם ממצרים. המדרש מספר שנעשה שם נס והמצרים לא פגעו בבני ישראל בשעה שקשרו את השה – אלוהי המצרים – למיטה במטרה לשחוט אותו כעבור מספר ימים. אבל הנס המהותי יותר הוא היכולת של בני ישראל להתגבר על היותם עבדים ולהיאזר בגבורה ובאומץ למרוד באדוניהם. לקרוא תיגר מולם ולומר להם – עוד ארבעה ימים האלוהים שלכם הופך למנגל. שם נבנתה אישיותו של העם, החירות לעמוד על שלו כנגד האיום, והיא שאפשרה את השלב הבא של ההתגלות בהר סיני. לאחר שהתמסדה הקומה הנפשית, נתווספה אליה הקומה הרוחנית.

"וגם מצב זה משתנה בהם, אבל הכרחי שיהא שם, כמו שנאמר לירמיה אל תירא מפניהם... הנה נתתיך היום לעיר מבצר וגו'. וליחזקאל נאמר אל תירא מהם ומדבריהם. וכך תמצא את כולם עליהם השלום בעלי אומץ חזק".

האומץ בא לידי ביטוי לא רק אצל משה, אלא אצל כל הנביאים. למשל נתן הנביא שהגיע אל דוד המלך להוכיחו על חטא בת שבע על ידי משל כבשת הרש. צריך להיות לו אומץ אדיר כדי להטיף מוסר למלך שבהינף אצבע שולח אותו אל מותו. אף אחד הרי לא יוכל לדעת מה התרחש בחדר. רק שניהם שם, הנביא והמלך. והנביא המסור לשליחותו, איננו חת מפני איש.

"להיות נביא זהו ג'וב לא קל", מזהיר הרב וסרמן. אנשים היום חושבים שנבואה היא עניין של חוויית התעלות, הולכים לסדנאות ומנסים ליצור טקסי נבואה. כמובן שישנו הממד של שאר הרוח וההארה, אבל שוכחים כמה סבלו הנביאים. את זכריה בן יהוידע רצחו בתוך המקדש, איוב וירמיהו קיללו את היום בו נולדו. אם היינו משתמשים במושגים של ימינו, הם היו צריכים לקבל תוספת סיכון במשכורת...

נביאים רבים היו בישראל שלא נכללו בספרי המקרא, ומסתבר שנבואה ניתנה לא רק בהקשר ציבורי. מקומה הגדול של הנבואה הציבורית במקרא נובע מהיותה מטבע העניינים נבואה שנצרכה לדורות ושאותה ראו לנכון כותבי ספרי המקרא לצרף אל תרמיל הדורות. על אף זאת, יש לדייק ולשים לב שניתוח אופיו של הנביא נכון לגבי כל נביא, ולא רק לגבי הנביאים ה'פוליטיים'. זאת אומרת שגם לשם נבואה פרטית על האדם להיות בעל אומץ כפי שמתאר הרמב"ם.

עם העמקת הדיון, עולה שאלה שיש בה סכנה מסוימת מפאת המורכבות שבה. אני מציע שאולי האומץ אינו נעצר במישור הבין אישי אלא הוא קיים גם כעמידה מול ה'. הרב וסרמן מקבל בהחלט את האמירה. לשם הדוגמה הוא מציין את אברהם שמתעקש לסנגר על סדום בניגוד לתכנון האלוהי להחריבה. אך עם זאת, מסייג הרב וסרמן, כאשר התעוזה כלפי ה' מחריפה היא עלולה ליפול לטומאה ומכך יש להישמר.

רדיפת הצדק

אנו מדלגים מספר פרקים ב'מורה נבוכים' בכדי לגעת בעוד תכונה שמאפיינת את דמות הנביא. הרדיפה של הנביא אחר הצדק מהווה גם היא תשתית לרוח האלוהים שמפעמת בו.

"תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוהי יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים... או השפעת טובה על אנשים רבים. וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא רוח ה', והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ה'".

אותו עיקרון חוזר בלבוש שונה. הנביא פועל במציאות, הוא לא מתייחד עם קונו באיזו מערה נסתרת ומשפיע באופן סגולי. כשכתוב שרוח ה' לבשה את גדעון אין הכוונה שהיו לו השגות בעולם האצילות, אלא שה' היה איתו וסייע בעדו לנצח בקרב. האינסטינקט היהודי מזדעק ואומר: מה אנחנו ספרטה שחיים על חרב ומלחמות? מסתבר שבמידה מסוימת, כן. התודעה הלאומית שלנו עוצבה במשך אלפי שנות גלות לרכרוכיות יתר, אך למעשה ההופעה המלאה של דבר ה' היא גם בתצורות גבורה כאלה.

העוצמות האלה שבאות לידי ביטוי במלחמה הן לא תולדה של אנשים שששים אלי קרב, אלא של אדם שחוש הצדק בוער בעצמותיו. הוא לא מסוגל לשאת את העוול והוא מלא להט של תביעת אמת. אותה בעירה פנימית של הנביא, היא היא רוח ה'. זוהי דרגה שבה החיבור לאלוהי כה איתן עד שהוא משלב את הרובד הארצי בתוך האקסטזה המיסטית.

"ודע כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות... אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק לא יכל להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו, כמו שאמר: ויקם משה ויושען".

הוא לא מסוגל לשתוק. משה רבנו בורח ממצרים ונמצא בסכנת חיים בגלל החתירה שלו לצדק, אבל הוא לא לומד לקח וממשיך לדגול בה. הרועים תוקפים את בנות יתרו, ועל אף שהוא הסתבך כבר בדיוק במצב כזה והם עלולים להרוג אותו, הוא מציל אותן.

בהסתכלות מחודשת על דמותו של משה, הרב וסרמן מעצים עוד יותר את הפער הקיים בתפיסתנו הילדותית של משה כמן צדיק עם קיטל והילה של עננים סביבו. "מבחינת המצרים הוא היה אסיר נמלט". משה רבנו היה ממוקם בשוליים הקיצוניים של החברה הגבוהה במצרים. הוא לא הציג את עצמו לבני ישראל בתור רב מחויט ומפריח חיוכים. משה מכיל בתוכו רבגוניות אדירה, שככל הנראה לא קיימת בשבלונות של ימינו.

כהערת אגב, מסב הרב וסרמן את תשומת לבי לעושר הדימויים והשפה שבה הרמב"ם משתמש בבואו לתאר את משה רבנו. אפשר להרגיש איך הרמב"ם מתחבר לדמותו של משה. הרב צבי יהודה היה אוהב לומר שהרמב"ם היה חסיד של משה רבנו. אפשר לראות במקומות רבים, שכאשר הרמב"ם מתחיל לדבר על משה רבנו הכול זז הצידה.

"וכגון רוח ה' זו לא גרמה לאחד מאלו לדבר במאומה, אלא תכלית הכוח הזה לעורר אותו האמיץ לפעולה מסוימת. ולא לאיזו פעולה שתזדמן, אלא לעזרת עשוק".

הרמב"ם מדגיש את היעדר המילים בכל הסיטואציות שופעות הנוכחות האלוהית הללו. רוח ה' היא ההצלחה המלווה את עשיית הצדק, לא נאומים חוצבי להבות. יש כאן הארה מלמעלה שדוחפת את האדם לעשות מעשה לטובת מישהו במצוקה.

תכונות הנפש של האומה

כעת אנו שבים לסוגייה ממנה הגענו לניתוח תכונות הנביא, סוגיית המידות הארצישראליות. עד כאן העמקנו בדברי הרמב"ם שמאפיין את דמותו של הנביא, איש האלוהים האידיאלי. הרמב"ם כתב שהבסיס לנבואה הוא אומץ רב ויכולת אינטואיטיבית גבוהה. לאחר מכן הוסיף את רדיפת הצדק וחידש שרוח ה' היא ההצלחה שבעשיית הצדק. את התכונות האלה אנו מבקשים לקשור אל תכונות היהודי הארצישראלי, עובד ה' באדמת הקודש.

הרב וסרמן מצוי לעומק בכתבי הרב קוק, ושם הוא מוצא את המתכון לעבודת ה' הארצישראלית. הרב קוק שהוא החולייה המחברת את שנות הגלות עם שנות הגאולה, היטיב לעמוד על הדיוקים הנפשיים להם נדרש אדם המבקש לעבוד את ה' בצורה שלמה בארץ ישראל. הוא הכיר כהוגן את הסגנון הגלותי הקפוץ והכפוף שבו גדל, וגם את הסגנון החלוצי היהיר והאמיץ שפגש בארץ. האיזון המבוקש נוצר מהסינתזה שבין שני הדפוסים, אף על פי שאת עיקר קריאתו הוא מפנה לצד הגלותי שיוקיר את ערכה של הגבורה הפורצת.

עוד ספר בלוי נשלף מארון הספרים הנפרס לכל אורך הסלון, ארון שהוא הרבה מעבר לריהוט בעלמא. הספר 'אורות' נפתח מתוך רגילות בפרק לב. "הרב צבי יהודה היה אומר שזהו ליבו של הספר", נזכר בערגה הרב וסרמן.

"אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים... מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא... את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט... שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא".

בפסקה זו מעמיד הרב קוק את הגישה הכוחנית ופורצת הדרך על מקומה, אך גם מלמד עליה זכות. למרות שנדמה כי הסגידה לאומץ ולגבורה המצויה אצל בוני הארץ מיותרת וגסה, היא הכרחית לשם תהליך הגאולה. אמנם לעת עתה הבניין הוא חומרי לחלוטין, אך לא זו בלבד שיבוא יום ורוח ה' תשכון בו, אלא שאי אפשר להגיע אל הבניין המיוחל של חיבור ארץ ושמיים מבלי לעבור דרך השלב של בניין שכולו חומרי.

הרב קוק ממשיך את שיטתו של הרמב"ם לגבי מבנה הנפש הרצוי, ומשליך ממנה אל אופי האומה הרצוי. ראשית יש לפתח בסיס טבעי של אומץ וגבורה, ועל גביו לצקת את החלק הרוחני הגבוה. לאור התפיסה של הרב קוק, שהרב וסרמן הולך בעקבותיה, הרואה את עבודת ה' לא כתהליך פרטי אלא כללי, זהו המוקד של עבודת ה' בעיניו. עלינו לזהות את הנטיות של זרמים שונים בעם ולקרב אותן אל מודל המיזוג שבין הכוח והרוח.

בעוד במשך מאות שנות גלות התנועה הנפשית של היהדות הייתה כיווץ, במאתיים השנים האחרונות מתרחשת תנועה של פריצה. מצד אחד אנו מוזהרים לא לדכא את הכוחות הפורצים ולהבין את חשיבותם בבניית אומה בריאה, ומצד שני מצווים לכונן את המדרגה הבאה והעליונה, מדרגת הקדושה.

על מצע הדו שיח שלנו, הרהורים מציפים אותי. שמא אלו דמיונות, אבל יש לי תחושה שאת משימת הדיוק הזו אין אנו מבצעים כראוי. קבלתי לעיל על הפיצול הגדל בין בתי המדרש, אך לא פחות מכך הקיטוב והניכור מתעצמים בשדה הלאומי. קריאתם של היוצרים ורודפי הצדק לא מתקבלת באזנם של אנשי הקודש, ומנגד דרישתם של עוסקי התורה לרוח אלוהית בזויה היא בעיני דוגלי החופש.

מידות האדם הפרטי

הגם שהרב וסרמן מצדד לעסוק בעבודה הכללית של האומה, אני מבקש ממנו גם להתייחס למישורים הפרטיים יותר של המידות הארצישראליות. לי עצמי לא נוח להשאיר את האמירות המכוננות הללו כדו"ח לאומה, לעיון בזמנה הפנוי. בעיניי ראוי לשאול היכן נפגשות המידות האלה איתי, איפה הן מתבטאות בחיים הפרטיים שלנו.

"בעיניי רב הוא סוג של נביא מודרני", אומר הרב וסרמן. תפקידו של הנביא כמוסר דבר ה' לציבור ומורה להם את דרך הישר, הוא במידה רבה מקביל לדמות הרב היום. לאור הדברים שלמדנו, ניתן לגזור את האומץ כתכונת נפש בתור צורך חיוני גם לרב. המנהיג הרוחני לא אמור להיות רק זה שישב ושקד על תלמודו, אלא קודם כל אותו אחד שבבית הספר ידע לא לוותר לגדולים על המגרש, שמסוגל נפשית להילחם. הרב וסרמן משתף אותי בכך שהצורך בעמידה תקיפה כנגד דעות פופולאריות מלווה אותו לא פעם, כרב שרואה עצמו מחויב להביע בבירור את עמדת התורה בסוגיות שונות.

אינני בטוח שהדמות הגועשת ורבת הפנים של נביא התנ"ך אכן חופפת לדמויות הרבניות הקלאסיות שלנו. גם אינני טוען שבהכרח דמות הרב זקוקה לשינוי. אולי הצורך העולה מכאן הוא להצמיח סגנון פרסונאלי נוסף שימלא את המשבצת של נושאי דבר ה'. אני רואה בנביא שילוב של מגוון דמויות שקיימות במרחב – העיתונאי, המוזיקאי, הרב, המשורר, הפסיכולוג והאקדמאי – לכל אחד מאלה ישנה הזדמנות להביא את דבר ה' מהזווית שלו. אם נביא אנחנו מבקשים, עלינו ללכד את שלל הדמויות האלה לאישיות אחת גדולה ומלאת חיים.

אני שומע בהשוואתו של הרב וסרמן בין הנביא והרב, את מעט התוך האישי שביקשתי. לא שדה רחב של העולם הפנימי חושף הרב וסרמן בפני אחרים, אבל תעיד הטיפה על הבאר כולה. בשקט שבין המשפטים המרוממים אפשר היה לקבץ משהו מהאכפתיות והדאגה לעם ישראל, לעתידו ההולך ונבנה. יכולתי לרקום משביבי האזכורים של מרכז הרב ורבניה את געגועיו לימים ההם. לא אוכל לומר שהתמלאה תשוקת הכרת האחר שדופקת בי, אך בהחלט פגשתי את הלב שמבצבץ מבין החרכים.

דלת הדירה של משפחת וסרמן מוגפת מאחוריי. אני יורד במדרגות הבניין הזה שאליו נכנסתי לפני שעה והמחשבות מבקשות שאארגן אותן, שאפנים את הדברים שנאמרו ושנלמדו. שעה של שהייה בעולם אידיאלי, שמביט מהצד במציאות היומיומית שכמו נעה על ציר הזמן מאליה. מחדר המדרגות האפלולי קשה יותר להבין על מה בעצם דיברנו. הרחש שעולה מהמכוניות בכביש מטשטש את הרוגע והשלווה שעטפו את אווירת השיחה הביתית. אולי צריך פעם לעשות חברותא כזו באמצע הרחוב, ממש על אי התנועה שבין הרמזורים, לחבר את האותיות החצובות בספר אל פני האנשים האמיתיים ואל קולות העולם הזה.