חיים של יצירה

המחשבה והיצירה

"לחיים של יצירה הנני קורא אתכם" – כך פותח מרן הרב קוק זצ"ל את הרצאתו לפני תלמידיו היושבים בירושלים[1]. בהרצאה זו האריך הרב לבאר את חשיבותה של המחשבה והיצירה התורנית, דווקא בעת שיבת ישראל לארצו. באותם ימים עולם היצירה החילוני נמצא בשיא פריחתו וביטא את רעיון שיבת ציון. לא ייתכן, אומר הרב, שדווקא תופשי התורה יזנחו את התחום החשוב הזה וישאירו לפורקי עול לבטא את רוחה של האומה בשיבתה לארצה.

מילים חריפות כתב הרב זצ"ל באגרת ל"תופשי התורה היושבים על אדמת הקדש" (אגרות הראי"ה אגרת כז):

הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב אלא מפני שכבר אין בי כח לדום... אנחנו מוכרחים לדבר כעת דברים דוקא אמיצים, דוקא חזקים וגדולים, למרות מה שאנחנו כ"כ שפופים ודלולי כח, ונדמה לנו כאילו אנחנו רק אנחנו הננו המיותרים בעולם, והכל מורים עלינו באצבעותיהם מניעים ראש ותמהים. ואנחנו בקרבנו פנימה היש בנו רוח? הילין בנו עז? למה הננו הולכים כה שחים, מקומטים, נזחלים ונרעדים, ואנחנו באמת הננו צריכים וחייבים להיות מלאי אומץ ונאזרים בגבורה, אין עז אלא תורה... שמא יאמר אדם שבגבורי-המעשה אין לנו מה לקנא, כשם שהם אינם מתגדרים במלאכתנו כך אין לנו להתגדר במלאכתם. אבל בגבורי-הרוח, העומדים לנגדנו בזרע חשופה בשרביט של אש נורא... העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב, וגם במעשים, בבטחה הוא עושה דרכו, חצים שנונים ומדקרות חרב במנוחה הוא שולח. היעלה על הדעת, שאנו רשאים לחשות ולא לקנות לנו את הזיין המודרני הזה?... ואנחנו למה לא נעשה לנו גם אנו עט, היבשו מוחותינו, חלילה? והם צריכים להיות כטל מלאים הגיון-אמת ודעת-קדש. התם כל רעיון מקרב לבנו פנימה? ב"ה הננו עוסקים בתורה, בגופי הלכות. צריכים אנחנו לשום לב, שהם הנם שערים למחשבה הפנימית ואוצר הגנוז אוצר יראת ד' טהורה, שהיא ראשית דעת ומקור חכמה.

הדברים מדברים בעד עצמם. אם אנו שואפים לתחייה של קודש, להרמת קרנה של תורה, להגדלת ציבור יראי ה' – חובה עלינו לגדל את עולם המחשבה ואת יכולת הביטוי שלנו! טעות לחשוב שהדברים לא רלוונטיים בזמנינו ושהמערכה היום בתקשורת וברשתות החברתיות, בטורים עד שלוש־מאות מילה או ציוצים עד שלושים. ראשית, עלינו להבין שהבעיה אינה רק יכולת הכתיבה, אלא המחשבה והיצירה. את הרעיונות הגדולים שאנו מאמינים בהם או את הלכי חיינו התרבותיים כיהודים מאמינים בה' ובתחיית עמו, לא נוכל לעולם לבטא אם לא נרכוש לנו את יכולת ההשכלה והמחשבה. לעיתים התחום הזה נתפס כ'מנותק' או 'מתפלסף' מידי, אך אי אפשר רק לשווק ולעטוף את החזונות הגדולים שלנו ולא לגעת בנקודות העומק. תפקידם של אנשי הרוח והמחשבה לפתח את הרעיונות המופשטים לכדי חיים מלאים המתאימים לדור ולתקופה בה הם חיים.

אין עם וציבור ללא יצירה ותרבות, מכתיבה תורנית עיונית ועד סגנון הנגינה בחתונות; ואם אין לציבור יראי ה' כוחות של יצירה, הדבר מעיד על פגם בחייו הפנימיים כציבור עובד ה'. עבודת ה' איננה חיצונית לחיים ותפקידם של חכמי ישראל אינו רק לסדר את חוקי התורה עם החיים האישיים והלאומיים – עבודת ה' כוללת את כל ממדי החיים! היא יוצרת מכלול של חיים תרבותיים שלמים, של אומה הקוראת בשם ה', שחייה השלמים הם כשמלכותה בראשה, מקדשה על מכונו, סנהדרין במושבם ונביאים בעירם. החזון הגדול הזה עתיד לסחוף את העולם כולו – "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ם" (ישעיה ב ג), וכיצד כל העמים הרבים הללו יעלו להר ה' אם לא יתפתח סביבו עולם מחשבה גדול ואיכותי המבאר את רוחו הגדולה של העם הזה ויודע לבטא אותה היטב?!

לאחר שנבין את חשיבות פיתוח המחשבה, נידרש להכשרת הכלים לבטא אותה כראוי. כולנו מאמינים בחשיבותה של התורה בחיי היחיד והציבור, ורבים מקדישים שנים מספר להתמדה בלימוד ואף קובעים עתים לאחר שנות הישיבה – אך האם אנו יודעים להסביר לעולם כולו את חשיבותה של התורה בחיינו ובחיי העם? האם אנו יודעים לבטא היטב את החזון הגדול אליו אנו שואפים, תיקון עולם במלכות שדי?

לדוגמא, בדור שב"ה אינו מסתפק באמירות מעורפלות ודורש טעמים וביאורים עמוקים שיתיישבו על לבו, ומאידך רגיש מאוד לפגיעה בחופשיותו – האם אין זו משימת דחופה וחשובה לבאר לדור נבוך זה את נועם הלכותיה של תורה בצורה בהירה ונאה, ולברר לו כיצד מתגלה חזון גדול וחיים נפלאים דווקא מתוך מחויבות מליאה לתורה ומצוותיה?

הנגשה ורלוונטיות אינן מילים גסות (אם כי צריך להיזהר ולחשוב שתפקיד ההנגשה הוא להקל מעשית על העם, בעוד התפקיד הוא להנגיש את העומק הגנוז בתורה), וחובה עלינו לבאר בצורה בהירה את האור הגדול בו אנו מאמינים ולהתאים אותו למציאות בת ימינו[2].

איחוד ההלכה והאגדה

נושא שמוזכר בדרך אגב הוא חשיבות לימוד תחום המחשבה, עליו מעורר הרב במקומות רבים ובהמשך השנים כינה הרב צבי יהודה קוק זצ"ל את המקצוע הזה בכינוי 'לימודי אמונה'. הרב מזכיר כאן את החזון הגדול של איחוד ההלכה והאגדה[3], ועל האור הגדול שיכול להשפיע לימוד האגדה על העולם ההלכתי.

באגרת קג מבאר הרב באריכות את ההבדלים בין סדר הלימוד בחוץ לארץ לבין סדר הלימוד בארץ ישראל, וכך מבחין בין התלמוד הבבלי לירושלמי. את הנתק בין ההלכה והאגדה תולה הרב זצ"ל בשנות הגלות בהם נותקנו מארץ ישראל ומיכולת הנבואה, שהרי שורשו של לימוד האגדה הוא בנבואה ואילו שורשו של הלימוד ההלכתי הוא בחכמה – "שני השרשים שמסתעפים מתורתנו הקדושה".

הרב מאריך לבאר שם שאמנם גם הבבלי המרחיב בהסברתו השכלית, אף הוא יסודו ברוח הקודש, אך ההבדל בינו לבין הירושלמי התמציתי יותר הוא הרושם של רוח הקודש שנותר בלימוד. מסיבה זו, שגם התלמוד הבבלי נכתב בהשראה של רוח הקודש, אומר הרב שעדיין הוא הוא עיקר לימודנו "דדרך הלמוד
הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומ"מ לכל עת שיחדש השי"ת לב חדש על עמו ויוחזר כח קדושת ארץ הקודש בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק. שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת".

וודאי שיסוד חשוב זה קשור לדברי הרב על חשיבות העיסוק בספרות, שהרי זהו תפקידם של אנשי הרוח, ההוגים והסופרים – להראות כיצד פרטי ההלכות המעשיים מלאי אור ושפע רוח הקודש. ביאורים מעין אלו, שאף הרב עסק בהם בעצמו בסוגיות טעמי המצוות, הם חלק מתפקידנו בהגדלת תורת ארץ ישראל, ארץ הנבואה.

מבנה ההרצאה

בתחילתה של ההרצאה מבאר מרן הרב זצ"ל את החשיבות והצורך של הספרות דווקא בעת גאולת ישראל, ובדבריו דורש הרב מבעלי הכישרון מתופשי התורה לנצל את כשרונם ולרומם את הספרות הרוחנית בארץ.

לאחר מכן מונה הרב מספר מפעלים תורניים ברוח חזונו הגדול, אותם הוא דוחף להקים ולייסד. ביניהם ניתן למנות שני מפעלים אותם התחיל הרב בעצמו: מכון הלכה ברורה ובירור הלכה שפירותיו ממשיכים להזין אותנו עד היום, והרחבת ביאור הגר"א על השולחן ערוך. בנוסף, ישנם מפעלים שקמו זמן רב לאחר הרצאת הרב, ויש ביניהם דמיון רב ואולי אף קשר ישיר לדברי הרב בהרצאתו. לדוגמא, מפעל האנציקלופדיה התלמודית שייסדו הרב זוין והרב בר אילן דומה מאוד לקריאה של הרב לכתיבת ערכים למושגי התלמוד לפי סדר אלפביתי[4].

אמנם זו פעם ראשונה שאנו מביאים בשערים מדברי מרן הרב קוק זצ"ל בעצמו. לא הרגשנו צורך 'חיצוני' לתייג עצמנו כתלמידי הרב כבר בגיליון הראשון, מפני שכל הנאמר מעל דפי שערים הוא לאור תורתו המאירה של מרן הרב. הרצאת הרב מבטאת היטב את חזון שערים, שנותן מקום לחידושה של תורת ארץ ישראל בה מאוחדים כל נחלי התורה – החכמה והנבואה, הנגלה והנסתר, הכללי והאישי.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של הרועה הגדול של דורנו, כפי שמעיד על עצמו: "מרשמי מחשבותי שיתקבצו לעדרים ילקחו אותיותי והיו למאמרים והמאמרים בחוברת יהיו לספרים והספרים בכל-קרת יהיו נפזרים ומלכים יתהדרו במטוה התולעת והמעינות יתגברו ותרבה הדעת. לישועתך קויתי ד'".

[1] ההרצאה ניתנה בכ' טבת תרפ"א לפני 'חכמי מרכז הרב', אך ישיבת מרכז הרב קמה רק שנתיים לאחר מכן.

[2] זו אחת מהפסקאות הרבות שכתב הרב על חשיבות הספרות (שמונה קבצים, א קעו): "כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו. ולא עוד, אלא שכל פתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם שם ד'. א"כ הרינו רואים בפריחתה של הספרות ג"כ הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים בחול כבקודש, בטמא כבטהור".

[3] ראה אורות הקודש א כד-כז.

[4] להרחבה על מפעלים אלו ואחרים, מומלץ לצפות בסדרת סרטונים שהפיק 'בית הרב' לרגל 100 שנה להרצאה. את הסרטונים ניתן למצוא באתר בית הרב.