לגלות את השכינה המסתתרת בעולם

רב[1] שלומים בכל פרטיהם, מבית ומחוץ מלומר די יבלו שפתותיכם, נכספה וגם כלתה נפשינו להמיושבים בחדרי ללבינו, ויהמו מעינו בזכרנו כל ימי היותינו עמהם, תקותם היתה לנצח ביראת ה' כל ימיהם, ה"ה אנשי שלומינו לבנו היראים ושלמים דכללות מדינת רוסיא, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה ולפום מעלתו והשתדלותו בעבודתו ית"ש ה' עליהם יחיו מראשיתם ייטיב אחריתם, ילכו הלוך וגדול ויצליחו בכל אשר יפנו, ובכל פינותם שיפנו לא תהיה אלא דרך של תורה בימינה וזה שכרה אמן כן יהי רצון.

מקדמי אר"ש כפינו פרשות השמים שימלאו מחסוריהם בגופתם ונפשיהם יתחדש כנשר נעוריהם, ויהא רעווא דירום רישייהו עד לשמים שיאם, יעלו לעילא מכל ברכתא, וידמו לשאול כי עירין בישין אלו נגעי בני אדם קנאת איש וגו', אשר לכבוד ה' לא יחשו עד כי שבעה עידינין יחלפון עליהון ויכירו כח מלכותו ומפיהם לא ימוש וכן יהי רצון, אמן.

הנה על כן על כל דברי האגרת שקבלתי בקובלנא מכמה מקומות על ענין נחות דרגת פרוסת החפצים לירא את ה', האמת אתי אשר הטבתי לראות בעינא פקיחא שהוא על אשר יגרעו מעבודתם דבר יום ביומו. ובתחילה מעיד אני עלי שמים וארץ, כי לא לכבודי ולהנאתי אני כותב דברים אלו, אבל באמת לפני מי שאמר והיה העולם ולכבודו ית'.

לגלות את השכינה המסתתרת

מהיות ידוע דבר ה' ע"י נביאים פסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". שהוא מלא כל הארץ כבודו ובכל הגשמיות יש חיות רוחני, שהוא פסוק ואתה מחיה את כולם, והוא גלות השכינה המסתתרת בכל הדברים יגיעים. והיות ידוע שהגוף הוא גשם כלה ולא נקרא אדם אלא הנפש. והגוף הוא בשר אדם, כמאמר "על בשר אדם לא ייסך" והנפש הוא החיות שבגוף, והוא יש לו התקשרות עם הרוחניות מעולם לעולם עד מקום חוצב הנשמות, ולמעלה למעלה עד א"ס ב"ה (אין-סוף ברוך-הוא). אם כן, מהראוי הוא תיכף כשיעמוד בבוקר שיהיה הראשית לעבודת בוראו, וליתן הראשית לנפש כי הוא העיקר ולא הגשם שהוא הכלה ונפסד, וכל היותר רוחני הוא העיקר הגדול לכן אין לעשות שום מעשה וחשבון אפילו לשם עולם הבא. שהרי מה שמשיג בעולם הזה בעודו בגוף הוא גשמי ואפילו אם יהיה נזהר בהשגתו עולם הבא מכל אופני גשם, אף על פי כן משיג הוא הדבר, יהיה איך שהוא גשמיות הוא אחרי אשר השגתו בעודו בגוף וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בשער הגמול).

אבל העיקר שיעשה מפני מי שאמר ונעשה רצונו, וזהו תכלית היותר אפשרי ובקיצור, ובכך הנפש מתדבק ברוח וכו', ומעולם לעולם עד א"ס ב"ה כנזכר, וזה נקרא הקמת שכינה מעפרא שהוא להפשיט מכל אופני גשם שהוא עפר ולהעלותה אל הרצון.

וכמו כן בלכתו לעשות משא-ומתן או שאר עניינים שהם גשמיים בוודאי, והוא עניני שכינה המסתתרת, יראה שיש בכל דבר תורה ואזהרת חכמים מלעשותם שהוא עניני הרע המעורב בטוב כמעט בכל העולמות, מיום ברוא אדם על הארץ ואכל מן העץ לכן מחוייב להרחיק מן הרע שלא לעשות ח"ו ולברור ולדבק אל הטוב והמותר.

שפלות השכינה בארץ ישראל

ואפילו מעשה הצדקה שהוא מלא כל הספרים שהוא דביקות גדול להשי"ת מפני היותם "מאנין תבירין" (=כלים שבורים) והשכינה בגלות מסתתרת בתוכם ומשום הכי דרשו חז"ל "'בעת אפך עשה בהם' הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים" שאין הש"י שורה בתוכם.

והנה האמינו אם לא האמינו ח"ו וחלילה לי מלדבר בעדי ולכבוד, שהנה יש בנתינת הצדקה גם כן חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל. מפני היות חו"ל ניזון על ידי שרים, וארץ ישראל עיני ה' א-להים בה תמיד, שהיא השכינה בעצמה.

וידוע דברי הזוהר במדבר (קיט ב), על פסוק (ירמיה מו כב) "קולה כנחש הולך" כדרך הנחש "כַּד אִיהוּ בְּדִינָא כָּפִיף רֵישָׁא לְעַפְרָא, סָלִיק זַנְבָא, שַׁלִּיט וּמָחֵי לְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ קַמֵּיהּ"[2] ואעפ"כ "מַאן עָבִיד לְזַנְבָא דְּיִסְתְּלִיק לְעֵילָּא? מַאן מַדְבָּר לֵיהּ לְזַנְבָא וּמַאן נָטִיל לֵיהּ לְמַטַלְנוֹי? הַאי רֵישָׁא! אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כָּפִיף לְעַפְרָא הוּא מַדְבָּר לְמַטַלְנוֹי![...] כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר 'שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים'"[3].

מפני היות השכינה בגלות וכפוף לעפרא, אף על פי כן כולם נזונים על ידיה. וכל ענייני השכינה בעצמה היא דרך דלות ושפלות, לכן ישראל שפלים מכל האומות וישראל שבא"י שפלים מישראל שבחו"ל. ומאן דמקים שכינתא מעפרא ובפרט במקום שנראה שפלותה יותר ומעלה אותה, מתעלה עמה למעלה למעלה עד א"ס ב"ה וזה נקרא תמכין דאורייתא.

והעיקר שכל מעשיו יהיו על דרך הנ"ל, לא לשם גמול ותכלית אבל (=אלא) מפני מי שאמר ועשה רצונו שהיא הדרך הכבושה לעלות בפשטות; וידעתי גם ידעתי כי כל הדברים יגיעים ויתיישן זה הדבר ג"כ, אעפ"כ מובטחני בה' אם ירגילו עצמם בזה יוסף ה' תת כחם ליתן עצות בנפשם חדשים גם ישנים כמעיין הנובע, והיו רק למעלה ולא יהיו למטה ויתענג בגשמיות ורוחניות מאד מאד.

שמירת המחשבה

עוד עצה טובה קא משמע להו גדולה וחזקה מפרקת הרים וגבעות עד תאות גבעות עולם לעמוד ולהתחזק נגד התאוה בעצה זו, והוא היות ידוע התמיה הגדולה על מחשבת חוץ ח"ו ופתוי היצר איזה דבר תאוה שהוא נגד הש"י, איך אפשרות הענין אחרי (=שהרי) שאין לך דבר שעומד בלתי חיות הש"י המחיה אותו הענין, כמאמר ואתה מחיה את כולם אפילו הקליפות רק באיזה אופן הוא. התשובה מבואר בזהר והוא על דרך משל בן המלך עם הזונה ששלחה המלך לפתותו[4]. אמת הוא שהמלך שלחה אליו, אבל עיקר כוונתו רצויה שהבן לא ישמע לזונה. ואם כן הדבר פשוט ואפשר להכניסו בלב מאוד בפשיטות, שכל דבר מפתוי היצר נופל במחשבתו לעשות ח"ו – השכינה מחיה אותה והכוונה הוא שלא לעשותו ולהתחזק כנגדה. והוא כמשל שניים שעושים סימנים ביניהם לדבר באופן שאינו מובן, ומסכימים ביניהם שאם יאמר לו שיעשה ידע הכוונה שלא לעשות, ובזה המחשבה באה במוחו.

ואם ישמור עצמו כך תמיד להשגיח על רצון המחשבה ובדבר איסור ח"ו רצון המחשבה להיפך, יזכה להשתלשלות המחשבה במוחו בפשיטות בלי שום לבושים ורמזים.[...] וכמו כן ידוע היות כל המחשבות משתלשלות מעולם המחשבה שהוא היותר רוחני ודק מן הדק, ואיך אפשרות הוא לקשר בגוף הגשם, אבל היא על ידי התלבשות במדות כמו אהבה ויראה והתפארות. וישתלשל למקום שהגוף קשור בו אפילו במדות חיצונות. והכוונה להתחזק כנגדה ולא לעשותה, אבל אחר שישבור התאוה החיצונית כמה פעמים מלעשותה ולא יהיה הגוף קשור בה, תבא לו המחשבה בפשטות במדות ה' אהבת ה' ויראת ה' ולפאר ליוצרם ע"ש כבוד מלכותו.

וזה דברי דוד המלך ע"ה שאמר "ולבי חלל בקרבי" פירוש ולבי הוא הפנימיות שלי, שכן כל דבר פנימי נקרא לב. והוא קרוב לפירוש הזהר על פסוק "לך אמר לבי", כי על ה' אמר שהוא לבו היות הוא פנימיות כל דבר. וזהו דבריו "ולבי" פירוש הפנימיות שלי, "חלל בקרבי" פירוש שאינו מקושר לשום דבר גשמי כלל, לכן הוא מוכן לקבל כל המחשבות כפשוטו כמו שהן מעולם המחשבה.

וזהו דברי דוד המלך ע"ה על פסוק "נר לרגלי דבריך" והוא שהנר נקרא אור המאיר דרך גשמיים שהוא השמן והפתילה. ו'רגל' נקראים מדרגות תחתונות וגשמיים. והוא דברינו הנזכר: "נר לרגלי" פירוש אור המאיר אותי במחשבות גשמיות שלי שלא לעשות באופן המחשבה. הוא "דבריך" פירוש שזכרתי שפיתוי היצר המה דבריך כי אתה מחיה אותו ומסתמא כוונתך להיפך כו'. ובשכר זאת "ואור לנתיבתי" פירוש ואור הוא אור פשוט רוחני בלי התקשרות בשום גשם. וזהו שכרי, שאחר שבירת התאוה כמה פעמים מלעשותה להיפוך המחשבה עשיתי לי נתיבה שתבא לי המחשבה בפשיטות בלי לבושים גשמיים ודי למבין[5].

הליכה בדרכי הצדיק

ועל דברי אשר העמיקו שאלה אם הגבה למעלה איזה איש צדיק אליהם מן המפורסמים גדולי הצדיקים להביא למדינות רוסיה שיורם הדרך אשר ילכו בה. לכן אחרי אשר בעצתי ישאלו, קודם כל מחוייבים להאמין לדברי הנאמרים באמת בלי שום פניות עצמי ח"ו כי ירא א-להים אנכי, ובדבר המסור ללב נאמר בו ויראת. עד בשחק נאמן עלי כי אוהב אני את כל הצדיקים המפורסמים שבמדינות וואהלין וליטא וכולם לא נחשדו בעיני ח"ו ובחזקת שיכולים להפקיר דתיהן ממש עבורי ת"ל ואם גם אין זאת בטחתי בה' לעולם לא אמעד.

אבל אמיתות נקודות לבבי אודיע לכם כי ידעתי אתכם גם מתמול גם משלשום גם מאז דברתי אליהם. ראשונה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא תכלה, היא הגדלת הטומאה שיטמא האדם בחייו כו' וכל שכן אתם גם אתם והנה באמנה אתי כל דרכי יסכוני להם להפיל מאתם הגדלות ולחזק השפלות בלבם ועדיין מובטחני שיהיו מוחזקים בה עד שלא יחשפו חפש מחופש דרכים שונים, וממש כל הדרכים בחזקת סכנה לפניהם שלא יאחזו בזה וגם מזה יניחו ידיהם ממש חלילה אפשרות הוא לצאת מדרך הטובה ר"ל.

אבל אם לי ולקולי ישמעון החפצים לירא את ה', יספיק להם מעט הכמות ורב האיכות המבואר באגרת הלז על זמן מה, וזמן מה יתקרבו אל הצדיקים והחסידים הרבנים השלמים המבוארים לעיל שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלקים, ואי"ה לשנה הבאה עלינו לטובה יודיעוני מערכם וממעמדם אם דברי עשו פירות בגשמיות ורוחניות ואוסיף ידי שנית לנקות שאור שבעיסה ביתר שאת ויתר עז. משא"כ אם יגביהו כנשר קנם משם ירדו ח"ו, וזהו ברור אצלי אפילו יהיה מי שיהיה לרב לכם כל דרכיו לא יסכונו לפניכם ותאבדו דרך ה'. בכן חלילה לכם מעשות זאת שהרי מנוער נשאתי אתכם ומכיר אני בכם יותר מאבותינו, השומע ישמע והחדול יחדל. ומובטחני בכל הסרים למשמעתי אחרי שיתן עינו ולבו אל האגרת הזה פעמיים ושלש לחזק את לבבו מעט שלא להשגיח בגשמיות המנוולים כי־אם לפנימייתו (=פנימיותו) ואם יתיישן מעט בלבו יתאמצו להתראות פב"פ (=פנים בפנים) עם הרבנים הנ"ל ואי"ה יתעלו בעילוי נפש וגוף וממון ובנים, רק יתייאשו מעט מהשגחתם בגשמית אבל יתבררו ויתלבנו מעט מעט ועצת ה' היא תקום.

ועתה אתם ברוכי ה' ידוע להו ילכון דרך כללות כי הברכה אשר הובאת לנו מידכם הגיע לידינו בשלימות לא תחסר כל בה אפילו עד פעם אחת, והחייתם את נפשותינו ואורו עינינו מגודל הרפתקאות שהיו לנו בשנה זו יתר מן הקודמות, ולבסוף עשה לנו השי"ת ניסים ונפלאות כאשר יתוודע לכם בפרטות ע"י מכתב ה"ה אהובינו ידידינו הרבני המופלג בתורה וביראה הותיק מו"ה אליעזר זוסמאן אשר ציויתי לו לכתוב כל דבר בפרטות, ומה שמבואר שם הכל אמת צלול וברור.

רב לכם אשריכם מה טוב חלקיכם ומה נעים גורליכם, כי מלבד הקבלות בפרטיות אשר עיניכם תחזינה מישרים, למען תדעון כי הכל גלוי וידוע לפנינו, כל איש ואיש די ענינו וכל גויה וגויה די מחסורה לעשות רצון איש ואיש, ולהעתיר בעדם בכל עת תפילותינו ישמע אל ויעננו, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

כותב וחותם פה עיר הקודש טבריא תובב"א תקמ"ד

השפל באמת מנחם מענדיל בהרב מו"ה משה זצללה"ה

[1] מתוך מכתבי קודש מכתב ח, המובאים בסוף ספר 'פרי הארץ' בהוצאת 'המסורה'.

[2] [הנחש] כְּשֶׁהוּא בְּדִין כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ לֶעָפָר, עוֹלֶה הַזָּנָב, שׁוֹלֵט וּמַכֶּה אֶת כָּל אוֹתָם שֶׁנִּמְצָאִים לְפָנָיו.

[3] מִי עָשָׂה שֶׁהַזָּנָב יַעֲלֶה לְמַעְלָה? מִי מַנְהִיג אֶת הַזָּנָב וּמִי מַסִּיעוֹ לְמַסָּעָיו? זֶה הָרֹאשׁ! אַף עַל גַּב שֶׁהוּא כָּפוּף לֶעָפָר הוּא מַנְהִיג אֶת מַסָּעָיו![...] כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: " שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים".

[4] ראה תניא פרקים ט וכט. במשל זה ממשיל הזוהר את היצר הרע לפרוצה שנשלחה על ידי המלך לפתות את בנו על מנת לנסות אותו, וגם הפרוצה בעצמה אינה רוצה שבן המלך יכשל בנסיון זה. והנמשל מובן, שגם היצר הרע אינו רוצה באמת להכשיל את האדם, אלא נשלח על ידי הקב"ה לנסות אותו, וכדברי בעל-התניא (פרק כט): "וְגַם הַסִּטְרָא אַחֲרָא עַצְמָהּ אֵין לָהּ סְפֵקוֹת כְּלָל בֶּאֱמוּנָה, רַק שֶׁנִּתַּן לָהּ רְשׁוּת לְבַלְבֵּל הָאָדָם בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר וּמִרְמָה לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ".

[5] רבי מנחם-מנדל בונה בפסקה זו קומה נוספת למהלך. כאשר האדם מכשיר את עצמו וכך המחשבה שורה עליו ללא לבושים, הוא בעצם נהיה כלי להשראת שכינה ובכך הוא מגלה את השכינה בארץ, שהרי מקורה של המחשבה בעולמות רוחניים עליונים כפי שביאר.