יועצינו כבתחילה
- מאמרים נוספים
סקירת מקורות התורה, ביחס להצעת חוק יסוד: הממשלה תיקון – סמכויות הממשלה בענייניה המשפטיים (התשפ"ג)
נייר עמדה זה נכתב על מנת להעשיר את הדיון הציבורי, מתוך התייחסות למקורות התורה, ביחס להצעת חוק יסוד: הממשלה תיקון – סמכויות הממשלה בענייניה המשפטיים (התשפ"ג -2023).
עיקרו של החוק עוסק בהסדרת היחסים בין הרשות המבצעת למערך הייעוץ המשפטי בהיבטי הייעוץ והייצוג, תוך שהוא משאיר את שאלת החוקיות והייצוג, בידיו של נבחר הציבור. נייר עמדה זה יבחן את הצעת החוק משלושה היבטים שונים, ויטען כי הצעת החוק עולה בקנה אחד עם עקרונות משפט התורה. בקצירת האומר נאמר, כי הייצוג המשפטי כיום, צריך לשקף את עמדת הציבור, כפי שנקבעה בחוק, וכפי שהיא באה לידי ביטוי בעמדת נבחרי הציבור.
הטיעון המרכזי בנייר עמדה זו הוא כי הלגיטימציה המשטרית של התורה למשפט אזרחי במדינת ישראל, עוברת רק דרך ציר עמדת הציבור על ידי נבחריו (במידה ואינה נוגדת את התורה), וכי הגדרת הייעוץ המשפטי כמחייב וכמייצג בלעדי לא עולה בקנה אחד עם הגדרה זו. נייר עמדה זה יבחן את הסוגיה דרך שלושה צירי התייחסות: הלגיטימיות התורנית לחקיקה האזרחית ומעמדו של 'אדם חשוב' בתחום זה, זכות הייצוג, והאחריותיות.
רקע
הדיון על מעמדו של היועץ כפרשן מחייב של החוק כלפי הרשות המבצעת, וכמייצג בלעדי, הוגדר בספרות[1] כשתי שאלות יסוד: השאלה התיאורטית מיהו הלקוח של הייעוץ המשפטי, הממשלה או האינטרס הציבורי במובנו הרחב, ושאלת שינוי מעמדו מיועץ - לשומר סף והפיכתו על ידי כך לחלק מהמערך השיפוטי. הגדרתו כמייצג האינטרס הציבורי, גוזרת את היותו פרשן מחייב, והפיכתו לשומר סף במעשה מעין שיפוטי, גוזרת את סוגיית הייצוג הבלעדי. בראשית דרכה של מדינת ישראל, הלקוח של הייעוץ הייתה ממשלת ישראל, והייעוץ המשפטי לא שימש כשומר סף וכחלק מהמערך השיפוטי. השינוי במעמדו, המעבר לראיית האינטרס הציבורי כלקוח של הייעוץ המשפטי, והגדרתו כשומר סף, התרחשו בתהליך שלא הוסדר בחקיקה[2].
שלושה צירי התייחסות
נתייחס להצעת החוק בשלושה צירי התייחסות. המרכזי שבהם עוסק בסוגיית הייעוץ המחייב, ושניים נוספים מתווים דרכים עקרוניות בסוגיית הייצוג הבלעדי. א. מעמדו של הייעוץ כעמדה מחייבת, נגזר בעיקרו משינוי הגדרת היועץ ממייצג הממשלה למייצג אינטרס ציבורי מופשט. דהיינו, ממעבר לתפיסת עולם הסוברת כי לממשלה ישנם שיקולים פוליטיים ואילו היועץ הוא מייצג האינטרס הציבורי הרחב במובנו הערכי, ולכן פרשנותו גוברת. עקרון זה אינו עולה בקנה אחד עם הלגיטימציה המשטרית של התורה לחקיקה האזרחית במדינת ישראל. ב. היועץ כמייצג בלעדי, אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת התורה ביחס לשמיעת טענותיו של הנידון. ג. היועץ כמייצג בלעדי, אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת התורה ביחס להשלכות הייעוץ על נבחרי הציבור הנושאים באחריות.
- לגיטימציה משטרית ו'אדם חשוב'
1א. לגיטימציה משטרית
הציר המרכזי התורני ללגיטימציה המשטרית לחקיקה ולתקנות אזרחיות במדינת ישראל, הוא העיקרון כי המערכת האזרחית מהווה השלמה למשפט התורה[3]. דהיינו משפט התורה קובע את סדרי החיים הנצחיים, והחקיקה האזרחית[4] משמשת כמשפט משלים המתמודד עם צורכי השעה, במקרה שאין התייחסות ספציפית של התורה לעניין הנידון.
מעמדן של הכנסת והממשלה, נוסחו על ידי הזרם המרכזי בפסיקה, על בסיס עמדתו של הרב הראשי לישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, שקיבל את הכרעות העם כציר של חקיקה אזרחית לגיטימית[5]. הנגזרת היא כי הלגיטימיות המשטרית של מדינת ישראל, היא רק בהיותה משקפת את רצון העם. על פי משפט התורה, החוקה המחייבת את העם יהודי היא חוקת התורה. אולם, ניתן לייצר מקבילה אזרחית שאינה סותרת את התורה, בתנאי שהיא אכן מייצגת את רצון העם. רצון העם נקבע על פי נציגי ציבור ועל פי מעשי החקיקה. החוק הוא הנורמה שהציבור קבע כמערכת ההסכמית המחייבת.
במובחן מביקורת על שחיתות שלטונית, ביקורת ערכית על ההחלטה של הציבור[6], הן במישור החוק והן במישור הרשות המבצעת כנציגת הציבור, לא קיימת מבחינה נורמטיבית, למעט אם היא מבטאת את מערכת הערכים של התורה.
1ב. תקנות הקהל ו'אדם חשוב'
למדנו בתוספתא[7]:
"ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן".
הציבור רשאי לקבוע חוקים ותקנות בענייני מחירים ושירותים ולקנוס את מי שעובר על התקנות.
בסוגיה במסכת בבא בתרא הדנה בתוספתא למדנו כי תקנות השוחטים אינן תקפות אם התנו אותן שלא מדעתו של 'אדם חשוב'. במקרה הנידון תקנת השוחטים שנקבעה בלי אישורו של רבא אינה תקפה. רבא, ראש הישיבה והדיין, הוא הסמכות, ה'אדם חשוב', הממונה על הקהל והמאשר את התקנות.
רבותינו הראשונים ובעקבותיהם השולחן ערוך והרמ"א[8], פוסקי ההלכה המרכזיים, פסקו סוגיה זו להלכה. דהיינו, יש סמכות לציבור ולאגודות מקצועיות לקבוע תקנות וחקיקות לניהול חייהם.
בנוגע לצורך באישור של 'אדם חשוב' מצאנו שתי שיטות מרכזיות בפסיקת הסוגיה:
לדעת השו"ע והסמ"ע אישורו של אדם חשוב נדרש רק בתקנה של אגודה מקצועית כדי לוודא שהתקנה לא תפגע בציבור הכללי. לדעתם תקנה ציבורית כללית אינה זקוקה לאישור 'אדם חשוב'. הציבור רשאי לחוקק חוקים ולתקן תקנות כהבנתו כל זמן שאין הם סותרים את התורה – שהיא החוקה המחייבת את כל ישראל.
הדעה השנייה היא דעת הרמ"א הסובר כי גם בתקנה של כל הציבור יש צורך באישורו של 'אדם חשוב'. דהיינו, אישורו של ה'אדם חשוב' נדרש גם כאשר אין חשש פגיעה בציבור. לדעה זו אישורו של 'אדם חשוב' נועד למנוע תקנות שאינן מתיישבות עם התורה. הסכמת הציבור צריכה להיבחן אל מול החוקה הנצחית של עם ישראל – התורה. ה'אדם חשוב' כדוגמת רבא הוא המוסמך לוודא כי התקנה מתאימה לרוח התורה ולעקרונותיה.
1ג. הגדרת 'אדם חשוב'
הרמב"ם[9] כתב שאדם חשוב הוא: "חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה".
הרב יום טוב צהלון[10] ביאר את הגדרת הרמב"ם:
"ואמר (הרמב"ם) 'חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה', לומר שדבר זה אין יכול לעשות הצלחת היושבים ותיקון מעשיהם אלא חכם חבר עיר מרביץ תורה שברוב חכמתו מדריכם בדרך ישרה על פי התורה אשר יורה להם לדרוש להם ולפרוש להם ולהפרישם מאיסור, אבל ממונה שאינו חכם לית לן בה, לפי שכיון שאינו חכם אינו ראוי ליקרא אדם חשוב שאין חשיבות אלא מצד התורה".
דהיינו, 'אדם חשוב' הוא חכם בתורה הממונה על ידי הציבור[11] לטפל בצרכי הציבור לתועלת הציבור: "חכם אחד מרביץ תורה בקהל קדש שהיה מטפל בצרכי צבור לבקש הנאתם וטובתם". היותו חכם בתורה ומעורב בחיי המעשה היא המאפשרת לו לאשר את ההתנהלות הציבורית לפי רוחה של התורה בצורה המתקנת את המציאות.
השופט מנחם אלון, בספרו 'המשפט העברי', רואה בצורך באישורו של 'אדם חשוב' לתקנות הקהל, אמצעי "לקשור תקנות אלה לכלל ההלכה ברוחן ובמגמתן"[12] לדבריו: "הצורך באישור זה בא להבטיח ביקורת מסוימת... מטעם חכמי ההלכה על תקנות הקהל... המעשה המכריע והקובע בשילוב תקנות הקהל בכלל מערכת המשפט העברי היתה מסירת סמכות הפיקוח לחכמי ההלכה"[13].
הרב עוזיאל, הראשון לציון הרב הראשי הספרדי השני של מדינת ישראל, הציע על בסיס הבנה זו להקים בכל תחום מוסד תורני-מקצועי שיגבש את התקנות בתחומי החיים השונים:
"צריך לדעתי להקים בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורת האיקונומיא הכלכלית ותנאי השוק החברותי והם בצרופם יקבעו חקת העבודה לפרטיה ולמנות אח"כ דיינים קבועים שידונו על יסוד חקה זו בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים ובעלי הבית בנוגע ליחסיהם ההדדיים"[14].
לדעת המהריט"ץ[15] אפילו מיעוט הציבור כופה את הציבור להעמיד 'אדם חשוב' בראשם כדי להנהיגם בדרך התורה. המציאות בה אין אדם חשוב היא רק כאשר כל הציבור לא דרש את מינויו.
הרב משה פיינשטיין[16] כתב שאם אין 'אדם חשוב', ה"ממונה לעיין בצרכי העיר לא רק להורות ולדרוש... ממונה על הציבור לתקן עניניהם לטובתם", התקנות והתנאים שקבע הציבור תקפים: "וא"כ בערים שבמדינה זו (ארה"ב) לא ממונה שום חכם על כך ולכן הוא כליכא אדם חשוב שתנאיהם ותקנותיהם קיימים וכ"ש במדינתנו שיש להם רשות מהממשלה על זה".
1ד. יישום סוגיית תקנות הקהל ו'אדם חשוב' במדינת ישראל
העולה מן האמור הוא שבמדינת ישראל דהשתא, בה לא ממונה חכם בתורה להנהיג את הציבור בחיים המעשיים, תקנות הציבור תקפות ללא הסכמת 'אדם חשוב' אם אינן כנגד התורה שהיא החוקה של עם ישראל.
עוד עולה מדברי המהריט"ץ והרב עוזיאל, הנ"ל, כי מן הראוי למסד במדינת ישראל מוסדות תורניים מקצועיים שידונו במדיניות המעשית של המדינה ויקדמו אותה בהתאם לרוח התורה ועקרונותיה.
חשוב להדגיש כי סמכותו של ה'אדם חשוב' מקורה במינוי של הקהל שקיבלו אותו עליהם להנהיגם על פי התורה. האדם חשוב היה ה'מרא דאתרא' שהנהיג את הקהל בדרך התורה. הוא עמד בראש 'טובי העיר' והוא ה"ממונה עליהם כמו שהבית דין הגדול הוא ממונה בדור... העומד במקום בית דין הגדול שבירושלם"[17].
אם כן, ביקורת ערכית ומנהלית על חקיקה אזרחית מופיעה בגמרא. על פי הגמרא, בני עיר יכולים לייצר מערך תקנות, אולם אם יש שם 'אדם חשוב', המנהיג בחוכמת התורה את החיים המעשיים, בסמכותו לתכלל את סך הערכים של התורה ולאשר או לבטל את מעשה החקיקה האזרחי. ההתנגדות של 'אדם חשוב', מבטלת את רמת המחויבות הציבורית לתקנה או לחקיקה. הקריטריון למינוי 'אדם חשוב' להנהגת הציבור הוא, ראשית לכל, השכלתו התורנית המביאה לידי ביטוי את הסמכתו לפרש את החוקה, משפט התורה, האדם החשוב המנהיג את הציבור הוא הסמכות לפרשנות המעשה האזרחי מבחינה חוקתית. מקור סמכות שני הוא בחירתו על ידי הציבור. שני פרמטרים אלו נותנים לאדם חשוב את הלגיטימציה לפקח על מעשה החקיקה האזרחי. במידה ו'אדם חשוב' אינו קיים, אין חובת היוועצות בו, והסכמת הציבור חלה אם אינה מנוגדת לתורה.
העולה מן האמור, כי על פי מקורות התורה, מערכת הייעוץ המשפטי לא עונה על אף אחד משני קריטריונים אלו. לא מצד מומחיותה בחוקת התורה ולא מצד קבלתה על ידי הציבור. כל ניסיון להגדיר את תפקיד היועץ המשפטי, כפי שהוא קיים היום, כ'אדם חשוב' מהווה פרשנות הפוכה למקורות התורה. כיום, הסמכות היחידה לביצוע המדיניות ולבדיקת חוקיות הדבר מסורה בידי נציגי הציבור. על פי סעיף זה מעמדו של היועץ כפרשן מחייב, לא עולה בקנה אחד עם מקורות התורה.
בשולי הדברים נבקש להצטרף לקריאתו של הראשון לציון הרב עוזיאל ולציין, כי מן הראוי לתת לרבנות הראשית לישראל מעמד של 'אדם חשוב', אם כי בהתקיים בה שני התנאים, מומחיות בחוקת התורה ובהובלת החיים המעשיים, וקבלת הציבור באמצעות חקיקת הכנסת והחלטות הממשלה.
- זכות הייצוג בדין
ציר התייחסות שני הוא הקביעה כי זכות הייצוג הבלעדי נתונה ליועץ, וכי ביכולתו אף למנוע ייצוג על ידי עו"ד פרטי. זכות ייצוג בלעדית ליועץ אינה עולה בקנה אחד עם מקורות התורה המרכזיים. זכות הייצוג בפני בית דין, מסורה מאז ומעולם במשפט התורה לבעל הדין עצמו. התורה אומרת "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם"[18]. הגמרא לומדת מכאן שבעלי הדין צריכים להיות נוכחים בדין[19]. הדרישה הקפדנית היא כי לכל אחד מבעלי הדין תינתן היכולת להשמיע את דבריו במלואם ובתנאים זהים לחברו: "בצדק תשפוט עמיתך - שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך"[20]. בדין העדות אומרת התורה "על פי שנים עדים..."[21], ולמדו חז"ל שצריך לשמוע מפי העדים ממש, ולא די בשליחת איגרת מהם, או מתורגמן שיתרגם אותם. רבנו מאיר הלוי ובעל העיטור[22] לומדים, שהוא הדין בבעלי דינים שצריך לשמוע מפיהם ולא מכתבם. למרות הצורך בבעלי הדין עצמם, האמורא שמואל טוען שלמעט מקרים חריגים, מי שבא בהרשאה של בעל הדין (סוג של עו"ד) דינו כבעל הדין ממש[23].
העולה מן הדברים הוא כי הדרישה התורנית ממייצג בבית הדין היא לייצג את בעל הדין בצורה נאמנת העדיפה אף משליחת כתב ידו או תרגום דברי בעל הדין משפה זרה, ובכך מתקיימת הדרישה לנוכחות בעל הדין בבית הדין.
יתירה מכך, בעל הדין עצמו הוא המתווה את מדיניות הייצוג[24]. לבעל הדין מסורה הזכות להחליף את הייצוג שלו במקרה של חוסר התאמה בינו לבין מייצגו. דבר זה בא לידי ביטוי בדבריו של הפוסק המרכזי רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך: "מי שהרשה לאחד, ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר, רשאי..."[25]. במקורות התורה אף נוספה החובה להעמיד לבעל דין מייצג ראוי שייצג את האינטרס של בעל הדין גם אם הוא עצמו לא יודע לטעון, "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף"[26]. מפסוק זה למדו חז"ל והפוסקים, שיש חובה על בית הדין, במקרה הצורך, לעזור לבעל הדין שאינו יודע לטעון, לשטוח את טענותיו.
העיקרון שהונח בייצוג אדם פרטי, גובר, ככל שיש צורך בהגנה על פעולות מדיניות של נבחרי ציבור, המייצגים ציבור רחב ביותר. מעבר לייצוג עמדת הציבור, מדברי התלמוד הירושלמי משמע, שבמקרה של איש ציבור, הנידון בבית דין העדיפות הראשונה היא למנות לו ייצוג ראוי ונאמן, מפאת כבודו[27].
העולה ממקורות התורה הוא כי חובה שקולו של בעל הדין ישמע בבית הדין, בצורה מלאה וראויה, וכי מדיניות הייצוג שלו תהיה נאמנת ומחויבת לבעל הדין עצמו. קל וחומר במקרה של משרד ממשלתי המשמש כקולם של בוחריו. זכות ייצוג בלעדית ומניעת ייצוג פרטי אינה עולה בקנה אחד עם מקורות התורה. לעומת זאת, החוק המוצע בפנינו תואם את המדיניות המוצגת במקורות התורה.
- זכות הטענה של הנושא באחריות
בלעדיות הייצוג של הייעוץ המשפטי, ושלילת ייצוג פרטי מהרשות המבצעת ומהממונה, אינה עולה בקנה אחד עם עמדת התורה, ביחס להתמודדות עם השלכה אפשרית של פגיעה באינטרס ציבורי או אישי של הממונה הפוליטי.
סוגיית הגמרא במסכת כתובות[28] עוסקת בזכות להיות חלק מהליך שיפוטי, גם לאדם שאין לו נפקותא ממונית ישירה מההליך, אלא שיש חשש לתרעומת אישית או ציבורית עליו, על אופן ניהולו את האירוע. ההלכה הפסוקה בשאלה זו היא: כי מוענקת לאדם זכות מלאה של בעל דין לטעון טענותיו, עקב חששו כי עלולה להיות עליו תרעומת[29]. יתר על כן, מבואר שם[30] כי זוהי לא רק זכות אלא חובה. חובה עליו לטעון את טענותיו ולהסביר את התנהלותו כדי שיהיה העניין מבורר.
לגבי נושאי תפקידי שררה וניהול, המצב הוא ברור יותר. בניגוד לאדם פרטי אשר תרעומת אישית עליו אינה חלק מרכזי בחייו הכלליים, תפקידו של איש הציבור, הפוליטיקאי, תלוי מהותית בנושא זה של תרעומת ציבורית, בין בהתנהלותו הכללית ואף בנוגע להחלטה מסוימת. על כן וודאי שלכולי עלמא מחויבים לתת לו זכות של טוען עצמאי ובעל דין לטעון טענותיו.
עולה מכך, כי עמדת משפט התורה היא, שככל וישנו הליך משפטי מכל סוג שהוא, כל בעל משרה ציבורית הנושא באחריות שיכולה לגרור תרעומת עליו, זכאי ואף חייב לקבל ייצוג עצמאי ונפרד, על מנת להגן על צרכיו. כאשר לא מתקיימת הוראה זו, אין למנוע ממנו להביע את עמדתו בין באופן עצמאי, בין על ידי ייצוג הנראה לו לנכון, ככל והדבר מסייע לו, לדבריו, למניעת תרעומת מכל סוג שהוא. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הצעת החוק הנידונת.
מסקנות
א. סקירת מקורות התורה, ביחס להצעת חוק יסוד: הממשלה תיקון – סמכויות הממשלה בענייניה המשפטיים (התשפ"ג -2023) מעלה, כי הצעת החוק תואמת את מקורות התורה בהעניקה לנבחרי הציבור בכפוף לחוק, את הסמכות לקבוע את המדיניות בה ינקטו, ואת אופן ייצוגה בפני בית המשפט.
ב. על פי מקורות התורה, העמדת פיקוח ערכי על הרשות המבצעת, עוברת דרך המודל של 'אדם חשוב', שהוא איש תורה, הנאמן על הציבור, ומבין ועוסק במדיניות ציבורית, ועניינה חיבור בין החקיקה האזרחית לרוח ההלכה היהודית ולעקרונותיה.
[1] לדוגמא עיין: הייעוץ המשפטי והממשלה: ניתוח והמלצות, ד״ר אביעד בקשי, נייר מדיניות 10 הוצאת קהלת תשע"ה 2014, עמוד 28, דיון נורמטיבי. ועיין עוד הייעוץ המשפטי לממשלה סמכות ואחריות, נייר עמדה, ד"ר גד ברזלי ופרופסור דוד נחמיאס, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, אלול תשנ"ז 1997.
[2] לדוגמא עיין: המחטף השקט: מיועצים משפטיים ל"שומרי סף" גיל ברינגר, השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות, גיליון מס' 11, תשרי תשע"ט – ספטמבר 2018. ועיין עוד מעמדם ותפקידם של יועצים משפטיים
במשרדי ממשלה-סקירה משווה – הכנסת מרכז המחקר והמידע, תמוז תשע"א, יולי 2011.
[3] את העיקרון הזה ניסח ההוגה המרכזי בסוגיה זו. דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר, שופטים ושוטרים וכו'. מתוך https://hebrewbooks.org/42547 . מיוחס לרבנו נסים ב"ר ראובן גירונדי, חי בברצלונה באזור 1320- 1380.
[4] להרחבה על מודלים שונים של משפט אזרחי עיין ישראל בן שחר ויאיר הס "התוקף ההלכתי של חוקי המדינה" בתוך כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה, מכון כתר, תשנ"ו. ועיין עוד בני פורת "חמישה מושגים יהודיים של דמוקרטיה ישראלית" בתוך מחשבות על דמוקרטיה יהודית, עורך בני פורת, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
[5] שו"ת משפט כהן סי' קמ"ד סעיף ט"ו.
[6] לדוגמא על סוג בקורת כזה, עיין הייעוץ המשפטי לממשלה סמכות ואחריות, נייר עמדה, ד"ר גד ברזלי ופרופסור דוד נחמיאס, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, אלול תשנ"ז 1997, עמודים 21-23. וכן דברי השופטת פרוקצ'יה "אנחנו בפתח עידן חדש שיש בו הגדרה חדשה של דמוקרטיה - לא דמוקרטיה ערכית אלא דמוקרטיה קטועה הנשענת כולה על 'רצון הבוחר', שאינה נותנת עוד כל משקל לערכי יסוד דמוקרטיים אחרים". נצפה ב https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001435452 כ"ב טבת תשפ"ג.
[7] תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק יא הלכה כג.
[8] שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כח.
[9] היד החזקה, הלכות מכירה פי"ד הי"א.
[10] שו"ת מהריט"ץ החדשות סימן קסח. רבי יום טוב בן משה צהלון, מהריט"ץ, נולד בשנת ה"א שי"ט (1559), והיה מן הרבנים הספרדיים הידועים של צפת. כתב יותר משש מאות תשובות, מהן היו רבות מופנות לקהילות ספרדיות בארץ ומחוצה לה. נפטר לאחר שנת ה"א שצ"ח (1638).
[11] עיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפה, ובדברי הרב משה פיינשטיין להלן.
[12] כרך א' עמ' 607.
[13] שם, ובעמ' 614.
[14] שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן מב.
[15] שו"ת מהריט"ץ החדשות סימן לה.
[16] שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן נט. רבי משה פיינשטיין נולד ברוסיה בשנת ה"א תרנ"ה (1895) ושם למד ואף כיהן ברבנות עד הגירתו לארצות הברית בשנת ה"א תרצ"ז (1937). ר' משה היה מוכר כפוסק הגדול בארה"ב, ותשובותיו מופצות בעולם היהודי כולו. הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות וגם בעיקרי היהדות.. נפטר בשנת ה"א תשמ"ו (1986).
[17] שו"ת הרא"ם סי' נז. רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) נולד בקושטא בשנת ה"א ר"י (1450) לערך, בשנת ה"א רנ"ח (1498) הוא מונה לרב הראשי של קושטא, ולמעשה - של כל האימפריה התורכית-עותומנית. נפטר בשנת ה"א רפ"ו (1526).
[18] דברים יט, יז.
[19] תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ל עמוד א.
[20] תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ל עמוד א
[21] דברים יז, ו.
[22] ריטב"א, מכות ו ע"ב, בשם רבנו מאיר הלוי ובעל העיטור.
[23] תלמוד בבלי שבועות לג ע"ב.
[24] להרחבה עיין: מעמד עורכי הדין בהלכה, הרב שאר ישוב הכהן, מתוך כתב עת: תורה שבע"פ, כרך כב עמודים סד – פ.
[25] שולחן ערוך, חלק חושן משפט סימן קכב סע' ג.
[26] משלי לא, ח.
[27] תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה א.
[28] צב ע"ב.
[29] שו"ע חו"מ סי' רכ"ו סע' א.
[30] באר היטב שם ס"ק א, בשם שו"ת מהרש"ך ח"ג סי' י.
