שאילת גשמים וארץ ישראל

יחידים הצריכים למטר בימות החמה

לפני[1] שבוע התחלנו לבקש גשם, והיום גם זכינו שיורד גשם. אנחנו רוצים לראות סעיף אחד בהלכות בקשת גשמים ולפקוח עיניים עד כמה ניתן ללמוד ממנו.

סימן קי"ז עוסק בבקשת גשמים. הסעיף הראשון אומר שבברכת השנים יש צורך לבקש גשם, וכן מברר ממתי עד מתי. ובסעיף השני מובא "יחידים הצריכים למטר בימות החמה אין שואלין אותו בברכת השנים, אלא בשומע תפלה". יחידים שצריכים גשם בקיץ יכולים לבקש בברכת "שומע תפילה", בה כל אחד מבקש מה שהוא צריך[2], אבל לא יברכו בברכת השנים שהיא מיועדת לציבור שיבקש גשם. ממשיך השולחן ערוך "ואפי' עיר גדולה כנינוה או ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה, או אשכנז בכללה, כיחידים דמו בשומע תפלה". זוהי ההלכה. והלכה זו מעוררת שאלות הן של סגנון והן של תוכן.

החלק הראשון בסעיף מובן. יחידים שצריכים גשם בקיץ לא יכולים לבקש אותו בברכת השנים כי היא ברכה שנועדה לציבור, אלא מבקשים בברכת שומע תפילה שהיא ברכה של הפרט. החלק השני של הסעיף בא להגדיר מי אלה היחידים ומי נקרא יחידים. וכאן מתעוררות שאלות של סגנון ותוכן.

קודם כל יש לעסוק בקושיות על סגנון הדברים. כתוב כאן "...או ארץ אחת". ארץ כוללת הרבה ערים, ערים גדולות וערים קטנות. אם כן, אם כתוב ארץ למה מוזכרת עיר, "ואפילו עיר גדולה"? הרי ארץ כוללת ערים ואפילו ערים גדולות! בשביל מה הוא כותב עיר גדולה כאשר גם כתובה ארץ? זו שאלה אחת.

שאלה שניה. מה השולחן ערוך מוסיף כשהוא כותב "אפילו עיר גדולה כנינוה"? נגיד שהוא רוצה להביא דוגמא של עיר גדולה, מה הוא מוסיף כאשר הוא רושם נינוה? לא מובן. האם הוא לא סומך על האינטליגנציה שלנו שנדמיין עיר גדולה, ניו יורק, לונדון, פריז? לא מובן. אותה שאלה נשאלת גם אחר כך. השולחן ערוך מציין "ארץ אחת כולה, כמו ספרד בכללה, או אשכנז בכללה". מדוע הוא מזכיר את השמות ספרד ואשכנז. בשביל מה? כדי שאיש לא ירגיש מקופח? לא הספרדים ולא האשכנזים? לא מובן.

אם השולחן ערוך כותב את זה, צריך להבין למה הוא כתב את זה.

ועוד יש לשאול, אחרי שהוא מחלק בין יחידים לציבור, ומגדיר שאפילו ארצות שלמות דינם כיחידים, אז מי זה "ציבור"?

רבי ואנשי נינוה

יש להבין מדוע הוא מביא את נינוה כדוגמא. וודאי השולחן ערוך לא מביא את נינוה כיוון שהיא היתה עיר גדולה בתקופת יונה.

מביאה הגמרא[3] "שלחו ליה בני נינוה לרבי: כגון אנן, דאפילו בתקופת תמוז בעינן מטרא, היכי נעביד? כיחידים דמינן או כרבים דמינן? כיחידים דמינן ובשומע תפלה, או כרבים דמינן ובברכת השנים?".

שואלים אנשי נינוה את רבנו הקדוש: איך נבקש את הגשם? האם דיננו כמו יחידים או כמו ציבור? אנשי העיר נינוה הם הראשונים שהעלו את השאלה הזאת, מה צריכים לעשות יהודים שזקוקים לגשם גם בקיץ. הם שלחו לרבי את שאלתם: "שלח להו: כיחידים דמיתו, ובשומע תפלה... והלכתא: בשומע תפלה".

הרא"ש באשכנז ובספרד

אחר כך, בתקופת הראשונים, עלתה שאלה זו מחדש. ואת ההד של הדבר אנו מוצאים בתשובת הרא"ש[4]:

"ויהי בשנת חמשת אלפים ושבעים ושלש לבריאת עולם, נעצרו הגשמים ולא המטיר כל החורף אלא מעט מזעיר, ויקראו צום להתחנן לד' לתת מטר על פני האדמה. ויהי בליל ראשון של פסח אחרי תפלת ערבית, ואדוני אבי הרא"ש היה יושב על פתח ביתו, ואנחנו קצת מהחברים עומדין עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר: עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו, למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות?".

למה אנחנו מפסיקים לבקש גשם בפסח? מדוע לא להמשיך לבקש עד חג השבועות? והרא"ש מסביר את הסיבה מדוע לכאורה יש לבקש עד שבועות – "והדבר ידוע שבאשכנז עיקר קיום התבואה היא על ידי הגשמים שבין פסח לעצרת". עיקר קיום התבואה תלוי דווקא בין פסח לשבועות.

"והמשנה שאומרת שמפסיקין מיום טוב הראשון של פסח, לבני ארץ ישראל נישנית, כאשר הוכחתי, ולהם היה קציר שעורים בפסח, וגם החטים כבר עמדו בקמותיהם ואינן צריכין אלא להתיבש ולהתבשל עד עצרת. ולכך הגשמים סימן קללה הם. אבל באשכנז, שאי אפשר לתבואה להתקיים זולתי במטר שבין פסח לעצרת, סימן ברכה הוא להם; ולמה לא נשאל ונזכיר עד עצרת?".

המשנה שאומרת שמפסיקין לבקש גשם מיום טוב ראשון של פסח נכתבה לאקלים של ארץ ישראל. שואל הרא"ש, מדוע לא להמשיך ולבקש גשם עד שבועות. הרי מה שנאמר להפסיק לבקש בראשון של פסח זה נכון לאקלים של ארץ ישראל, אבל אין זה נכון לאקלים של אירופה, שם מתאים לבקש עד שבועות.

אלא שישנו פסק דין של רבי, יש תקדים, שכך נפסקה ההלכה לאנשי נינוה. אומר הרא"ש "...דר' לא פליג אלא בבני עיר אחת" – מה שרבי פסק לגבי נינוה זה היה רק לעיר אחת. "אבל ארץ אשכנז, שהיא רחבת ידים, מודה רבי דשואלין כל זמן שהם צריכין, וכיון ששואלין מפני הצורך, כל שכן שמזכירין".

מוסיף הרא"ש, שהיה קודם באשכנז ורק אחר כך ראש ישיבה בספרד:

"ובבואי הנה, ראיתי שיותר צריכין גשמים בין פסח לעצרת משאר מקומות... והדבר ידוע שבאשכנז, שהיא ארץ גדולה מאד, וצרפת, וכל הארצות שמאשכנז עד הארץ הזאת, וזאת בכלל, כולם צריכות מטר בין פסח לעצרת; ובודאי רבים הם, ויכולים לשאול בברכת השנים ולהזכיר הגשמים כבני ארץ ישראל בחורף".

לעומת רבי, שפסק לגבי עיר אחת, דעת הרא"ש היתה שישראל המפוזרים בארצות שלמות, שהן זקוקות דווקא לגשם שיורד אחרי פסח, ימשיכו לבקש גשם אחרי פסח. שיבקשו כמה שצריך. אבל דעת הרא"ש לא התקבלה על ידי רבותינו הראשונים, אלא היא נשארה דעת יחיד. והוא עצמו כתב:

"ובראותי כי הטו את לב הקהל לבלתי קבל ממני דברי אלהים חיים, גם אני חזרתי בי מלשאול ולהזכיר בבית הכנסת שאני מתפלל בו".

שימו לב איזו גדלות. הרא"ש אומר שלמרות שחשבתי שזה נכון כך, כשראיתי שדעתי לא התקבלה על הקהל – גם אני חזרתי בי.

השולחן ערוך החליט להגדיר מי הם יחידים כפי שההלכה הזו הוכרעה. קודם כל על ידי רבי ביחס לנינוה, ביחס לעיר אחת, ואחר כך על ידי רבותינו הראשונים ביחס לארצות שלמות, לספרד ואשכנז. לכן הוא מזכיר גם את העיר נינוה ואחר כך את ארצות ספרד ואשכנז.

 

ציבור – יהודי ארץ ישראל

אחרי שביררנו את שאלות הסגנון וביררנו מי הם היחידים, נשאלת השאלה מה זה "ציבור"?

אנו רוצים לומר, שרק ארץ ישראל היא ציבור. מלבד ארץ ישראל כולם יחידים, גם אם מדובר במיליונים. אלו מיליונים שהם יחידים. רק עם ישראל בהקשר עם ארץ ישראל זה ציבור, אבל אם זה לא בהקשר עם ארץ ישראל הם יחידים.

אומר המנחת חינוך[5] "משום דבני חוץ לארץ דינם כיחידים, ובזה הבנתי הטעם הא דאמרינן בתענית י"ב ע"ב דאין תענית ציבור בבבל ונדחקו כל הקדמונים בזה".

הגמרא בתענית מביאה שבבבל אין תענית ציבור[6], והראשונים נדחקו לפרש מהי תענית ציבור. יש הבדל איכותי בין תענית יחיד לתענית ציבור. הנפקא מינה היא לא כמה אנשים צמים, מספר משתתפים, אלא מהו הצום, במובן האיכותי. תענית ציבור זה כמו בתשעה באב. יש הבדל איכותי מה הגדר, וממילא מה כוללת התענית הזאת. המנחת חינוך אומר שבבבל אין תענית ציבור כי אין ציבור בבבל. גם אם יצומו רבים, הם יצומו תענית יחיד.

ארץ ישראל היא מקומו של כל יהודי

לכאורה זה בלתי הגיוני שיהודים יבקשו בקיץ שלהם גשם, ובחורף שלהם לא יבקשו גשם. הרי הרמב"ם כותב "שיש ארצות שאין זמן הגשמים מתחיל אלא מניסן, ויש ארצות שבמרחשון יהיה בהם קיץ, ואין הגשמים לברכה, אלא מאבד ומשמיד, ואיך ישאלו אנשי אותו המקום גשמים במרחשון, האם אין זה שקר?"[7]

חצי כדור הארץ מתחיל עכשיו קיץ, והם לא זקוקים לגשם עכשיו, כי זה קיץ. האם אין זה שקר שהם מבקשים גשם בקיץ? יהודים כציבור בכל העולם מבקשים גשם בחורף של ארץ ישראל, ואילו בחורף שלהם הם לא מבקשים גשם. תמה הרמב"ם, מה קורה כאן?! זה לא הגיוני!

ובכל זאת, היינו מצפים לפי זה שהרמב"ם יפסוק שיהודים שזקוקים לגשם בקיץ יבקשו אותו בברכת השנים, אך בהלכה[8] הוא לא כותב כך: "מקומות שהן צריכין לגשמים בימות החמה כגון איי הים הרחוקים שואלין את הגשמים בעת שהן צריכין להן בשומע תפלה".

צריך להבין, בפירוש המשניות הרמב"ם מסביר את ההיגיון, אבל בהלכה הוא לא פוסק כך, אלא הוא אומר שמבקשים בשומע תפילה ולא בברכת השנים!

מדוע שלא כל מקום יבקש גשם בברכה שנועדה לציבור, בברכת השנים, בזמן שהוא זקוק לגשם? הרי זה די הגיוני.

אומרים חז"ל[9] "אפי' בני מזרח, אפי' הנדויים [באיי הים] צריכין לגשמים בתקופת תמוז, אינן שואלין את הגשמים אלא בעת שארץ ישראל צריכין להן" – למרות שהם זקוקים לגשמים בקיץ, הם מבקשים את הגשמים בחורף של ארץ ישראל. מדוע? "שאם תאמר ישאלו בעת שהן צריכין להן, אפי' בימות החמה, נמצאו רואין את עצמן כאלו הן בארץ שלהן". קיימת סכנה שאם יעשה כך, הם יראו את ארץ הגלות כמקום מושבם, ועבורה הם מבקשים גשם – "אלא יהו רואין את עצמן כאלו הן באכסניא ולבם מכוון לארץ ישראל, ושאלתו בעונתו".

יהודים בכל העולם צריכים לראות עצמם חיים במקום זמני, אבל יש להם ארץ משלהם שהיא ארץ ישראל, וליבם מחובר לארץ ישראל. בגופם אמנם הם נמצאים אי שם בעולם, אבל זו איננה ארצם. וכדי שיהיה ברור מהי ארצם, תיקנו רבותינו שיבקשו גשמים בעונה שארץ ישראל זקוקה לגשם, כדי שידעו ויפנימו שארץ ישראל היא ארצם ואילו המקום בו הם חיים עכשיו זה מקום זמני, והלב מכוון לארץ ישראל. לכן מבקשים גשם בחורף של ארץ ישראל.

שואלים חז"ל, אבל בכל זאת מתי יבקשו גשם לצרכים שלהם? "אם כן, היכן שואלין את הגשמים בשצרכו להן, בשומע תפלה, כל יחיד ויחיד לעצמו". כשיש צורך יבקשו כיחידים, אבל לא כציבור. בשום פנים ואופן. כי צריך להבחין מהי הארץ שלנו ומהי איננה הארץ שלנו.

 

זה דבר מרגש. איך רבותינו הסתכלו לעומק, ומתוך רצון שאנחנו נפנים, מה שלא יהיה, יהיו דברים שיזכירו לנו כל הזמן איפה הארץ שלנו ואיפה איננה הארץ שלנו.

אני זוכר יהודי[10] שמוצאו ברוסיה, הוריו הגיעו לאחר מכן לדרום אמריקה. בסופו של דבר הוא עלה לארץ והיה ממנהיגי התנועה הציונית והיה יו"ר הסוכנות. הוא זוכר שברוסיה בשמיני עצרת, שליח הציבור עמד להתחיל את תפילת הגשם, ובחוץ היה מבול, גשם שירד לעילא ולעילא.

הוא מספר, שאלתי את אבא למה צריך להתפלל עכשיו תפילת הגשם, הרי בחוץ יש שפע של גשם! אבא שלי נזף בי ואמר שהגשם בחוץ הוא לא הגשם שלנו. אני זוכר שהוא סיפר לי את זה, והיהודי הזה לא הכיר את השיעור שלנו.

שאלתי פעם את סבתא פאני שלי ז"ל על סוכות באירופה. היא סיפרה שהיא היתה בת שבע בבית הכנסת, היה גשם, אבי לחש לי שיש תפילה על הגשם. התפלאתי, הרי הגשם יורד ללא הפסקה אז נתפלל שיפסק. אבי אמר לי שאנחנו מתפללים על ארץ רחוקה שירד בה גשם, והיא זו שצמאה עכשיו למים. היא מספרת זאת כשהיא יושבת בירושלים, באווירה הנעים כל כך.

אל נא תקברני במצרים

בתחילת פרשת ויחי אנחנו שומעים את יעקב אבינו עומד בתוקף שמיד עם פטירתו שיביאו אותו לקבורה בארץ ישראל, הוא משביע את יוסף על כך. למה שלא יגיד כמו שיוסף אמר "פקד יפקוד אלקים אתכם והעלתים את עצמותי מזה אתכם"[11]. מדוע לא לקבור אותו זמנית בארץ וכשיעלו ממצרים יביאו אותו לארץ?

מביא רש"י שלושה נימוקים:

א. יעקב ראה ברוח הקודש שעתידה אדמת מצרים ללקות בכינים והוא לא רצה שכינים יסתובבו על גופו.

ב. בתחיית המתים, כל המתים יקומו לתחיה בארץ ישראל. מי שנקבר בחוץ לארץ יצטרך להתגלגל מתחת לאדמה ויקום לתחיה בארץ ישראל. קוראים לזה "צער גלגול מחילות", ויעקב לא רצה לעבור צער גלגול מחילות.

ג. יעקב אבינו חשש שהמצרים יהפכו אותו לעבודה זרה. יעקב אבינו היה אדם חשוב, והמצרים הם עובדי עבודה זרה, אז הוא חשש שאם הוא יקבר במצרים, המצרים יעבדו אותו.

אלה שלושת הנימוקים שרש"י מביא. ופה חשוב להגיד כלל, אם רש"י מביא שלושה נימוקים, סימן שנימוק אחד לא מספיק, סימן גם ששני נימוקים לא מספיקים ולכן הוא מביא שלושה.

לנימוק הראשון שאדמת מצרים תלקה בכינים יש פתרון. אם ישתמשו בארון אטום, שכינים לא יכולים להיכנס לשם, יקברו אותו בינתיים בארון אטום וכשיעלו לארץ יקחו אותו איתם. פתרנו את הבעיה הראשונה.

הבעיה השניה של צער גלגול מחילות, גם לזה יש פתרון. הרי בסופו של דבר יקברו אותו בארץ ישראל. הוא יגיד כמו שיוסף אמר: "פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם", ואז הוא יקבר בארץ ישראל ולא יעבור צער גלגול מחילות. כך נפתרה הבעיה השניה.

ולגבי הבעיה השלישית, שיעשו את יעקב עבודה זרה, אומר המהר"ל[12] שגם את הבעיה השלישית אפשר לפתור, על ידי כך שיקברו את יעקב אבינו מחוץ לגבולות ארץ מצרים, ואז פתרנו הכל. פתרנו שלא יהיו כינים, פתרנו שלא יעשו אותו עבודה זרה, כי שם לא נמצאים אנשי מצרים. אלא הבעיה של צער גלגול מחילות – כשישראל יעלו לארץ הם יקחו אותו, כמצוותו של יוסף "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", והכל נפתר.

אותו מדרש שהבאנו על הגשם, משנת רבי אליעזר, זה אותו מדרש שמתייחס ליעקב אבינו: "מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים, כדי שלא ישבו השבטים במצרים, ויאמרו, אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו"[13].יעקב חשש מה יהיה עם נכדיו שיהיו במצרים ויגידו לעצמם: הסבא שלנו קבור במצרים, יש לנו "אומן" במצרים אז למה צריך לחזור לארץ ישראל? יש חשש שבניו ונכדיו ישארו במצרים כי יחשבו שהיא קדושה שהרי יעקב קבור שם.

תראו כמה הדברים שנכתבו לפני מאות מאות שנים, הם אקטואליים היום. אני שואל את עצמי מה עושים היום יהודים מחוץ לארץ ישראל. יהודים שמתפללים "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו", איך הם רוצים שהקב"ה יקבץ אותם? הרי יהודים התפללו כך בכל הדורות כי לא היתה להם אפשרות והם רצו לקבל סיעתא דשמיא, אבל כיום שיש לנו מדינה, איך אפשר להישאר בחוץ לארץ?

כותב הרש"ר הירש[14]: "יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים; בודאי הוא ראה מה רב כח ה'האחז בה'", כך מסתיימת פרשת ויגש[15], "מה רבה השפעתו על בניו: הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן היתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא יישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמיתית. היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקוותכם לחיות במצרים, אני – אין רצוני גם להיקבר בה". אתם רוצים לחיות במצרים?! אני אפילו לא רוצה גם להיקבר בה! זה המסר של יעקב אבינו.

המשך חכמה[16] אומר: "ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם (במצרים) הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם... לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען... ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים... והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים".

המשך חכמה כותב את הדברים כשמונה עשרה שנה לפני השואה, אם לא יותר. זה מזעזע, זו היתה המציאות.

זה קשור לעניין שאנו עוסקים בו. במיוחד שאלו אותם דברי חז"ל שמדברים על ברכת השנים בזמן שארץ ישראל זקוקה לגשם.

בקשת הגשם – בשביל ארץ ישראל

אנחנו נעלה קומה, כי מתברר שלא רק שיהודים בכל העולם מתפללים בחורף של ארץ ישראל, אלא יהודים בכל מקום מבקשים גשם בשביל ארץ ישראל. את זה נברר היטב.

כותב הרא"ש בתשובותיו[17]: "ולא שמעתי ולא ראיתי מעולם כי אם 'ושבענו מטובך', וקאי על הקדוש ברוך הוא ולא על השנה".

כדי להבין את דברי הרא"ש, אין ברירה אלא להסתכל בברכה עצמה כפי שאומרים האשכנזים:

"ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה". הנושא הוא השנה, וגם אנחנו מסיימים בסוף "מברך השנים".

מבין הרא"ש את התחביר כך: "ברך עלינו את השנה הזו ואת כל מיני תבואתה לטובה". איך תברך את השנה? על ידי שתתן טל ומטר, "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". אחר כך, כשאנחנו אומרים "ושבענו מטובה" זה חוזר לשנה, כי הנושא של הברכה הוא השנה. אבל איזה טוב יש בשנה? אין שום טוב בשנה עצמה. צריך לבקש שהקב"ה יברך את השנה! לכן אומר הרא"ש שצריך להגיד "ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה; ושבענו מטובך". אם כן, הרא"ש אומר שמבחינה תחבירית אם כתוב "ושבענו מטובה" זה בלי משמעות, אלא צריך להגיד "ושבענו מטובך".

הגר"א מדייק להגיד בברכת השנים "ושבענו מטובה. וקאי על ארץ ישראל, ולא מטובך"[18].

מבין הגר"א שאם אני אומר "ושבענו מטובה" זה לא חוזר לשנה אלא מתייחס לאדמה, ובודאי באדמה יש טוב. לכן אומרים ושבענו מטובה.

אבל עכשיו נשאלת השאלה, מניין לוקח הגר"א שמדובר בארץ ישראל? הגר"א אומר "ושבענו מטובה וקאי על ארץ ישראל, ולא מטובך". אני מבין שמדובר על האדמה, אבל מי אומר שמדובר בארץ ישראל? היכן מוזכרת בברכה ארץ ישראל?! מניין להגר"א שהכוונה היא על אדמת ארץ ישראל? אם הוא אומר כך סימן שישי לו מקור וזה פשט הברכה. חשוב מאוד להבין את השאלה, זו ברכה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום.

אלא להגר"א יש הוכחה חותכת שזו כוונת הברכה – ברכת הביננו, ברכה שמופיעה בגמרא שכוללת את כל הברכות האמצעיות, והיא מעין י"ח. כנגד כל ברכה שלמה יש בברכת הביננו כמה מילים, וכמה מילים אלו אומרים מה העיקר בברכה הזו.

"הביננו ד' אלקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ד' שומע תפלה"[19].

בברכת הביננו מתומצת שאנחנו מברכים בברכת "ברך עלינו" – "ודשננו בנאות ארצך". ארצך יש רק אחת! לעניות דעתי, זה המקור של הגאון, "ודשננו בנאות ארצך".

בברכת השנים מדובר על ארץ ישראל, "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". עלינו קומה נוספת. לא רק שיהודים בכל העולם מבקשים גשם בעונה שארץ ישראל זקוקה לגשם, אלא יהודים בכל העולם מבקשים גשם בשביל ארץ ישראל. כי כשהם אומרים "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה" הכוונה היא 'ותן גשמים בארץ ישראל', כי האדמה המדוברת היא של ארץ ישראל.

ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה

אבל כאן צריך להוסיף עוד דבר חשוב. על הפסוק "ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד, עיני ד' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שואל רבי[20] "רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש והלא כל הארצות הוא דורש... ומה תלמוד לומר 'ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה', כביכול אין דורש אלא אותה, ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה".

מה הכוונה "ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה"? האם הקב"ה מוריד רק גשם בארץ ישראל? גשם יש בכל העולם! אומר רבי, שהוא זה שפסק לאנשי נינווה, שהבקשה אמנם היא בשביל ארץ ישראל, אבל יחד עם זה אני מבקש גם בשביל כל העולם, כי ארץ ישראל היא הלב של כל העולם.כך אומרת גם הגמרא[21] "ארץ ישראל שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף". אין הכוונה כאן בתחילה וסוף מבחינה כרונולוגית, בזמן, אלא ארץ ישראל היא העיקר, ומתוך ארץ ישראל גם לכל העולם. כך אומרת הגמרא.

למדנו שיהודים בכל העולם מבקשים גשם רק בזמן שארץ ישראל זקוקה לגשם כדי שידעו שזו הארץ שלהם, ובשביל עצמם הם מבקשים בשומע תפילה אם הם צריכים. ולא עוד, יהודים בכל העולם מבקשים גשם בשביל ארץ ישראל, ועל ידי כך ממילא הם מבקשים גשם בשביל עצמם.

כל זה לכאורה לפי נוסח ברכת השנים כפי שאומרים האשכנזים. אבל לכאורה נוסח ברכת השנים כפי שאומרים הספרדים הוא לא כך. הנוסח כפי שאומרים הספרדים לא מסתדר. אך מה נעשה שהגמרא אינה של האשכנזים, היא לא נכתבה כלל באירופה. ובגמרא נכתב גם "ודשננו בנאות ארצך", שהברכה מדברת על ארץ ישראל.

אלא, לא רק שהברכה לפי הנוסח של הספרדים לא מנוגדת למה שלמדנו, אלא היא מדויקת הרבה יותר. אומרים הספרדים: "ברך עלינו ד' אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה, ורווה פני תבל, ושבע את העולם כולו מטובך...". קודם "רווה פני תבל", ומתוך כך "ושבע את העולם כולו מטובך".

אומר רבי שמעון בר יוחאי[22] "רבי שמעון בן יוחי אומר: תבל זו ארץ ישראל". זה בדיוק מה שכתוב בברכה של הספרדים. קודם "רווה פני תבל", שהיא ארץ ישראל, ואחר כך ושבע את שאר העולם כולו מטובך. אומר רש"י[23] "תבל היא ארץ ישראל, שהיא מתובלת במצוות הרבה".

ממשיך הספרי בדברי רבי שמעון בר יוחאי: "שנאמר 'משחקת בתבל ארצו'[24], למה נקרא שמה תבל? שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום, שנאמר 'לא תחסר כל בה'[25]".

כדי להבין את מה שאומר רשב"י אני רוצה לפקוח את עינינו. כל מי שמתמצא קצת בכדור הארץ יודע שלפחות לכל ארץ יש את אותו אקלים. יש אפילו כמה ארצות שיש להם אותם אקלים, אבל ארץ אחת שלמה ודאי שיש לה את אותו אקלים. יש אזורים עם אקלים טרופי, חם, ויש אזור עם אקלים קר. יש פירות שניתן לגדל רק באקלים קר. זה מציאות. אלו לא סיפורים. לפחות ארץ שלמה היא בעלת אותם אקלים.

וניקח את ארץ ישראל הקטנטנה, ויש בה את כל האקלים שבעולם: מהאקלים המדברי עד האקלים ההררי, וניתן לגדל בה באופן טבעי את כל הפירות שבעולם. כמובן לגדל כל פרי במקום האקלים המתאים לו. זה מה שאומר רשב"י, שארץ ישראל היא מתובלת בכל והיא לא חסרה כלום.

"דבר אחר... למה נקרא שמה תבל? על שם תבלין שבתוכה. איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה שנאמר 'בגוים אין תורה'[26], מיכן שהתורה בארץ ישראל". אין הכוונה שבגויים אין תורה, אלא שבישראל אין תורה. בפסוק בפרק ב באיכה יש לכאורה יאוש וחורבן פיזי ורוחני. אך חז"ל קוראים זאת שכשמלכה ושריה בגויים, כשעם ישראל בגלות – אין תורה. מכאן שהתורה היא בארץ ישראל. כלומר, בארץ ישראל יש שלמות של הכל לא רק מבחינת האקלים אלא גם במובן הנשמתי.

טובך – מתגלה בטוב הארץ

נעמוד על עוד נקודה. הגר"א אומר על ברכת השנים, כפי שכבר הזכרנו, "ושבענו מטובה, וקאי על ארץ ישראל, ולא מטובך". מדוע מדגיש הגר"א "ולא מטובך"? וכי יש טוב אחר מלבד טובך? הרי אין דבר כזה!

ביחס לברכת מעין שלוש, שאנחנו אומרים על שבעת המינים שנשתבחה בה ארץ ישראל, מביא הטור[27] "ויש אומרים 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. ואין לאמרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצות התלויות בה". הטור מורה לא להגיד "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" כדי לא לבטא שאנחנו רוצים להיות בארץ בשביל לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אלא יהודי צריך להיות בארץ כדי לקיים את המצוות בארץ.

מעיר עליו הב"ח[28] "תימה, הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

קדושת הארץ שופעת גם בפירות ארץ ישראל. פירות ארץ ישראל יונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כשיהודי אוכל מפירות ארץ ישראל הוא ניזון מקדושת השכינה ומטהרתה, אז ודאי צריך לבקש "והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אנחנו רוצים את קדושת פירות ארץ ישראל, שעל ידם אנו ניזונים מקדושת הארץ ומטהרתה ואנו נשבעים מטובתה.

על יסוד זה אני רוצה להסביר את דברי הגר"א. נכון, אין טוב אחר מלבד טובך, אבל לעניין ירידת גשמים אנחנו מדגישים את הטוב שלך, רבונו של עולם, שמתגלה בטוב הארץ. זה טוב מיוחד מטובך. ובהקשר לבקשת גשמים אנחנו מדגישים את הטוב שלך שמתערב בטוב הארץ.

תראו איך סעיף קטן בשולחן ערוך, אפילו לא סעיף שלם, מלמד אותנו ופוקח את עינינו להתייחס לארץ ישראל. הנושא שלו הוא לא ארץ ישראל אלא אחר לגמרי – בקשת גשם, ואף על פי כן הוא מלמדנו מה זאת ארץ ישראל.

[1] מעובד משיעור שנמסר בחורף תשפ"ב

[2] עבודה זרה ז: רמב"ם, הלכות תפילה ו, ג. שולחן ערוך, אורח חיים, קיט, א.

[3] תענית יד:

[4] שו"ת הרא"ש כלל ד סימן י.

[5] מנחת חינוך אמור, מצוה רפד.

[6] תענית יא:

[7] פירוש המשניות לרמב"ם, תענית א, ג.

[8] הלכות תפילה, פרק ב, הלכה יז.

[9] משנת ר' אליעזר עמ' 50.

[10] אריה דולצ'ין.

[11] שמות יג, יט. עי' בראשית נ, כה.

[12] גור אריה

[13] משנת רבי אליעזר עמ' 346.

[14] רש"ר הירש, בראשית מז, כט.

[15] "וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גשן, ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאד" בראשית מז, כז.

[16] משך חכמה, בחקתי.

[17] שו"ת הרא"ש, כלל ד, סימן כ.

[18] דיוקים בנוסחי התפילה והברכות להגר"א ז"ל.

[19] ברכות כט.

[20] ספרי עקב מ.

[21] תענית י.

[22] ספרי עקב לז.

[23] רש"י ישעיה כד, ד.

[24] משלי ח, לא.

[25] דברים ח, ט.

[26] איכה ב, ט.

[27] טור, אורח חיים, רח.

[28] הב"ח שם.