"וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל" (ב"ר ב, ד).
המדרש מבאר לנו שגלות יון עניינה "חושך", ועיקר החשכות הזאת, מגלה לנו ר"ש בן לקיש, התבטאה בגזרה "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל". אם כן, יש להבין היטב את עניינה של הגזרה שעליה ביאר המדרש את החשכות של גלות יון.
ידוע שיש שתי בחינות כלליות שמטרתנו לייחדם בעבודתנו, והן נקראים בספרי הקבלה ז"א(=זעיר אנפין) ונוקבא, הידועים לנו בכינויים "קוב"ה (ז"א) ושכינתיה (נוקבא)", אותם אנו מזכירים לפני כל תפילה ומצווה – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". לכל אחת מהבחינות יש תפקיד ביחוד: בחינת הז"א היא הזכר, המשפיע את השפע לנוקבא, הנקבה המקבלת את השפע. כך הוא ביחוד העולמות וכן הוא באדם, הנקרא "עולם קטן", אף הוא מורכב מנפש וגוף: מהנפש האלוקית ומהנפש הבהמית, ועל האדם מוטל בעבודתו לייחד בין ב' הבחינות הללו.
על הפסוק (קהלת ג כא) "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" מבואר בספרי החסידות ש"רוח בני האדם" זו הנה"א ו"רוח הבהמה" זו הנה"ב. וכן מבואר על פי הפסוק מה טבעה של כל נפש: טבע רוח האדם, היא הנה"א, לעלות "למעלה"; מביטה היא כלפי שמיים וחפצה היא באלוקות.
ידוע שהנה"ב יושבת בצד השמאל - "לב כסיל לשמאלו", שזהו גם כן עניין הדין והגבורה. וכן השור - "ופני שור מהשמאל"; וזה מה שרצתה מלכות יון הרשעה בגזרתה להכניס בלבם של ישראל, שמצד הנה"ב שלכם אין לכם חלק באלוקי ישראל (ולא רק מצד הנה"ב, אלא אף בכלל מצד הגוף שלכם, שהרי הדין ששייך לצד שמאל מורה על עניין הגבול, דרכו יש יכולת ליצור כלים שעניינם לתת גבול לאור, וכן באדם הוא הגוף והנה"ב).
בשר קודש
וזהו "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל", על השור דייקא. זו האמירה של מלכות יון. מצד הנשמה והנה"א מסכימים היוונים, כביכול, שיש שייכות לה', ובהם "יש לכם חלק". אמנם תורה ותפילה זה צורך גבוה, אך ענייני הגוף, אכילה, שתיה, משא ומתן וכל שאר עניינים גשמיים עליהם רצו היוונים לומר שאין בהם שייכות אלוקית – "כתבו", הכניסו ללבכם שאין לזה חלק ושייכות באלקי ישראל, הגשמיות מחוץ לתחום "האלקי".
אך לכאורה נראה שדברי היוונים נכונים, שהלא נאמר על הנה"ב (וכן הוא העניין בגוף) "וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ", ועולה מפסוק זה שעניינם של הגוף והנה"ב הם ארציות חומריות לא אלוקות.
אלא שידוע הוא ש"איש הישראלי קדש הוא, גם גופו קדש וגם נפש הבהמית שלו קדושה, מפני ששרשה היא מן פני שור שבמרכבה כנודע, והיצר הרע הוא המעקל ומשמש את כוחות הקדושה האלו לרע, ועלינו רק להשיב אותם אל מקומם, מקדש הם באים ולקדש ישתמשו" (האדמו"ר מפיאסצנה, הכשרת האברכים פ"ט). כי באמת טבעם המקורי של הגוף והנה"ב להיות בטלים לאלוקות לשמש מרכבה לגלות את רצון ה', כמו שהמרכבה מגלה רצון הרוכב שנעה כפי רצונו. אלא שעכשיו אינו מתגלה טבעם המקורי אלא טבעם השני, עליו נאמר "וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ", שזה טבעה עכשיו אחרי ירידתה לעולם הזה הגשמי.
בספרי החסידות מובאת הקבלה נוספת לנה"א ולנה"ב והגוף, והיא 'אין' ו'יש'. היש מסתיר על האלוקות והוא חוצץ בפני ההופעה האלקית השלימה, ובפשטות, עבודתנו היא "לבטל" את היש על מנת לחשוף את האין. אך אם נחזור לכל אשר התבאר עד עתה, יש גם כן עניין של "יש קדוש", יש השייך אל הקדושה. ודבר זה הוא מה שהזכרנו את עניין ה"יחוד", יחוד בין קוב"ה ושכינתיה; בין הנה"א לנה"ב; בין האין והיש. זהו יחוד בין הקודש והחול, על ידו החול אינו מתבטל אלא מתקדש.
חכמת ההבדלה
מבואר בספרי החסידות, שכדי להגיע ליחוד יש צורך ב"מח החכמה". מח החכמה נקרא "קֹדש", ומובא בספרים שעל ידו נעשים ההבדלה והברור. שידוע בעניין העבודה "הכנעה־הבדלה־המתקה" שגילה מרן הריב"ש טוב, הם כנגד ג' מוחין, כך: הכנעה – בינה, הבדלה – חכמה, המתקה – כתר. נמצא, שעל ידי מח החכמה נעשה הברור, כפי שאמר מרן הריב"ש טוב: "נמצא, שבחכמה שלו מברר הטוב מהרע והרע נופל למטה".
מאידך, החכמה היא גם כן יחוד, כמובא בקהלת יעקב, דקדושין רומז יחוד דחכמה ובינה ודזעיר ונוקבא. ומכאן מובן שהחכמה היא הבדלה ויחוד, כפי שמבאר האדמו"ר הזקן את מטבע הברכה "אשר קדשנו במצותיו" – "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור כמ"ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד וכו' וקדושה לשון הבדלה וכו'". היחוד משמש בתהליך זה שני תפקידים. על ידי הקדושין מייחד אליו האדם את אשתו ובכך מבדיל אותה מכל הנשים (וזהו עניינו של מח החכמה, להבדיל), ורק לאחר הבדלה זו יש אפשרות של יחוד המשפיע שפע (זהו יחוד קוב"ה ושכינתיה). ולכן כדי להגיע ליחוד אמיתי יש צורך במח החכמה, ששם נעשה הבדלה והיחוד. ועניין של יחוד נעשה ע"י מוחין (שלושת הספירות העליונות), וזו הסיבה שקטן "אינו בר קידושין" משום שחסר לו מוחין, חסרה לו גדלות.
ועניין הזה ש"מח החכמה" הוא כולל הבדלה ויחוד, הוא גם כן האופן שבו ההבדלה נעשית. כמובא בבעש"ט לעיל: "שבחכמה שלו מברר הטוב מהרע והרע נופל למטה". דהיינו, שעל ידי מח החכמה יש יכולת להגלות ולמצוא את הטוב (כידוע בחסידות שספירת החכמה היא כנגד חוש הראיה, ודרכה ניתן לפתח 'ראיה אלוקית'), והשלב הבא הוא להתחבר עם הטוב וממילא הרע נופל.
יחוד הנשמה והגוף
לבד מההבדלה, עניינה של ספירת החכמה היא כח הביטול. כשאדם מגיע לביטול ומקשר עצמו לאלוקות ולחיות הפנימית שבכל דבר, יכול הוא לראות איך בכל דבר קיימת אלוקות, ואז יוכל להתחבר עם הטוב ולהשליך את הרע. ובאמת, על מנת להתחבר עם דבר הופכי ומנגד לך, יש צורך במח החכמה ובביטול כדי לראות כיצד אף בדבר המנוגד לך יש טוב וחיות אלוקית הגם שהיא הופכית.
ולכן אומר בעל התניא שבזמן ק"ש ותפילה, שהוא זמן מוחין דגדלות למעלה, יש יכולת גם למטה באדם התחתון לעורר אהבה שבחלל הימני, מקום משכן הנה"א, על ידי התבוננות בגדלות א"ס (אין סוף). ולאחר התבוננות זו הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני. מכח המוחין שמתגלים בעליונים, כן יש יכולת באדם עצמו ובנה"א שלו להשפיע על הנה"ב שתהיה כפופה לטוב, ויתרה מכך, אפילו בטלה אל האלוקות.
הבדל גדול יש בין כיפוף והכנעת הנה"ב לבין ביטולה. כאשר הנה"ב אינה מתבטלת, היא רק כנועה כלפי המשפיע, הנה"א, וממילא אין יחוד אמיתי ושלם. יחוד מעין זה יכול לבוא רק לאחר ביטול הרע לטוב, הבא מהארת כח החכמה.
לרעיון זה יש משמעות יום-יומית. כאשר משתמשים בגשמיות רק כדי שיהיה כח להתפלל וללמוד, זו הכנעת הגשמיות לרוחניות, כפיית היש לאין, וכאמור אין זה יחוד גמור. עבודה זו נקראת בחסידות 'עבודת ימות החול', מפני שבימות החול אין מאיר "מח החכמה" אלא "מח הבינה", שכאמור מוצבת ספירת הבינה כנגד ההכנעה (ואיך שהמוחין בק"ש ותפילה פועלים ביום חול על היחוד הוא עניין שצריך לבארו ואין כאן מקומו). לכן בימי החול אנו לוקחים מענייני העולם הזה רק מה שנצרך.
אך ביום השבת, כשמאיר מח החכמה, יש מצווה להתענג ולהרבות באכילה, ולא רק כדי להשתמש בגשמיות לצורך דברים רוחניים, אלא כדי לענג את השבת, שזו מצוות היום. ולכן, בשבת קודש, כשיש קישור ל"מח החכמה", שהוא מכיל קדושה יותר עליונה מ"מח הבינה" המאירה בימות החול, יש אפשרות לבטל ממש את הנה"ב לקדושה ועל ידי זה הביטול מייחדים את היש והאין, את קוב"ה ושכינתיה, על ידי גילוי קדושה גם בעניינים גשמיים הקשורים לנה"ב ולגוף.
יש לכם חלק באלוקי ישראל
וזה התכלית ביחוד בין הנפשות ובין הנשמה והגוף. מטרת היחוד היא שהנה"ב והגוף יהיו מרכבה וגילוי לאלוקות, דהיינו, שיהיו בבחינת גילוי יש דקדושה; כי אין המטרה להפוך את הנה"ב והגוף לאַין אלא להשאירם בבחינת יש, ולזככם שיהיו מיש המסתיר את ענייני האלוקות ליש המגלה.
ועניינו בעבודה הוא שיתגלה שכל היש שבאדם ובעולם הוא בבחינת "יש לכם חלק באלוקי ישראל"! דהיינו, שנכתוב דווקא על השור, על ענייני העולם הזה, שיש לדברים אלו חלק באלוקי ישראל; שהאכילה, השתיה, המשא ומתן וכל העניינים הגשמיים – יש להם עניין חשוב וגדול בגילוי שם הוי' ב"ה בעולם. וזה דווקא על ידי "מח החכמה", כי על ידו אנו מגלים את הקדושה שיש בגוף, מתחברים אל אותה הקדושה ומסלקים כל מונע המעכב מאותה קדושה להופיע, וכך מגלים שגם לכל העניינים הקשורים בגוף יש חלק באלוקי ישראל, באלוקות המתגלה בעולמנו.
וזהו פשר גזירתה של מלכות יון, "להחשיך עיניהם של ישראל", שהעיניים וחוש ראיה הם כנגד ספירת החכמה, ורצו היוונים להטמיע בעם ישראל שלענייני עוה"ז אין חלק באלקי ישראל ולכן אין עניין להמשיך "מח החכמה" ולנסות לראות אלוקות בעוה"ז, בנה"ב ובגוף, ועל ידי זה רצו אפילו לנתק את ישראל מענייני התורה והמצוות, שעל ידי השליטה בגוף יבואו לשליטה בנשמה.
ולכן עיקר נס חנוכה היה במלחמה גופנית דווקא. החשמונאים לחמו בעזרת גוף הקשור לאלוקות, ובכך הראו שגם על ידי הגוף ניתן לגלות את האלוקות. וידועים דברי הראי"ה: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור הא-להי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל" (ויש לבאר עוד כיצד הגוף משכלל את הרוחניות, כמבואר בספרי החסידות שיש בגוף גילוי שאין בנשמה, אך אין כאן מקומו).
וכן אומר עוד הראי"ה: "שכחנו (שכחה היא הפך החכמה, שהחכמה היא בבחינת אור ואילו 'שכחה' אותיות 'חשכה') את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש... מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא".
מרן הראי"ה מגלה לנו את התשובה הנצרכת באחרית הימים, ואור זה של אחרית הימים מאיר בחנוכה, כידוע בספרי הקודש. תשובה זו כוללת בתוכה השבת הגוף למקורו הראשוני, מקור הקודש , שכח היולי זה נובע מאמונה בקדושת הארץ וזאת משום שבארץ הקודש יש את היכולת לגלות באופן היותר טבעי ונעלה את הקדושה שבגוף, את הקדושה שבטבע.
"בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כל כך להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כי אם להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל" (אורות ישראל ט ח).
