אין עוד מלבדו

"דע את אלוקי אביך"

בדרך כלל כשאנו לומדים תורה אנו עוסקים במצוות, במידות, בתפילה. אך לצד זאת ישנו תחום שלם שעניינו "דע את א-להי אביך" (דה"א כח, ט), של התבוננות בקב"ה, לימוד אודותיו ואודות האופן שבו אנו מכירים אותו והדרך שבה הוא מתגלה. העיסוק בדעת ה' הוא הלב והמוח של עבודת ה', ובלעדיו לא תתכן עבודה שלמה אמיתית ופנימית.

ההתבוננות המרכזית בדעת ה' היא בכתוב בספר דברים: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). הגישה בעניין זה מתחלקת לשתיים: הראשונה אומרת "יש בורא, ויש עולם". העולם הוא אמנם בריאה אלוקית שנבראה יש מאין, אך העולם עצמו איננו אלוקי. הוא נפרד מהקב"ה, ואף שה' הוא המנהיג, המצווה והמשגיח, הדברים אינם נוגעים למהות העולם. אי אפשר לפגוש את ה' מכיוון שהעולם הוא אנושי וה' הוא טרנסצנדנטי ומופשט, מחוץ לעולם. זוהי, ברוב המקרים, התפיסה הבסיסית הראשונית של האמונה באומות העולם, אך גם בקרב חלק נכבד מעם ישראל. לפי ההבנה זו, הפירוש של הכתוב "אין עוד מלבדו" הוא שהקב"ה הוא הכי גדול, שאין עוד אלוהים שמשתווים אליו ושולטים בעולם כמוהו.

כנגד זה ישנה תפיסה פנימית שאומרת שהכול אלוקות. אין שתי הוויות - העולם והקב"ה אינם נפרדים, אלא ישנה רק מציאות אחת, היא מציאות ה', והעולם הוא התגלות אלוקית שמופיעה בתוך עולם הזה. ואם העולם הוא אלוקי, כל דבר שאנו רואים בו גם הוא אלוקי, ואין שום דבר מבלעדי האלוקות. ופירוש הפסוק הוא כפשוטו, "אין עוד מלבדו".

"אלופו של עולם"

פנימיות התורה באה להאיר הארה זו, שהעולם כולו הוא התגלות אלוקות ומלוא כל הארץ כבודו. חכמי הסוד מסכימים כולם שהקב"ה הוא נשמת העולם, שהוא מחיה את הכל ונמצא בכל דבר. זוהי העבודה של בעלי הסוד, למצוא את האור האלוקי שנסתר בכל דבר בבריאה. זוהי כל תכלית פנימיות התורה.

כשהבעל שם טוב ביקש לפרסם סוד זה, הוא לא המציא דבר, הוא פשוט חי את מה שכתוב בכל ספרי הסוד. הוא לימד כיצד ההכרה של אור ה' הממלא את כל המציאות היא אופן של עבודת ה', והיא פועלת על האדם ועל העולם ומקרבת אותו אל ה'.

תלמידו החשוב של הבעש"ט, רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", אמר בשם מורו הדגול (תולדות יעקב יוסף פרשת נח):

ונראה לומר דכתבתי בשם מורי זלה"ה, אחר שידע האדם כי אלופו של עולם הוא בכל תנועה וכו', אז יתפרדו כל פועלי און וכו' ודפח"ח [=דברי פי חכם חן].

אלופו של עולם, מציאות הבורא, קיימת בכל תנועה. אם אדם יודע זאת באמת, אזי "יתפרדו כל פועלי אוון", כל הבעיות והמחיצות מסתלקות. אם אנו רוצים לסלק את הטומאה מהעולם, עלינו להתבונן בכך שהקב"ה נמצא בכל דבר, ואין שום תנועה בעולם שנפרדת ממנו.

הצמצום - לא כפשוטו

טעות מפורסמת היא לתלות את שתי ההבנות הללו בביאור ענין הצמצום המופיע בכתבי האר"י. האריז"ל הסביר שקודם בריאת העולם הקב"ה מילא את הכל, וכדי לברוא עולם, צמצם הקב"ה את עצמו ויצר חלל פנוי. באופן פשטני נראה שאם נבין את הצמצום כפשוטו, הרי שאור ה' הסתלק מן העולמות, וזה מה שמאפשר להם להתקיים מבלי להבלע באור ה'.

אדמו"ר הזקן האריך ב"שער היחוד והאמונה" לבאר שהצמצום אינו כפשוטו, שהוא רק נתפס כך בעינינו, בעוד שבפועל העולם הוא התגלות של הקב"ה ולא דבר נפרד ממנו. אם אנו אומרים שהקב"ה קיים, אין אפשרות למציאות של עוד 'מישהו' או 'משהו' מלבדו. ההבנה של הצמצום כפשוטו היא הבנה מוטעית, ובעל התניא מייחס אותה ל'חכמים בעיניהם', ביטוי מזלזל המביע את הטעות העמוקה שבתפיסה זו.

בספר הסכמות הראי"ה מופיע מכתב של הרב זצ"ל (הסכמה פה), בו כותב הרב שאין לשייך את הדעה שהצמצום כפשוטו לאף אחד מגדולי ישראל, מכיוון שזו דעה מגושמת ולא שייך להזכירה בכלל, ובודאי שאין ליחסה לבעלי הסוד. פשוט וברור אפוא שגם הגר"א ותלמידיו ביארו שהמציאות כולה היא אור ה' וכבודו.[1]

רבי חיים מוולוז'ין, בעל 'נפש החיים', תלמידו ונאמן ביתו של הגאון, ביאר באריכות ובעמקות מיוחדת את הרעיון של אין עוד מלבדו. אמנם, בין ביאור הדברים אצל נפש החיים לביאור של האדמו"ר הזקן, ישנם הבדלים עמוקים הנוגעים לכבשונו של עולם. הבדלים אלו יש השלכות חינוכיות וקיומיות, אך אלו הן ב' תפיסות פנימיות ועליונות, השייכות לנשמת התורה ולכן על אף ההבדלים העמוקים שבין ב' השיטות, בשורשם הדרכים תאומות, וצריכות להתאחד.

בלי הסוד הזה אי אפשר לחיות

התודעה הגלויה והפשוטה של האדם תופסת את העולם כישות בפני עצמה. העולם הוא עולם, ואינו אלוקות. לומר שאין עוד מציאות מלבד האלוקות, זהו סוד, סוד מפני שזו איננה התפיסה הרגילה של בני אדם, למרות שהרעיון הוא, בסופו של דבר, מאוד פשוט, גם אם אינו מתאים למבנה הגלוי של התפיסת האנושית. אחת ההשלכות המשמעותיות של המחלוקת הפנימית הזו היא כיצד יש להתיחס אל הסוד הזה.

בעל "נפש החיים" חושש מההשלכות של גילוי הסוד הזה. מי שאינו מבין את עומק הרעיון לא יוכל לחיות איתו, ועלול להגיע לכדי בלבול. אנחנו חיים בתוך עולם שיש בו טוב ורע, והקב"ה דורש מאיתנו לסור מן הרע ולבחור בטוב. אם האדם הוא מגושם, האמירה "אין עוד מלבדו" עלולה להביא אותו לחשוב שהרע הוא טוב והטוב הוא רע, וכדברי הנביא "אוי האומרים לרע טוב ולטוב רע". הרי כיון שהכל מה', מה לי טוב ומה לי רע? התוצאה היא שהאדם יתן לגיטימציה לדברים שפלים, רעים ונפסדים, ולכן יש הכרח להשאיר זאת בגדר סוד.

החסידים הראשונים, תלמידי הבעש"ט, מסכימים שזהו סוד, אך סבורים שבלי הסוד הזה לא ניתן לחיות. יסוד הדבקות בה' בנוי על הסוד הזה, ולכן צריך לגלות אותו ברבים ללא כחל וסרק, עד שאפילו אדם פשוט יבין שהקב"ה נמצא איתו בכל מצב, אפילו בחולשות שלו.[2]

מלבד התוצאה החינוכית של גילוי הסוד, יש לו גם השלכה קיומית. גילוי הסוד מעמיד בסימן שאלה את הממשות של העולם כולו. האם האדם מכיר את המציאות האמיתית הריאלית, או שכל הכרתו היא פרי דמיון וטעות?  האם יש ערך לאופן שבו אנו פוגשים את העולם, או שמא הכול אחיזת עיניים?

גם כאן נזקקים החסידים לגילוי הסוד. התחושה שהעולם כפי שאנו מכירים אותו הוא עלמא דשיקרא היא פתח עצום לקרבת אלוקים אמיתית. ומאידך, יש כאן חשש גדול שתפיסה זו תתורגם ליאוש ותשאיר את האדם חסר אונים, חסר משמעות, טבוע בשקר של תודעתו הכוזבת.[3]

רק לפקוח עיניים

הבעל שם טוב הביא משל בענין זה (כתר שם טוב, נא), ונכדו רבי משה חיים אפרים מסדליקוב, בעל "דגל מחנה אפרים", מתאר אותו באופן מיוחד נורא ונפלא הנותן מבט עומק בדיוק על נקודה זו (דגל מחנה אפרים, הפטרה לפרשת כי-תבוא):

כי שמעתי משל מאא"ז זלל"הה למלך שעשה מחיצות רבים באחיזת עינים זו לפנים מזו, וגם סיבוב מן כותל וכותל נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים בכדי שיראו מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה, ואור המלך מאיר בכל העולמות וכבודו מלא את הארץ רק הכתלים והסבובי' הם המסתרים את פני המלך והא באחיזת עינים.

הדגש כאן הוא על "אחיזת העיניים". כל מה שחוצץ בין המלך לבין הממלכה – כותל, נהרות, דובים ואריות, חיילים – הכל אשליה, ובאמת אין שום הסתרות. הדובים והאריות לא קיימים בכלל, אין שם שום דבר.

וכרוזים יוצאים: 'כל מי שיבוא אל המלך יתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו', ומי הוא שאינו רוצה בזה? רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה ארכה וגבהה ושאר דברים המבהלים לבבות בני אדם נסוג לבבו אחור.

באמת, מיהו שאינו רוצה עושר וכבוד אצל המלך? כולם רוצים להיות קרובים אליו, להתמנות לשרים החשובים שאיתם הוא מתייעץ! אך כשהם מתקרבים ורואים את כל המכשולים, לבבם נסוג לאחור. כולם באמת רוצים בלב שלם ללמוד תורה, כולם רוצים להיות צדיקים. אין בחור ישיבה שלא רוצה ללמוד, עד שהוא מגיע לגמרא... ישנן מניעות רבות, חולשת הגוף, חולשות הנפש, כל אלו מביאות את האדם לומר לעצמו "אין לי כוחות", ועיקר הבעיה היא בשלב שבו הקושי הופך לנתק. לא רק שאין לי כח, אלא ש"אני לא שם". האדם משתוקק להיכנס אך מרגיש שהוא נשאר בחוץ, הוא מרגיש שכל המהלך 'לבוא אל המלך', אינו  שייך אליו. אולם הבעש"ט מלמד אותנו שזו רק אשליה. דע לך, שיש כוחות רציניים וחזקים מאוד שעובדים קשה כדי לייצר את האשליה הזו באופן הכי מציאותי שאפשר, בדיוק בשביל שתישאר בחוץ. ההבדל בין הצדיקים לבינך אינו שהם זכו ואתה לא; ההבדל הוא שהם כבר פקחו את עיניהם והבינו שהכל אשליה, ואתה עדיין לא. זה הכל. לא דורשים ממך לעשות משהו חדש ולא להמציא המצאה, רק לפקוח עיניים.

אל תוותר על החלום

יש בעולם שני סוגים של אנשים: כאלה שחיים עם ה', וכאלה שרוצים לחיות עם ה'. רוב האנשים משתייכים לסוג השני. מי אינו רוצה לקום בבוקר ולהרגיש שהקשר עם ה' הוא מה שמניע אותו, הוא מה שעומד בבסיס המוטיבציה הפנימית שלו, הוא המקור לקבלת החלטות, הוא מה שמטריד אותו. מי לא רוצה להרגיש שהנקודה הפנימית של אישיותו היא העמידה מול ה', עשיית רצונו והתענגות עליו? כולם רוצים, אך אלף דברים אחרים מטרידים אותנו, מסיחים את דעתנו, ומשאירים אותנו בחוץ, עד שהתחושה הפשוטה שהיתה לנו בתחילת הדרך, מין חלום תמים שנוכל למצוא את האות שלנו בתורה ואת קול ה' המיוחד הפונה אלנו, מתפוגגת. האדם מרגיש שעולם הקודש הוא כבר לא בשבילו. אנשים נכנסים לישיבה, מחזיקים שנתיים, שלוש או חמש, ואחרי זמן מרגישים ש'מיצו את הקטע'. "אני משתדל לשמור תורה ומצוות, משתדל לחנך את הילדים שלי לחיים תורניים, אבל אני כבר במקום אחר... אולי הילדים שלי יצליחו".

מדוע זה קורה? מכיוון שאנחנו לא מוצאים בתוכנו הזדהות עם הקודש. ההזדהות הזו יכולה להיות בכל מיני גוונים, היא לא קשורה לשאלה אם אתה תלמיד חכם. מה שקובע זה האם בנפש שלך אתה קשור לקדושה או לא. יש שנים מסוימות שבהן זה מופיע דרך לימוד בישיבה, אך זה לא תלוי בעיסוק של האדם, זוהי הזהות של האדם, וכלל לא משנה במה הוא עוסק, בחינוך, בתעשייה במסחר או במדע, אף אחד לא צריך לצאת מהעולם של עבודת ה'.

אבל בעולם יש דימוי אחר: בשנים שבהן אני בחור ישיבה עבודת ה' שלי מתבצעת באינטנסיביות גבוהה, ואחרי שפרק הזמן הזה מסתיים, אני הופך ל"בעל בית", ובעצם מוותר על החלום. זה דבר מאוד כואב. אם באמת אין עוד מלבדו, זה לא משנה היכן אתה נמצא בפועל. השאלה היא האם אתה עובד את ה' או לא, האם אתה מרגיש בינך לבין עצמך שאתה באמת בקודש, שהמניע שלך בחיים זה "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" גם אם אתה קם בבוקר והראש שלך מלא מחשבות אחרות?

סודו של בן המלך - מעי המו עליו

אבל מה קורה אם אני לא מרגיש כך, איך מגיעים למקום הזה? אומר הבעל שם טוב: אתה כבר שם! כל המניעות בדרך הן רק אחיזת עיניים. המציאות האמיתית היא שהכול קודש, הקב"ה נמצא בכל מקום, בכל אדם, בכל מדרגה. אבל סוף סוף אחיזת העיניים, עם כל האשליה שבה, היא מה שאני רואה בסופו של דבר לנגד עיני. ויותר מכך, לסלק אחיזת עיניים יותר קשה מלסלק מפריע חיצוני[4]. איך מתמודדים אחיזת העיניים?

ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבוא לפנים מן החומות ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו ואוצרות ממון נסוג אחור אע"פ שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה מ"מ אחר אשר כל חומה וחומה גבוה ורחבה מראשונה ואיומה כדי להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך.

יש דרגות שונות ברמת הקירבה. יש כאלה שכבר התקדמו קצת ויש שהרבה, יש כאלה שכבר נעשו שרים וקיבלו ממון רב, וחוו הצלחה, והארה רוחנית, אך גם זה חלק מאחיזת העיניים. אדם יכול להיות רב, יש לו משרה, הוא יודע לדבר, כולם מקשיבים לו בשקיקה, ומכיוון שכבר טוב לו במקום שבו הוא נמצא הוא מפסיק לחתור הלאה אל המלך. זו אולי המניעה הכי חמורה: מי שבחוץ לפחות יודע שהוא בחוץ, אבל מי שבחוץ וחושב שהוא בפנים...

אבל לבן המלך, אשר מעיו המו אל אביו, וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד, ומאור פני המלך מי שזוכה לראותו אז זיו פניו מבהיקי' ומאירים בכל העולם [...] ובוודאי בן המלך כח האב בבנו בחכמה וכשבא לחומת ולנהרות וחיילות ודובים וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך תמה עצמו למאוד: מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים תסתיר עצמך בהסתרות כאלו?

ההבדל בין בן המלך לאנשים האחרים הוא שמעיו המו אל אביו. הוא אומר לעצמו: "נכון, המלך הוא רם ונישא, אבל הוא קודם כל אבא שלי. אני קשור אליו והוא קשור אלי, ואם יש בינינו מחיצות ומניעות, הם לא יצליחו לשנות את הקשר בינינו". מה שמניע אותו אינו השכל הקר, אלא הרגשת הלב הברורה שהם קשורים בקשר בל ינתק, שמה שלא יהיה - הם לא יפרדו. זו פקיחת העיניים שאנחנו רוצים. ומה ששובר את המחיצות והמניעות הוא שמעי המו עליו ואני מתגעגע לקב"ה, לא אכפת לי כמה שהוא רחוק, אני יודע בתוך ליבי שהחומות האלו הן משהו לא הגיוני.

וצועק 'אלי אלי למה עזבתני', ובכח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכחו לדלג על החומות ונהרות ומפזר כל הונו לחיילות הסובבים שמה. ובראות אביו געגועיו ומסירות נפשו ושוועתיו, עלה באזני אביו המלך והסיר האחיזות עינים הללו וירא אין שם חומה ולא שום מסך מבדיל רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבושי יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו.

מה עושה הבן? צועק לאביו, בטוח שהמלך שומע אותו. ופה בדיוק הנקודה - גם אם הוא זכה לאיזו השגת מדרגה בדרך, היא בכלל לא הנושא. המטרה היא לא להיות בעל רוח הקודש או חכם גדול בתורה או כל איזו מדרגה אחרת שגורמת שביעות רצון עצמית. העניין הוא להגיע למלך, והבן מוכן לוותר על הכל בשביל לבוא אליו. וכשהוא צועק ומוכן למסור את נפשו, פתאום מתגלה דבר פלא – הכל נעלם. אין שום חומה ולא מסך מבדיל, הדרך נפתחת, וכל מה שרואים זה מישור של פרדסים ונגנים שעומדים כל הדרך עד הארמון ומנעימים את צעדיו של הבן. אז מתברר שמה שהיה נראה קשה, שהמניעות המפחידות שחצצו ביניהם, הן בעצם עולם יפה. הבעל שם טוב אומר לנו שאפשר למצוא את הקב"ה גם במקומות הכי קשים ונמוכים, ושההסתרה שאנחנו חווים במקומות האלה היא בעצם אשליה. כשמסתלקת המחיצה, מתברר שהכל הוא היכלי העונג, רק שהיה צריך געגוע חזק כדי לשבר אותה.

אמונה פשוטה - השער להכנס פנימה

אם כן, עיקר העיקרים בעבודת ה' הוא לזכור שגם אם אני מרגיש שאני בחוץ, לפחות אדע שזו לא המציאות האמיתית. גם אם הקודש לא מאיר בתוכי וגם אם איני חי אותו, לפחות אזכור שאני חי בעולם של שקר. בעצם מדובר בשני עולמות: אחד הוא עולם של געגועים לקודש, שנמצא אי-שם מאחורי המסכים, ועולם שני של חיצוניות שאותו אני פוגש. החידוש הוא שגם אנשים שומרי מצוות, תלמידי ישיבה ואפילו רבנים – כולם כולם יכולים למצוא את עצמם באשליה הזו, כל אחד בחומה אחרת. אולי הם אפילו יותר מאלה שממש מרגישים 'בחוץ'... אצל אחד זו חומה יותר חיצונית, אצל האחר חומה יותר פנימית, אבל המשותף הוא שהם נעצרו בחומה. אם אני מפחד לגלות את האמת, לא באמת משנה איפה נעצרתי – אני בחוץ.

עד כמה שהדבר יישמע פרדוקסלי, אחד הדברים המשמחים ביותר הוא לגלות שאתה חי בשקר. אם אני מבין שיש אמת בעולם, וכל מה שאני רואה סביבי נראה סתמי וחלש, מסכן ואפרורי וחולין, אני מבין שזו לא המציאות האמיתית, אלא רק האחוריים שלה. המציאות האמיתית היא מאירה ומתוקה ונפלאה ואין עוד מלבדו והכל אור פני מלך. זה באמת כואב, אבל זה ודאי דבר משמח!

הנקודה בה אחיזת העיניים מתבטלת, היא כשבן המלך מכיר את עצמו בתור בן המלך, הוא מוצא בעצמו קשר למלך מעצם טבעו, ועצם היותו בן המלך, מעניקה לו את המבט של המלך "ובוודאי בן המלך, כח האב בבנו בחכמה". אור ה' מאיר בתוכנו ומעניק לנו את האמונה שלא יתכן שהעולם איננו אלוקי, ולא יתכן שהאדם מנותק מה'. גם כשהאדם מרגיש בחוץ קיימת בתוכו אמונה פשוטה ועמוקה, שלא מוכנה לקבל את הניתוק הזה. צריך להאמין בכוח העצום של התחושה הזו, ולתת לה להתבטא בצעקה - "וצועק 'אלי אלי למה עזבתני'". האמונה הפשוטה בה', היא האמונה שלנו בעצמנו, בשייכות שלנו אל ה', והיא הפותחת את העיניים, ומגלה שכל העולם הוא היכלו של מלך.

[1] ומה שנזכר בספרים פנימיים שהצמצום כפשוטו, נוגע לעומק ביאור הענין בכבשי דרחמנא ואינו ענין לנידוננו כאן, ועיין דברי יעקב על עץ חיים ש' א'.

[2] כך היתה שיטתם של החסידים הראשונים, שדיברו למשל על "העלאת המחשבות הזרות" כדי למצוא בתוכן את הבורא יתברך, ולא יחסו עבודה זו דווקא לבעלי מדרגה. אולם כבר בדורות הראשונים של החסידות צמחה לכך התנגדות, ראו למשל תניא, ליקוטי אמרים, פרק כח.

[3] עיין אורות, עמ' קיט. אורות הקודש ח"ב עמ' שצט.

[4] אורות הקודש ח"ב עמ' שצט