כאייל תערוג

מבוא

כשבאים לסקור שיטות במציאות, צריכים לזכור ששיטה נבחנת על־פי הקווים הכלליים שלה למרות שיש לה ביטויים בגוונים רבים. אנשים גדולים כוללים צדדים רבים, אך אף על פי כן יש לשיטתם עקרון מרכזי בו מתמקדים בניתוח השיטה וייחודה לעומת שיטות אחרות. לכן ניתן להגדיר שיטות שונות על ידי עקרון מרכזי למרות שעקרון של שיטה אחת נוכח גם בשיטה השנייה, אך מכיוון שהוא אינו עיקרי בשיטה השנייה אלא גוון בלבד, ניתן להגדיר אותן כשיטות שונות.

בנוסף כשסוקרים שיטות עלול להיווצר רושם כאילו הסוקר הוא מעל ה"מוגבלות" של בעלי השיטה והוא רואה את השלם ב"אמת". חלילה אין כל כוונה להמעיט בענקיותם של גדולי רבותינו שמימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים. אנו פחות מעפר תחת כפות רגליהם. אך כדרכה של תורה, דורות אחרונים עם כל קוטנם הרי הם כננסים על גבי ענקים, ודווקא מתוך גדלותם אנו מתרוממים מעט לראות איזו שהיא מפה שעולה ממכלול האורות העליונים שהם האירו לנו.

ננסה להציע במאמר זה ארבע תנועות נפש המבטאות קשר עם ה' יתברך, כאשר נבחר לכל תנועה מילה אחת המבטאת אותה. כאמור, זו מעין הכללה, אך היגיון זה עוזר לסידור המחשבות בנושא ולהרחבת ההתבוננות בכל תנועה בפני עצמה. במהלך הדברים נתמקד בתנועה אותה ייצג אבי מורי, הרב משה שפירא זצ"ל.

ארבע המילים הן: ביטול – המאפיינת את שיטת חב"ד; ערגה^[1] – תנועה אותה פגשתי אצל אבי מורי, כפי האמור בהמשך, כהמשך במידה רבה לדרך הבעש"ט ודמויות החסידות הכללית; אהבה – תנועה שהתחדשה בדורנו בעקבות המפגש בין תורת החסידות לתורת מרן הרב קוק זצ"ל; שכינה – מילה המסכמת את תורתו של הרב זצ"ל, המרבה לעסוק באלוקות המתגלה ושוכנת בעולם.

לאור המבנה הזה נתבונן על דרכו ותפקידו המיוחד של אבי מורי על במת ההיסטוריה של עם ישראל בכלל ושל הציונות הדתית בפרט.

במידה רבה, אבי מורי היה מהמחוללים המרכזיים של המהפך החסידי בציונות הדתית יחד עם החברותא שלו לאורך שנים רבות, הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל. במהלך השנים, מתוך המשך הידידות העמוקה, הרב שטיינזלץ הקים את מוסדות שפ"ע ושלוחותיה, ואבי מורי פעל במחוזות אחרים. קשה להגדיר את השפעתו בצורה מדוייקת, אך לפחות על ישיבת רמת־גן אני יכול להעיד בבירור, שלי ושלכם – שלו הוא. מכל מקום, החברוּת של אבי מורי והרב שטיינזלץ הובילה לדעתי, בצורה ישירה ועקיפה, את המהפכה המרכזית של תנופת החסידות בציונות הדתית.

כאמור, אבי מייצג את תנועת הערגה והצימאון, עד שהמושגים הללו פשוט קרנו מהדמות שלו. הניגונים שהרבה לנגן היו בעלי משמעות זו: 'כאייל תערוג על אפיקי מים', של חב"ד ואף ממקומות אחרים; 'צמאה לך נפשי'; 'אנעים זמירות ושירים אערוג' ועוד. כשהיה מתוועד, הערגה והבעירה שלו לקב"ה היו מדביקים את כל הנוכחים. מעולם לא פגשתי מתוועד שהבעיר בכל הסובבים אותו כיסופים וגעגועים כמו אבי מורי.

הולך אצל זיווגו וזיווגו בא אצלו

ניתן לחלק את ארבע תנועות הנפש הללו לשתי קבוצות, כאשר הביטול והשכינה נמצאות בקצה העליון והתחתון, ויוצרות מיתר דו קוטבי שמכיל כיוונים חדים לכאן ולכאן, וערגה ואהבה משלימות מתח רך יותר בין אותן הנטיות אך בצורה שכוללת במידה מסוימת גם את הכיוון השני^[2]. הקבוצה הראשונה מאגדת שתי תורות בעלות חשיבות גדולה ל'חסידות הציונית דתית' – תורת חב"ד ותורת מרן הרב זצ"ל, ונבאר את הדמיון וההבדל בין שתי תורות גדולות אלו.

חז"ל אמרו (בראשית רבה סח ד) "יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו" – זיווגו של יצחק בא אליו על ידי העבד, ואילו יעקב הלך בעצמו וגלה מארצו כדי להתחתן עם רחל ולאה. על משקל דברי חז"ל אלו, ניתן לומר שקיימות שתי סוגי מערכות יחסים בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ואף בכל זוגיות אנושית – האחת בבחינת 'הולך אל זיווגו' והשנייה בבחינת 'זיווגו בא אצלו'. השאלה מי בא אצל מי אינה טכנית בלבד, ולא מסתיימת בשאלת ההליכה, אלא מציינת מי משתנה בעקבות הזיווג. מי שהולך אצל זיווגו נתלש ממקומו, מוותר על המנטליות, השפה, החברה והמשפחה שלו, והולך להידבק במעטפת תרבותית זרה לו.

יעקב אבינו נתלש מביתו, מהאווירה הרוחנית של בית אברהם ויצחק, ומוצא את עצמו נוהג לפי "נימוסיו" של לבן חמיו עד שאומר "אחיו אני ברמאות" (ב"ב קכג א). יעקב מבין שרמאות היא מנהג המקום בבית לבן, לכן הוא  נוהג בישרות כדרכו, אך בתוך מסגרת נכלולי הרמאות של לבן. זו דוגמת המדרש למי שהולך אצל זיווגו, שלמעשה נכנס למעטפת חיים שלימה השונה ממה שהיה רגיל עד כה.

כך גם ביחסי עם ישראל והקב"ה. ביטול הוא קשר בבחינת 'הולך אצל זיווגו', עם ישראל חוצה את הקווים המוכרים לו, יוצא מאזור הנוחות שלו ונכנס לאווירה ול'אטמוספירה' אלוקית. תנועת הנפש הזו מודגשת בעיקר בחסידות חב"ד, שהמילה 'ביטול' מאוד מרכזית בתורתה, אך במידת מה זו העמדה הנפשית אליה מחנך כל עולם החסידות (כפי שיבואר בהמשך ביחס לערגה). כמובן שהביטול החב"די אינו אפסיות סתמית, אלא 'ביטול באלוקות', כניסת האדם לאווירה אלוקית עד כדי כך שאינו מרגיש את ישותו שלו^[3].

לעומת ההליכה וה'בליעה' במקור האלוקי על ידי הביטול, הרב קוק זצ"ל מייצג את מערכת היחסים של 'זיווגו בא אצלו'. הרב זצ"ל מרבה לתאר כמה האלוקות שוכנת ומחייה את כנסת ישראל בכל תנועותיה בעולם הזה, כביכול הקב"ה מאיר בתוך מציאות החיים שלנו, ושוכן בקרבנו בכל תנועות חיינו. כמובן שעובדה זו אינה מגשימה או מגמדת ח"ו את האלוקות, אלא מרוממת את ערך חיי העולם הזה של 'בני בכורי ישראל'.

להליכה אצל זיווגנו, או כפי שהוא מתבטא במילה ביטול, יש טעם של בחינת 'אחור־באחור', כלומר, המציאות שלפני הנסירה^[4]. השאיפה החסידית היא להיבלע חזרה במציאות האלוקית^[5] לאחר שכבר נוצרה מציאות נפרדת, כביכול, מהקב"ה – ה'דוכרא' (זכר). אמנם קיים עולם, ובו הקב"ה נסתר, אך כל תפקידנו בעולם הזה הוא לחיות את העובדה שאנו 'עצם מעצמיו' של הקב"ה ו'לאשתאבא בגופא דמלכא'. שוב, איננו באים לומר שבתורת החסידות אין מסרים אחרים, אך זו התנועה המרכזית של החסידות, ובייחוד של חסידות חב"ד.

לעומת החסידות המייצגת את ההתבטלות במציאות האלוקית ואת המצב של 'אחור־באחור', הרב קוק זצ"ל מבטא את חלק הנסירה שבתהליך. הרב זצ"ל עוסק בעיקר בדמותה של כנסת־ישראל, ה'נוקבא' (נקבה) הנפרדת מהאדם, מהקב"ה. האמון שהרב נותן בתהליך השיבה של עם ישראל לארצו נובע מהסתכלות על תקופתו-תקופתנו כתקופה של נסירה בה הקב"ה שרוי כביכול בתרדמה, שבעקבותיה צמחה הכפירה והחילוניות שקדמה לשיבת ציון. בזמן הנסירה, דמותה של כנסת ישראל נבנית כישות עצמאית ונפרדת מהקב"ה. אין זו מטרה לכשעצמה, שהרי בתקופה זו יש תרדמה של הדכורא (המאפשרת את צמיחת הנוקבא) וממילא קיים חוסר בהשפעת הקדושה הגלויה בעולם, והעצמאות של כנסת ישראל נבנית יחד עם תופעות חוצפה וכפירה רחבות ועמוקות.

המטרה של נסירה זו היא השלב השלישי של הנסירה, חיבור של 'פנים־בפנים' בין שתי דמויות – הקב"ה וכנסת־ישראל. שני הצדדים הם תחנות בדרך לחיבור השלם, כאשר התחנה הראשונה מדגישה ש'אין עוד מלבדו' וכל המציאות שאנו רואים אל מול עינינו היא אחיזת עיניים, ואם איננו מכירים ומרגישים בכך אין טעם לעולם הזה; והתחנה השניה מדגישה את העצמאות של כנסת ישראל בפני עצמה, ואומרת שאם עצמאות זו אינה קיימת אין טעם לעולם הזה...

ערגה ואהבה – זוגיות

לאחר שביארנו את שני הקטבים הרחוקים, אותם מייצגים דרך החסידות ותורת הרב דרך המילים 'ביטול' ו'שכינה' – נעבור לבאר את מטרת ושאיפת התהליך הזה וכיצד מתקדמים אליו בזמננו אנו. המטרה של כל תהליך הנסירה היא מפגש מלא וערני של שתי הדוד והרעיה, ללא ויתור על הנוכחות של כל אחד מהצדדים. בשלב זה אנו מגיעים לקבוצת המילים השניה: 'ערגה' ו'אהבה'.

'ביטול' ו'שכינה' מבטאות הליכה ו'ויתור' של צד אחד לשני, או ביטול של ישראל במציאות האלוקית או שהקב"ה שוכן בישראל בצורה גנוזה ומסותרת, וזו אמירה שכביכול הבית שייך רק לצד אחד, וממילא הזוגיות במובנה העמוק והכפול מתמוססת. לעומת זאת, 'ערגה' ו'אהבה' הם מילים שמבטאות זוגיות ושניות, כאשר מישהו עורג ואוהב מישהו אחר הבית שנבנה יחד משותף לשני הצדדים.

ניתן לדמות זאת לתהליך שעובר זוג צעיר בזמננו. בעבר, זוג שהתחתן היה גר פעמים רבות ליד אחד ההורים, וממילא לא לגמרי נבנה כאן בית חדש, אלא צד אחד הולך אל זיווגו ונבלע במציאות של בן הזוג. אך היום, כאשר זוגות מקימים בתים עצמאיים לבדם, הבית נבנה משתי דמויות. אמנם הדבר גורם פעמים רבות למתח וקושי, אך אלו קשיים של נסירה שיחד עם סבלנות ועומק יביאו בסופם למפגש שלם פנים בפנים, שיצמיח ויפריח את הזוגיות והנוכחות של שני הצדדים.

בבחינה מסוימת, בשונה מ'ביטול' ו'שכינה' המטשטשות את הנוכחות של אחד מהצדדים, כלומר, או שישראל בטלים במציאות האלוקית או שהקב"ה שוכן בעולם הזה עד כדי כך שלא חשים אותו  –  תנועות הנפש של 'ערגה' ו'אהבה' מעצימה את הנוכחות של שני הצדדים, את הזוגיות והיחס שבין שניהם. אדמו"ר הזקן כתב ביטוי המבטא את החיסרון של הערגה והאהבה ביחס לביטול – 'יש מי שאוהב'. כאשר השאיפה היא להתבטל במציאות, גם יחס של ערגה ואהבה לקב"ה הוא חיסרון, שהרי היחס כזה מעצים את הישות של האדם העורג והאוהב – יש מי שאוהב, ובמילים אחרות: מי שאוהב ישנו וקיים.

אם כן, מילים אלו מבטאות תנועות נפש שאינן מוחקות את הזהות של האדם, אלא להפך, מחדדות ומעצימות אותה, שהרי אהבה היא דבר ממלא ומענג, למרות, ודווקא על ידי, המחשבה על הזולת.

ערגה מול אהבה

כאן עלינו לחדד את ההבדל בין שתי התנועות של 'ערגה' ו'אהבה'. המילה 'ערגה' מבטאת יחס מתוך מרחק, מתוך געגוע וצימאון. מראים זאת היטב הפסוקים המתארים את תחושת הערגה: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם"; כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים" (תהלים סג ב; תהלים מב ב)

אמנם הביטוי 'יש מי שאוהב' מצביע על החיסרון שיש בעמדה זו, אך הוא מכוון למדרגה גבוהה, ביטול במציאות, שגם הזוכים לה אינם חיים במודעות כזו כל הזמן. לכן מדרגת הגעגוע והערגה דווקא קיימת ובולטת בחסידות חב"ד.

אם כן, התנועה של 'ערגה' מבטאת את הגעגוע אל דבר הרחוק ממני ושאינו קיים אצלי, וממילא, כדי למלא את החיסרון עלי ללכת אל זיווגי. לכן דווקא תנועת הנפש הזו קיימת בעולם החסידות ובייחוד של תנועת חב"ד, שהרי כל עוד איני בטל במציאות אני רחוק מהקב"ה וכוסף ומתגעגע אליו מרחוק.

כאשר מתבוננים בשני המושגים הללו, לומדים שהערגה לדבר הרחוק, לקב"ה, אף היא מדחיקה את הזהות של העורג. אמנם הוא קיים ואינו בטל, אך מרכז הסיפור הוא היעד אליו משתוקק האדם וכוסף אליו. לעומת זאת, אהבה מבטאת יותר את נוכחות של האדם האוהב – יש מי שאוהב. 'אהבה' איננה 'שכינה' בה הקב"ה שוכן בתוכנו וכביכול אינו נוכח. האהבה אמנם מעצימה את הנוכחות של הקב"ה, שהרי אוהבים אותו, אך היא איננה שואפת להיעלם במציאות שלו. אהבה היא במושגי העולם הזה – אני נשאר במקומי, ואולי אפילו זיווגי בא אצלי, אך אינני מעלים את אהובי במציאות החיים שלי. כך גם בכל אהבה אנושית, כאשר אדם אוהב את בן או בת זוגו, הוא אינו מוחק את הזהות שלו ומתבטל במציאות של השני, אלא אוהב אותו  מתוך תודעה העצמית קיימת ונינוחה.

לסיכום: לעומת קבוצת המילים הראשונה (בה נמצאות 'ביטול' ו'שכינה') המבטאות התמוססות זהות צד האחד במציאות השני, תנועות הנפש של הקבוצה השניה מבטאות זוגיות, כאשר 'ערגה' היא משיכה לשם, ואילו 'אהבה' נשארת פה. לכן 'ערגה' היא תנועה המייצגת את החסידות ששואפת להידבק במציאות האלוקית, ואילו תנועת ה'אהבה' שייכת לבית המדרש של הרב זצ"ל, המגלה את הנוכחות האלוקית בעולם הזה ובכליו המעשיים.

ערגה וצימאון – תרופת הדור

אבי מורי ע"ה, הדמות המייצגת בשבילי את תנועת ה'ערגה', חי את תנועת הנפש הזו בכל נימי נשמתו, העביר אותה הלאה והדביק בה את כל סביבתו באור ובאש הבוערת בו. הפסוקים והניגונים המבטאים את הערגה לאלוקים חיים היו שגורים על לשונו של אבי, ובוודאי שאת תנועת הנפש הזו הוא הביא מחסידות חב"ד ומחצרות החסידות שינק מהם. ניתן לומר שהוא אף זה שהביא במידה מסוימת את תנועת הנפש הזו, את הערגה והצימאון, לציונות הדתית. ייתכן שבמקומות נוספים גם ביטאו את התנועה הזו, אך אבי היה בוודאי מיוחד בלהט ובבעירה בה הוא ביטא את הערגה לקב"ה.

במידה רבה, הערגה והצימאון הם תרופה גדולה לדור שלנו.

לתפיסה של הרב זצ"ל, לפיה הקב"ה שוכן אף בכלים המעשיים והאנושיים של עולם הזה, יש, כמו בכל דרך, גם סכנות. לבד מהסכנות ביישום של השיטה, ישנה סכנה בתחום של הקשר עם הקב"ה, ומרוב שאנו 'מרגישים בבית' בעולם הזה הצד של הקב"ה עלול במידת מה להפוך ל'שקוף'.

גם תופעה זו מצויה רבות בעולם הזוגיות, כאשר לעיתים מגיע הזוג הצעיר להורים של הבעל, לדוגמא, והוא כמובן מרגיש בבית שהרי זו הסביבה המוכרת לו, ואילו אשתו נכנסת למצוקה כי היא נעשית שקופה – היא אינה מבינה תמיד את הבדיחות ולעיתים אפילו קצת שוכחים ממנה. לא משנה כמה המשפחה של בעלה תאהב אותה, בסופו של דבר היא באה ממשפחה אחרת, היא 'כלי שני'.

לצערנו, מרוב אמונה בכלי עולם הזה, נוצר מצב בו אצל חלק מאלו התולים עצמם בתורת הרב זצ"ל האלוקות אינה נוכחת וגלויה, אפילו כשעוסקים בערכים תורניים שנמצאים במציאות, דווקא מפני שהיא כל כך שוכנת בשפה של כנסת־ישראל וביטויה כאומה. ניתן לדבר רבות על חשיבות הצבא ועל קדושת יום העצמאות אך מה עם הקב"ה? כל אחד בציבור הדתי־לאומי יודע לצטט את הביטוי "עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל", אך מה עם אלוקי ישראל?

כמובן שהדבר אינו נובע מחוסר יראת שמיים חלילה, אלא מכך שהמציאות של הקב"ה כל־כך מובנת מאליה מפני שהוא שוכן בנו, אך הגענו עד מצב בו לעיתים הבעל מרגיש שקוף בבית של אשתו, בו הקב"ה אינו מורגש גם בעולם הדתי וכביכול אין לו מציאות מצד עצמו, אלא רק בערכים של עולם הזה בהם הוא שוכן^[6]. אמנם היה מי שנטע בציונות הדתית מעט ערגה, וכולנו חייבים לו על כך טובה גדולה – הרב משה צבי נריה זצ"ל, ועדיין אין זה מספיק.

אך באמת הערגה האומרת שהמציאות היא "ארץ ציה ועייף" היא ניגוד חריף לתפיסת ה'שכינה', מפני שתלמידי הרב זצ"ל לא מוכנים לקבל, ובצדק, שעולם הזה הוא "ארץ ציה ועייף בלי מים"! איננו בגלות, ובארץ ישראל בדורנו כל המציאות רוויה במים! אמנם לא כל הציבור הדתי־לאומי יודע לומר זאת במילים אלו, אך במידה מסוימת זו ההסתייגות שיש לו מתנועת החסידות, האידיאולוגיה שלו אינה עולה בקנה אחד עם ההשקפה החסידית.

אמנם כתלמידי הרב זצ"ל אנו שייכים יותר לתנועת האהבה הקרובה לתפיסת ה'שכינה', אך דווקא בשל הסכנות העלולות להיווצר ושכבר נוצרו מתורות גדולות אלו, דווקא ה'ערגה' היא רפואה עמוקה לדורנו.

בערגה יש תיקון גדול ל'שקיפות' של הבורא יתברך שעלולה להיווצר מהתרכזות בתפיסת ה'שכינה', שמרוב שאנו מבינים שזיווגנו בא אצלנו איננו עוסקים בו בפשטות, איננו עורגים ומצפים אליו. אבי מורי תבע שליהודי תהיה שפה של השתוקקות לאלוקות, לא כהבנה שכלית, אלא כתנועה נפשית שכל חייו של היהודי רווים ממנה, שיהודי בוער בה!

עלינו לאחוז את החבל משתי הקצוות, ואת החיבור בין הדוד והרעיה על כל גווניו ודרגותיו, ולהיות בבחינת 'רצוא ושוב' בין תנועות הנפש של הערגה והאהבה, בין המים החיים בהם אנו עוסקים לבין הצימאון הגדול אליו אנו משתוקקים, להעפיל עד הטעם של "זה הפעם עצם מעצמי" בעבודת הביטול ולראות כי גדול בקרבך קדוש ישראל.

^[1] לתנועה זו יש מילים רבות המייצגות אותה: געגועים, כיסופים צימאון כמיהה ועוד.

^[2] קודם פרטנו את הארבעה מלמעלה למטה [לא מצד מעלתם וחשיבותם, אלא מצד פנייתם למעלה לאלוקות, או למטה לארץ]: ביטול, ערגה, אהבה, שכינה. כאן אנו מבקשים  לחלק אותם במבנה של 'אופן בתוך אופן', כאשר ביטול ושכינה נמצאים יחד באופן הגדול והערגה והאהבה באופן הקטן. הייחודיות במבנה זה היא שכל צד באופן הקטן קרוב יותר לצד אחר באופן הגדול, כלומר, הערגה סמוכה לביטול ואילו האהבה סמוכה לשכינה, ויחד עם זאת האופן הקטן אינו 'קיצוני' בנטייתו, אלא מעודן יותר מאשר מרכיבי האופן הגדול.

^[3] זו כוונת הביטוי החב"די 'דא"ח', (דברי אלוקים חיים) ככינוי למאמר שאומר הרבי. העניין אינו רק התוכן של המאמר אלא המעמד והאווירה בו הוא נאמר. הנוכחות במאמר היא הוויה של כניסה לאווירה אלוקית.

 

^[4] בספר בראשית מתואר יצירת חוה מהצלע של אדם הראשון, וחז"ל תיארו כיצד נעשה הדבר: "אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן" (בראשית רבה ח). תורת הקבלה ביארה את התהליך הזה כתהליך פנימי המתרחש בעולמות העליונים כחלק מבריאת העולם. התהליך מתחיל במצב בו היו שני פרצופי האדם זה מאחורי זה, הגדרים כ'אחור־באחור', לאחר מכן הקב"ה הפיל תרדמה על האדם לצורך הפרדת הפרצופים, ניסר אותם ואז הגיעו הפרצופים למצב בו עומדים אחד מול השני, מצב הנקרא 'פנים־בפנים'.

^[5] בחסידות חב"ד מחלקים בין שני מושגים: 'ביטול במציאות' ו'ביטול היש'. 'ביטול במציאות' הוא רצון לשוב להיות מעין 'צלע' הבלועה במקורה, שבזה מתגלה שבאמת אין לה קיום כלל בפני עצמה. לביטול כזה וודאי יש טעם של 'אחור־באחור' שהרי לשם הוא שואף. העמדה החסידית המוצגת בגוף המאמר היא 'ביטול היש' והוא ביטול יותר רך, שכן הוא מתאר מציאות החיה בעולם הזה, אך שואפת להידבק במקורה האלוקי מתוך הכרה בכך שהיא באה ממנו וקיימת רק מפני שהוא המחיה אותה בכל רגע.

^[6] פעם השתתפתי בשבת של אנשי חינוך מהציונות הדתית, ובסעודה שלישית כל אחד סיכם את התובנות שלו מהשבת ותיאר כיצד הרגיש וגם במה היה מקום להוסיף. כשהגיע תורי, אמרתי שהרגשתי שבמהלך השבת היו המון דיבורים על עולם הזה. אמנם אלו דיבורים חשובים על יצירה ובניין, אך דווקא בשבת בה נוכחים אנשי חינוך  רבים לא חשתי 'מעין עולם הבא', לא הרגשתי 'י־ה אכסוף'.