'גמילת' אסתר

ולשמחה מה זו עושה

כאשר מתבוננים לעומקה של מגילת אסתר מתעוררת השאלה על מה ולמה כל השמחה הגדולה,  שהרי לכאורה אנו מודים לה' על כך שרצו להרוג אותנו ובסופו של דבר לא הצליחו בכך. כביכול, המציאות הרגילה של עם ישראל היא להיות נתונים למרדף ולמשיסה, והנה, יש התרחש פוגרום אחד ממנו סוף סוף ניצלנו. אולם אין אף אומה ולשון שהיה עולה בדעתם לחגוג בצורה נרחבת כל כך את העובדה ש"בסופו של דבר לא הרגו אותנו". אולי היו מציינים זאת בסוף אותה שנה, אך לדורי דורות?! אמנם, נכון שישנם חגים נוספים בהם אנו מציינים סכנה שנושענו ממנה, אך בכל אותם חגים, ההצלה הייתה מלווה בדברים נוספים. בפסח נהיינו לעם ובחנוכה חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה (רמב"ם מגילה וחנוכה ג, א). בפורים, לעומת זאת, גם הלל איננו אומרים מפני ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה יד, א).

כאשר נסתכל במגילה בצורה מדוקדקת אף יותר, נבחין שהייתה כאן רק הסרת איום ואפילו היא לא הייתה בשלמות. סך הכול ניתנה ליהודים הזכות להגנה עצמית, שהרי את גזירת המן שנחתמה בטבעת המלך אין להשיב (אסתר ח, ח), כך שלגויים היה מותר לפגוע בנו בדיוק כמו לפני כן. אלא שפתאום ישנו 'חידוש גדול': אם עד עכשיו היינו כצאן לטבח יובל, מרימים ידיים ומחכים בסבלנות שיהרגו אותנו, עכשיו, כבר מותר לנו להגן על עצמנו!

יתירה מזו, כל ההצלה לא התרחשה בשעת הסכנה, אלא הרבה קודם לכן. למעשה, הייתה כאן רק 'הוה אמינא' של המן להרוג אותנו שהתבטלה תוך כמה ימים. את האגרות שלח המן בי"ג ניסן (אסתר ג, יב), ובט"ז ניסן הוא כבר נתלה על העץ (רש"י מגילה טו, א ד"ה יו"ט). אנשים המתעדכנים במתרחש בעולם אחת לשבוע, כלל לא שמעו על כך. בשבוע שלפני כן, עלתה לכותרות הפרשה של בגתן ותרש, והשבוע: 'וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס' (אסתר י, א). הסכנה עצמה התבטלה עוד לפני שהיינו נתונים בה. זו הייתה רק מחשבה של אדם שתוך שלושה ימים נתלה על העץ. התבוננות זו מזכירה את שפעם שאל מישהו את ראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב אברהם שפירא זצ"ל, אם מי שחצה כביש בין-עירוני, כך שיכלה לדרוס אותו מכונית שנוסעת במהירות 160 קמ"ש, צריך לברך 'הגומל'. ענה לו ר' אברום: אם ככה, גם אני צריך לברך 'הגומל'. אתמול כמעט נכנסתי למכונת כביסה, אך למזלי 'ברחתי' מהחולצה לפני שאשתי הכניסה אותה למכונת הכביסה...

בתוך כל השמחה הגדולה אנו "שוכחים" קצת את גודל מסירות הנפש שנדרשה מאסתר המלכה. עם ישראל חזר בסופו של דבר לשגרת חייו, אך לא כך אסתר. "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז) אינה רק אמירה תיאורטית, אלא אמירה מעשית מאוד. כל עוד אסתר באה אל אחשוורוש באונס היא הייתה יכולה לחזור למרדכי, אך כשבאה אליו מרצונה החופשי למען הצלת עם ישראל, היא נאסרה על מרדכי לעולם. כמו כן, לפי פשט המגילה, אסתר נשארה לדורי דורות בארמון אחשוורוש. זהו קרבן גדול מצדה של אסתר המלכה כדי לבטל מחשבה של גזירה מעל עם ישראל. הבכי שלה ממש מהדהד לכל אורכו של המזמור שאמרה (יומא כט, א; מגילה טו, ב) " אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי... אֱ-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי" (תהלים כב, ב-ג). יתירה מזו, הגמרא (מגילה ד, א) לומדת מפסוק זה את המקור לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום, ונראה שקריאה זו היא מסר עיקרי של המגילה.

האם פורים הוא דווקא אחד החגים העצובים ביותר, ושתיית היין בו היא בבחינת: 'תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ' (משלי לא, ו) כדי לטשטש ולגרום לנו לא לשים לב לדברים הכתובים במגילה? נראה כי עלינו להבין הבנה מחודשת  במקורה של אותה שמחה גדולה שאנו שמחים בפורים. ודאי אין מדובר בשמחה סתמית, אלא בשמחה הנובעת ממקור פנימי ועמוק. חז"ל אף הגדילו ואמרו, כי כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר (רמב"ם מגילה וחנוכה ב, יח).

יום הִגמל את יצחק

אם כן, עלינו לברר היכן טעינו במחשבה שלנו על עניינו של פורים, ובהחלט ייתכן שלא הבנו מהו עיקרו של סיפור מגילת אסתר. הגמרא (מגילה יט, א) מביאה מחלוקת מהיכן צריך לקרוא את המגילה. אסתר ומרדכי כתבו "אֶת כָּל תֹּקֶף" המאורעות (אסתר ט, כט), ונחלקו חז"ל לאיזה תוקף כוונו מרדכי ואסתר , וממילא מהיכן יש לקרוא את המגילה: האם ל"תוקפו של נס" (פרק ו), "תוקפו של המן" (פרק ג), "תוקפו של מרדכי" (פרק ב), או "תוקפו של אחשוורוש" (פרק א). בגמרא נפסק ההלכה כדברי האומר שיש לקרוא את כולה, וכך גם נוהגים למעשה. חנו, ובעיקר הילדים שבינינו, בטוחים שעיקר המגילה מתחיל בפרק ג'. עד אז יש מין שקט מתוח, שבו מחכים ל'הָמָנִים' ולעיקר העלילה של המגילה. שני הפרקים הראשונים נראים כמו הקדמה או כחלק משנִי של המגילה. אולם מדברי הגמרא יוצא שעיקר מצוות הקריאה נמצא דווקא שם, שהרי בחרו להתחיל דווקא מחלק זה. יתירה מכך, הגמרא (מגילה י, ב) אומרת שהקב"ה הקדים רפואה למכה. המכה התחילה בפרק ג', וממילא הרפואה כתובה בפרקים א' וב' ושם עיקר הנס, בדיוק להיפך מהמבט הפשוט החושב שהמגילה מתחילה בפרק ג' – שם היא כבר מסתיימת...

מתי חגגו בפעם הראשונה את פורים? את הפורים הראשון חגגו ככל הנראה בימי אברהם אבינו. נאמר: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל" (בראשית כא, ח), "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל" (אסתר ב, יח). חז"ל (בראשית רבה נג, י) קושרים בין שני המשתאות הללו, אך מה עומק כוונתם בכך? המשתה הגדול שעשה אברהם היה "בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כא, ח). יצחק גמר לינוק משרה אמנו עשרים וארבעה חודשים אחרי שהוא נולד, ומפני ששרה נפקדה בראש השנה וילדה את יצחק בפסח באותה שנה (ראש השנה יא, א), ומכיוון שוודאי אחת מהשנים שלאחר לידת יצחק הייתה מעוברת, ממילא אותו משתה גדול, שנערך עשרים וארבעה חודשים לאחר שנולד יצחק , נערך בדיוק בפורים! לא רק יין היה שם, אלא גם 'מגילה' ('היגמל' אותיות 'מגילה') וליצנים (ראה רש"י בראשית כה, יט), ממש סעודת פורים ראשונה בהיסטוריה...

מדוע עושה אברהם משתה גדול? למה שמחים כל כך ביום הגמילה? גמילה היא מצב שבו מתברר שהתינוק כבר אינו 'עובר ירך אימו' (יבמות עח, א). הוא כבר אינו טפל ונספח אליה, אלא יכול כבר לצעוד לבדו ולהסתדר ללא המזון שקיבל מאמו. השמחה הגדולה הייתה על כך שיצחק הגיע למצב שבו הוא נגמל מהשפע שמשפיעים עליו מלמעלה ועומד כבר בכוחות עצמו. אמנם, באותו הרגע שיצחק עומד בזכות עצמו הוא אינו עוזב חלילה את החיבור לאברהם ושרה הוריו, אלא התקשר אליהם בצורה אחרת, כפי שאמרו חז"ל (בבא מציעא פז, א) שבמהלך המשתה ראו כולם שקלסתר פניו של יצחק דומה לזה של אברהם אביו, וש"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט). הם ראו את הטוהר הגדול בפניו של יצחק, את האור הגדול שיצחק ספג מאבא שלו, והבינו שכעת יצחק ימשיך ליילד בכוחות עצמו את כל מה שקיבל מהוריו.

השמחה הגדולה הזאת, קשורה בצורה עמוקה לכך שאברהם הוא סמלה של מידת החסד, ועניינו של יצחק הוא דווקא מידת הדין. כל עוד העולם קיים רק בהנהגה של חסד אלוקי, אנו אמנם שמחים שהקב"ה משפיע את רחמיו עלינו אך לא זוכים לראות את המדרגה העליונה של מידת הדין, שבה המציאות מכוח עצמה מגלה את אורו של הקב"ה. כאשר האדם מקבל את שכרו בדין ולא בחסד, השכר אינו "נהמא דכיסופא" שחיצוני לאדם, אלא רכוש עצמי שהגיע לאדם בזכות עבודתו האישית. הפורים הראשון הזה שהיה בימי אברהם מבטא את המדרגה שהתחדשה בפורים, בה יצחק נגמל מההשפעה אותה קיבל בחסד, ומתחיל לחיות את חייו העצמאיים ולקנות בזכות עצמו, בדין, את כל ההשפעות שקיבל.

מתלוּת לעצמאוּת

בגמרא מובאת שיחה ידועה בין רשב"י ותלמידיו בהקשר למגילת אסתר (מגילה יב, א):

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. [אמר להם רשב"י:] אם כן [רק אלה] שבשושן ייהרגו, שבכל העולם כולו אל ייהרגו! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם".

במבט ראשון, תשובתו של רשב"י מאוד תמוהה, ודבריו קשים להבנה הרבה יותר מדברי התלמידים עצמם. ההשתחוויה לצלם התרחשה בימי נבוכדנאצר, כשבעים שנה קודם לכן, ולכאורה אף אחד לא צריך להיהרג על כך. על כך גם אלה שבשושן לא ייהרגו, שהרי "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כד, טז) – "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"? (ירמיהו לא, כח).

אולם, אם מתבוננים פנימה ניתן לראות שרשב"י רוצה ללמד את תלמידיו שישנם שני מבטים על המציאות. קיים המבט הנגלה, שאותו מבטאים התלמידים, אולם ישנו גם מבט נסתר – מבטה של תורת הסוד, אותה מגלה רשב"י. המבט של התלמידים הוא המבט בו פתחנו, מבט המבין את סיפור המגילה כסיפור של חטא ועונשו. עם ישראל חטא במשתה אחשוורוש ומקבל את עונשו בגזירת המן להשמיד את כל היהודים, אך לבסוף בני ישראל שבו בתשובה והקב"ה גאל אותם מידי אותו רשע. כך קראו תלמידיו של רשב"י את מגילת אסתר, וממילא התעוררה הקושייה: אם רק יהודי שושן חטאו, לכאורה העונש אמור לחול רק עליהם. ואם כן, מדוע נגזרה הגזירה על כל היהודים בכל מדינות המלך אחשוורוש? ועל כן הם פונים לרשב"י רבם ואומרים לו: "אמור אתה! גלה לנו מן המבט הנסתר".

בעוד התלמידים תולים את סיבת הגזירה בכך שישראל נהנו ממשתה אחשוורוש, רשב"י תולה זאת בכך שהשתחוו לצלם. מהו בעצם ההבדל בין שני המקרים? כאשר נהנו ישראל ממשתה אחשוורוש, הם עשו זאת ברצונם ובבחירתם, והיה בכך חטא. אולם כאשר השתחוו לצלם הם היו אנוסים לכך ואף לא היה בכך חטא, שהרי הצלם שעשה נבוכדנאצר אינו נחשב לעבודה-זרה אלא אך ורק סמל ממלכתי, כפי שכתבו בעלי התוספות (ע"ז ג, א), וגזירה להשתחוות לצלם זה אינה חטא כפי ששירת המנון אנגליה והצדעה לדגלה על ידי אזרחיה היהודים אינם עבודה זרה.

בכך מבקש רשב"י לומר לתלמידיו, שסיפור מגילת אסתר אינו סובב סביב הציר של חטא ועונשו. לפי המבט הפנימי של רשב"י, סיפור המגילה הוא מהלך אלוקי מוכרח שהקב"ה הולך ובונה בעם ישראל. זהו תהליך שהתחיל שבעים שנה לפני תחילת סיפור המגילה. תהליך ארוך, שדרושה סבלנות רבה על מנת לעבור אותו בשלום. רשב"י מסביר לתלמידיו שמדובר כאן בתוכנית אלוקית ולא בכשל בחירי של עם ישראל – הקב"ה "גרר" אותנו באופן מכוון בדיוק למצב הזה.

התקופה שמיציאת מצרים ועד פורים הייתה בבחינת 'כפה עליהם הר כגיגית' (שבת פח, א). אין הכוונה שהקב"ה הכריח את עם ישראל לעבוד אותו, אלא שכאשר ראו ישראל את האור הגדול של השכינה והנבואה ואת כל הניסים הגדולים שהיו להם, לא נותרה להם כל ברירה אחרת. בכל אותה התקופה היה חסד אלוקי רב ששפע עלינו מלמעלה ו'העמיד אותנו על הרגליים' מבחינה רוחנית. אולם, מה היה מתרחש לוּ לרגע השפע הזה היה פוסק? הרי עם ישראל אינו נדרש מעולם לעורר את הרצונות הפנימיים שלו ולהתקרב לקב"ה מעצמו! כל חייו של עם ישראל בא בשפע של חסד שהושפע ב'איתכפיא' ובהכרח מלמעלה למטה, ולא בגילוי של מידת הדין המתעוררת מלמטה למעלה, מתוך החיים של ישראל בעצמם. ההשפעה בצורה של חסד בלבד גרמה לעם ישראל לחיות בתלותיות ובחוסר-עצמאות.

הקב"ה רוצה להביא את עם ישראל למדרגה גבוהה יותר, שבה "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהלים פה, יב), למדרגה שבה עם ישראל מתעורר לעבודת ה' ברצונו החופשי ובכוחות עצמו. כאשר אבא רוצה ללמד את בנו להתחיל ללכת בכוחות עצמו, הוא צריך לנהוג בצורה שעשויה להיראות קצת אכזרית ולעזוב את היד של בנו וכך לאפשר לילד ליפול, וכל זאת כדי שבסופו של דבר הבן ילמד ללכת בכוחות עצמו. באופן דומה, כדי 'לגמול' את עם ישראל הקב"ה יוצר מנגנון של גלות, זמן של "הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" (דברים לא, יח). הגלות היא מצב שבו עם ישראל מרגיש לבד, נטוש, ובנוסף לכך גם נופל ועושה טעויות: מכריחים אותו להשתחוות לצלם והוא אף נהנה מסעודתו של אותו רשע. זהו עומקו של ההסתר המתבטא בפרקים הראשונים של המגילה, ואסתר זועקת ומבטאת את זעקת האומה כולה בתוך ההסתר הגדול: "אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב).

התעוררות המלכות

כל מטרתו של ההסתר הנורא הזה, המפורט בהרחבה בפרק א' של המגילה, הוא רק כדי לבנות קומה נוספת בעם ישראל. רבי משה דוד וואלי, תלמיד הרמח"ל, כותב בפירושו למגילת אסתר שכל פרק ב', בו אסתר מתמנה בהדרגה לתפקיד המלכה, הוא ביטוי לכך שכנסת ישראל מעוררת כוחות חיים משל עצמה, שעם ישראל מגלה את האור האלוקי השוכן בקרבו. ממש כמו יצחק שמתחיל לגלות בכוחות עצמו, מצד מידת הדין, את מה שנטע בתוכו אברהם מצד מידת החסד. תהליך דומה עובר על אסתר המלכה, שאינה הגיעה למלוכה בכוחות עצמה ובזכות יופייה העצמי, שהרי 'אסתר ירקרוקת היתה', אלא בזכות 'חוט של חסד' שהיה משוך עליה (מגילה יג, א). רק לאחר מכן, בזכות כוחות החיים שהתעוררו בה, היא אוזרת עוז ומעיזה ליזום תהליכים בכוחות עצמה.

אמנם בפרקים הראשונים של המגילה הכוחות הללו עדיין סמויים, ולא רואים להיכן הם מובילים ומהי המשמעות הרוחנית שלהם – אך אלה הצעדים הראשונים של עם ישראל המתנהל בכוחות עצמו בתוך ההסתר על מנת לעורר שפע גדול הבא בדרך של 'איתערותא דלתתא' (התעוררות מלמטה, מצדו של עם ישראל); ואותם צעדים ראשונים משמחים את הקב"ה מאוד, כפי שהצעד הראשון של ילד משמח את אביו עד בלי די למרות שהוא יודע שלאחר הצעד הזה הוא ייפול ויצעד וייפול שוב ושוב. הוא יודע שזו רק תחילת הדרך.

אין בכך ניתוק מהתקופה הגדולה של הנבואה ומשפע הניסים שהיו לפני כן. להפך, הם אלה שהטמיעו עמוק בתוכנו את האור האלוקי, הם שגרמו לכך שעם ישראל נעשה מוכן לאותה גמילה שתעורר בקרבו כוחות חיים חדשים, שגם הם אור אלוקי הגנוז בו, אך בצורה שונה הבאה מלמטה למעלה. זהו התהליך הגדול שהקב"ה בונה במגילה על ידי הסתרת פניו מאתנו, הרמוזה בכך שאף שמו הקדוש אינו מוזכר בה.

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן" (אסתר ג, א). אלו דברים התרחשו בפרקים הראשונים של המגילה שלאחריהם התגדל המן? אחרי כל ההתרחשויות בפרק ב', המן רואה שלפתע מתגלים כוחות של עוצמה ומנהיגות בעם ישראל והם תופסים עמדות שררה. אמנם כוחות אלו מתגלים תחילה רק בעולם החול, בארמון המלך אחשוורוש, אך המן מזהה באינסטינקטים שלו שמתעוררים כוחות חיים פנימיים של עם ישראל שעתידים להחזיר עטרה ליושנה ולהחזירם לארץ מולדתם, והוא מנסה לתפוס את המנהיגות כדי לסלק ממנה את מרדכי. אולם המן הבין זאת מאוחר מדי והקב"ה כבר הקדים רפואה למכה (מגילה יג, ב).

סיפור מגילת אסתר מתנהל כמו משחק שחמט פרסי. השחקן המנוסה מצליח לזהות כבר בשלבים המוקדמים שבתוך עשרים וארבעה צעדים הוא הולך לנצח, וכבר לא יעזור ליריב שום ניסיון הצלה. כבר אז מרשה לעצמו השחקן המנצח לחייך, שהרי הסיפור "מכור" מראש ולמעשה הוא כבר ניצח, וממש כמו בסיפור המגילה, אותו שחקן מצוין מוכן אף להקריב את המלכה כדי לפתות ולהפיל את היריב.

מבחינה זו, פרק ב' הוא כבר הסוף של המגילה. זו פעם ראשונה שעם ישראל מתחיל ליזום מהלכים בכוחות עצמו. זו לא רק התעוררות לאחר שבעים שנות גלות, אלא זו התפקחות לאחר מאות שנות היסטוריה שבהן עם ישראל היה נתון באיתכפיא. אסתר מעוררת הנהגות של מלכות ומרדכי יושב אף הוא בשער המלך, ובכך למעשה סוף הסיפור ידוע מראש, וכל קריאת המשך ה'מגילה-גמילה' נובע מתוך סקרנות לראות כיצד משחק השחמט ממשיך להתנהל לאחר שהשחקן כבר מחייך.

פנים בפנים

בהמשך הדברים שואלים התלמידים את רשב"י: "וכי משוא פנים יש בדבר?" ורשב"י עונה להם: "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים". לפי פשט הדברים, התלמידים שואלים מדוע לבסוף לא נענשו ישראל, שהרי כבר נתחייבו כלייה על שהשתחוו לצלם, ועונה להם רשב"י שמכיוון שהשתחוו לצלם רק באופן חיצוני ולא באופן אמיתי ופנימי, לכן גם הקב"ה הביא עליהם גזירה שרק נאמרה מן השפה ולחוץ ולא התקיימה באמת.

אולם לפי דברינו יש להבין את השאלה באופן הפוך. התלמידים שואלים את רשב"י: "וכי משוא פנים יש בדבר?" איך הקב"ה מעניש את עם ישראל על דבר שלא חטאו בו. ורשב"י משיב להם: "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים". כאן טמון הסוד הגדול. במשך כל תקופת הנבואה עם ישראל היה קשור לקב"ה בצורה של 'אחור באחור', בצורה טבעית וכפויה. אבל הקב"ה רצה שיהיה בינינו קשר מחודש, קשר של 'פנים בפנים', שנחפוץ בו בכוחות עצמנו, ברצוננו ובחירתנו. קשר של 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש' (שבת פח, א). לשם כך העביר אותנו הקב"ה תהליך של 'נסירה' והפרדה ממנו, במהלכו אנו נדרשים לעמוד בכוחות עצמנו, ועד למפגש המחודש חנו חווים את הסתר הפנים.

רשב"י אומר לתלמידיו, שישראל לא נפלו בהשתחוויה לצלם "אלא לפנים", כדי לשבור את מעגל הקשר הכפוי של 'אחור באחור' ולהגיע למדרגת 'פנים בפנים'. ו"אף הקב"ה לא עשה עמהן" את כל מה שעשה באותה תקופה קשה של הסתר פנים "אלא לפנים", כדי להגיע לאותה מדרגה נעלה של 'פנים בפנים'. השלב הראשון וההכרחי הנחוץ בכדי להגיע לאותה מדרגה, הוא לבנות את עם ישראל בצורה שבה הוא עומד בפני עצמו, מנותק כביכול מהקשר לקב"ה ובאופן זמני נמצא במצב של הסתר פנים, כדי לשוב ולהתחבר אליו מחדש 'פנים בפנים'.

אם כן, פורים הוא לא רק חג של 'כיבוי שריפות' וביטול מחשבות גזירה, אלא חג של הבערת ניצוץ.  חג שבו התגלה כוח ישראלי מיוחד, "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", בפעם הראשונה בהיסטוריה. חג בו רואים איך גם גנוזה קדושה עצומה בעם ישראל מכוח עצמו. זהו הדבר שמתברר במהלך המגילה וזהו היסוד לכל התורה שבעל פה, שהתפתחה דווקא לאחר הפסקת הנבואה. כשאסתר הוסיפה על דברי התורה, "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח, ג), היא עוררה לכך שישראל יוסיפו בדברי תורה מכוח עצמם.

לעתיד לבוא, עתידים כל החגים עתידים להתבטל מכיוון שכל החגים הם 'זכר ליציאת מצרים', זכר לניסים הגדולים שהקב"ה עשה אתנו. אבל הניסים הללו היו רק הכנה למצב העתידי ואינם העיקר. שאר החגים משולים לשלב בו אבא ואמא מניקים את בנם ונותנים לו שפע רב, כדי שבבוא העת יעמוד על רגליו ויגלה בכוחות עצמו את כל הטוב הזה. אך יום הפורים הוא כבר התכלית, הגמילה, ההליכה בכוחות עצמאיים – ולכן פורים לא יתבטל לעתיד לבוא.

בפורים אנו מבינים את התהליך אותו אנו עוברים בדרך לגאולה השלימה. זהו המועד בו עם ישראל נעמד על רגליו, החג שמבטא את המצב העתיד לבוא, בו יהיה 'אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה' (ישעיהו ל, כו) במהרה בימינו, אמן.