בסוף ספרו 'נר מצווה', מציג המהר"ל מפראג עמדה הלכתית ייחודית ביחס לנרות החנוכה. לשיטתו, נרות שעווה פסולים להדלקה. על מנת לצאת ידי חובת המצווה, יש להדליק פתילה הנתונה בכלי ובו שמן. המהר"ל מאריך להוכיח, כי כלי כזה, שהשמן שבו אינו בא במגע ישיר עם האש, מכונה 'נר' בלשון חז"ל. ולעומת זאת, חומר בעירה הכרוך כולו אחר הפתילה, כדוגמת נר שעווה, מכונה בלשונם 'אבוקה'.
העיסוק בהדלקת נרות החנוכה, פותח פתח לבירור עניינה ומשמעותה של הדלקת נרות, בה אנו נתקלים במצבים רבים כל כך לאורך השנה: בחנוכה, בשבת, לעילוי נשמה ועוד. הדלקת המנורה במקדש מהווה את היסוד והשורש להדלקת נרות באשר היא. במפתיע, עיקר המעשה אליו נדרשים הכהנים הוא לא עצם ההדלקה, אלא דווקא 'הטבת הנרות' והכנתם להדלקה (רמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פ"ט ה"ז). ובמילים אחרות: הכנת הכלי והתשתית לכך.
לא באורות, אלא בכלים
הדבר מלמדנו כיצד עלינו 'להעלות את האור' בחיינו הרוחניים. עיקר מאמצינו צריכים להיות מכוונים אל ההכנה. כל ניסיון להתייחס ישירות אל התוכן הרוחני, לזרז ולהאיץ את הופעתו, לא יעלה יפה. לא באור מוטל עלינו לעסוק, אלא בהכנת הכלים. כאשר יהיה הכלי מוכן, תעלה שלהבת ההארה הרוחנית מאליה.
הטבת הנרות במקדש התחלקה לשני חלקים: תחילה הטיבו הכהנים חמישה מנרות המנורה, ורק לאחר ביצוע כמה עבודות נוספות, הטיבו את שני נרות הנותרים (יומא לג, א). הרב קוק כותב ב'עולת ראיה', שחלוקה זו מקבילה לשני עניינים הרמוזים בהטבת הנרות (הגדרות אלה אינן מופיעות בדבריו כלשונן):
- הקודש המופשט- ההארות רוחניות (רמוזות בחמשת הנרות).
- הקודש המעשי- תיקון המידות והשאיפות (רמוז בשני הנרות).
עבודתנו צריכה להתמקד בחלק השני. הקודש המופשט מופיע ומתגלה במציאות מתוך הקודש המעשי, מתוך ההכנה, ואין צורך לעסוק בו בפני עצמו. ככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, ושאיפותיו מזוככות יותר, תחול בו מאליה ברכת הקודש והנשמה.
בימי החנוכה קוראים את פרשיות חנוכת המזבח, כאשר ב'זאת חנוכה' קוראים את סוף פרשת 'נשא', העוסק בקרבנות הנשיאים, ואת תחילת פרשת 'בהעלותך', העוסקת בהדלקת המנורה. רש"י (במדבר ח, ב) מביא מדרש אגדה לפיו נסמכו שתי הפרשיות, מכיוון שחלשה דעתו של אהרן כאשר ראה את קרבנות הנשיאים שלא היה שותף להם. בעקבות כך אמר לו הקב"ה: 'שלך גדולה משלהם'. פעולת ההכנה, הטבת הנרות, גדולה היא מכל פעולה אחרת.
בספרים רבים מובא (לדוג', פרי עץ חיים שער הלימוד), כי 'נר' ראשי תיבות 'נפש רוח'. בבואנו 'לערוך את הנרות', עלינו להכין את הנפש - המידות, ואת הרוח - השאיפות. הדבר רמוז במבנהו של הנר: הכלי ובו השמן - הן המידות המצויות בתוכנו, והפתילה - היא השאיפה הרוחנית הצומחת ועולה מתוכן. הלהבה, הנישאת מעל שתיהן, היא ההארה הרוחנית העליונה, הארת הקודש והנשמה. ככל שמתממש הפוטנציאל הגלום בשמן ובפתילה, בתיקון המידות והשאיפות, מופיעה בקרבנו הארה גדולה יותר. עם זאת, אין לנו יומרות פרפקציוניסטיות "לטפס" ולהגיע דווקא אל שיא ההארה. אנו עסוקים בהכנה כמיטב יכולתנו.
האויב המרכזי – שכחת ההכנה
האויב המרכזי למאמצינו בהכנת וחנוכת הנרות, הכלים לקבלת האור, הוא שכחת הצורך בהכנה. אופי המגע בו אנו מורגלים בעולם הגשמי, ובפרט בדורנו, הוא מגע ישיר. כאשר אדם רוצה משהו, הוא נוגע בו. אפשר לראות הכל ולגעת בכל. איננו רגילים למציאות שבה מגע ישיר אינו אפשרי, למציאות שבה נדרשת הכנה רבה כדי ליצור מגע כלשהו. אורח החיים היומיומי שלנו, משכיח מאתנו את הצורך בהכנה על מנת להגיע לדברים נשגבים, שהדרך אליהם מורכבת ולא תמיד קלה.
הרגל היא האיבר בו בולטת במיוחד יכולת ההגעה של האדם. היא דומיננטית ותופסת יותר ממחצית הגוף, והדבר יוצר תחושה שאנו יכולים להגיע לכל מקום, ומהר. ברגליים קיים כוח אינסטינקטיבי חזק ביותר, ואין צורך במידה מרובה של רצון בכדי להניע אותן. הרגליים, ההרגלים, קלות ההגעה וההשגה – כולם משכיחים מאתנו את הצורך בהכנה. הרגל עשויה לגרום לנו לאבדן הערנות והרגישות, עלינו לשים לב לכך ולעמוד על המשמר. 'אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ, אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ' (תהלים קכא, ג).
כפי שאומרת חנה בתפילתה, יש משהו ברגל שעשוי להביא לידי חשכה (אותיות 'שכחה'): 'רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ' (שמואל א ב, ט). עלינו לשמור על הרגליים, אחרת נגיע אל החושך. וכמובן, אין הכוונה לרגליים הפיזיות, אלא לכוח ה"רגל" שבאדם, לתכונת ההתפשטות, למגע המיידי והישיר. כל המלחמה שלנו בחנוכה היא מלחמה בחושך, 'זו מלכות יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל' (בראשית רבה ב, ד).
אנו הולכים בדרכים העלולות לכישלון עקב עצם ההליכה, וזקוקים לסייעתא דשמייא רבה ומתפללים שהקב"ה יעזור לנו לא ליפול. 'פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ' (תהלים צא, יב. מקובל לומר מזמור זה בחנוכה).
כנגד כוח הרגל וההרגל, אנו זקוקים לנר ההכנה שיאיר את דרכנו - 'נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ' (תהלים קיט, קה). גם הגמרא קושרת בין השניים, באומרה שזמן הדלקת נר חנוכה, הוא 'עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כא, ב). עוד מובא בגמרא, ששמן זית מביא לידי חכמה (מנחות פה, ב), לידי זכרון, היפך השכחה.
אתנהלה לאיטי
כאשר נאבק המלאך ביעקב, הוא מנסה למצוא בו חולשה אנושית, נקודת כשל מעצם היותו אדם. לבסוף הוא נוגע בְּכַף יְרֵכוֹ (בראשית לב, כו), ברגלו, באותה נטייה וחולשה אנושית להגיע בקלות לכל מקום. בגִּיד הַנָּשֶׁה (שם לג), גיד הנשייה והשכחה (זהר ח"א קע,ב). אבל יעקב אבינו מברר שאין בו מחשיכת השכחה, ושכל כולו הארת הזיכרון. 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ' (שם לב), 'שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ' (מלאכי ג, כ). בזריחת השמש והאור, נרפאת צליעת הרגל והחושך.
אולי בכך ניתן להסביר את שורש הויכוח בין עשו ליעקב. עשו מציע 'נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ' (בראשית לג, יב), אך יעקב מסרב ואומר: 'יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים' (שם יד). אל מול הנטייה ה"עֵשָֹוִוית" להגיע מהר ולשכוח את הצורך בהכנה, אומר יעקב: איננו יכולים ללכת ביחד. הרגל שלי מתנהלת אחרת, 'וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי'.
הנטייה להגיע מהר קשורה בגאווה, בכך שהאדם חושב שקל לתפוס את הדברים, שזה לא מורכב מדי ולא דורש הכנה פנימית. הנה, אלומת הידע ניצבת בפנינו, מה הבעיה לקצור אותה? לעומת נטייה זו, אוחז יעקב בעקב (בראשית כה, כו) הנטוע בקרקע.
'לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה' (תהלים קמז,י). 'שׁוֹק' הוא מלשון 'שוּק'. ה' אינו חפץ ב'שׁוֹקֵי הָאִישׁ' באופן של 'גְבוּרַת הַסּוּס', כאשר הדגש הוא על התרוצצות אחר הספק והישג, על 'להגיע אל', על האסתטי, המיידי והקל לתפיסה. בעוד הנר מאיר את עיני האדם, נוטלת הפסיעה הגסה את מאור עיניו (ברכות מג, ב).
הדבר בא לידי ביטוי גם בהבדל בין לימוד חכמה ללימוד תורה. כאשר אדם לומד חכמה, ונבחן עליה כראוי, הריהו יודע אותה. פשטות ההשגה של חכמות החול מקשה את דרכנו לקניין התורה. על מנת לקנות באמת את עולמה הרוחני של התורה יש צורך בהכנה רבה. מגע ישיר ומיידי עם התורה הינו גס וחסר ערך. למעשה, בלתי אפשרי להגיע אליה באמת ללא 'עריכת הנר'.
ברצון להארה רוחנית מיידית יש צד של פרגמטיות. לעומת זאת, בהדלקת נרות חנוכה, "אין לנו רשות להשתמש בהם". תוכן רוחני אמיתי אינו דבר שניתן לחוש באופן מיידי, וכל ניסיון להגיע לכך הוא פספוס הנקודה המרכזית, נקודת ההכנה. העיקר הוא להתמיד בהכנה, ובאשר להארה – מה שיבוא יבוא. "מה הרגשתי / מה יצא לי מזה / מה תפסתי?", אינן שאלות נכונות. השאלות הראויות להישאל הן: "מה הכנתי / איך התכוננתי / האם ערכתי נר כראוי?"
זוהי תמצית התורה שבעל פה, תמצית הארת נרות החנוכה. מאמצי ההכנה - הם הם אור תורה שבעל פה. לא מדובר כאן בחומר מושכל המועבר באמצעות ספרים וקבצים, אלא בתורה חיה העוברת מפה לאוזן, דרך נפשות שהכינו את עצמן לכך. ייתכן שצורת מסירה כזו פחות מרשימה. הכל נסתר ולא נראה לעין, לא מספיק ניכר כלפי חוץ. אך עם ישראל מעולם לא התרשם מ'יפיותו של יפת' (מגילה ט, ב), שמתוכה צמחה תרבות יון. מעולם לא העלינו על נס סידור רהוט ואסטתי, שקל ליהנות ממנו באופן מיידי. באנו משֵׁם, ולא מיפת, ועיסוקנו הוא ב'שם' ובמהות, בתוכן הגנוז והנסתר. העיסוק בשֵׁם הוא עיסוק בשמיעה, כותב הרב הנזיר ב'קול הנבואה'. יותר ממה שעלינו לראות, עלינו לשמוע. התורה שבעל פה נקנית בשמיעת האוזן (אבות ו, ה).
לצרף עוד ועוד
עומק ההכנה מאפשר לנו לצרף עוד ועוד חלקים באישיותנו, אל ההתקדמות הרוחנית. ככל שיותר חלקים באדם נטהרים ושותפים להכנה, הם הופכים להיות חלק מהכלי, חלק מהנר. דוגמא אחת לכך היא הריקוד. 'יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל' (תהלים קמט,ג). 'עתיד הקדוש ברוך לעשות מחול לצדיקים' (תענית לא, א). רבי נחמן מברסלב עוסק בכך במקומות רבים (ראו: ליקוטי מוהר"ן תניינא פא). בשעת הריקוד, מעלה האדם את רגליו למעלה, ויוצק לתוכן משמעות אחרת, משמעות של התעלות. האדם מתרגל לכך שרגליו יכולות להיות עסוקות בשמחה של מצווה, ופועל פעולה ברגליו מתוך שמחה ומתוך מצווה. בריקוד, מה שחשוב הוא עצם התהליך. האדם אינו מגיע ברגליו לשום מקום, שהרי במחול, מסתובבים כל הזמן במקום.
ככל שהאדם נותן את דעתו יותר על גיוס כוחות נפשו אל ההכנה, הוא יכול לשתף בעריכת הנר דברים נוספים שהם בבחינת 'רגל', דברים שנקודת הפתיחה שלהם נמוכה והם מחכים לעלייה. כך, למשל, הדיבור נקרא רגל - 'לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ' (תהלים טו, ג), ו'מרגל' הוא אדם המעביר בפיו דברים ממקום למקום. גם רכושו של האדם נקרא רגל: 'כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם' (דברים יא,ו) - 'זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו' (רש"י שם).
עם ישראל נצטווה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה (שמות כג,יז). להעלות את הרגליים למיניהן ולברר את עניינן. לקחת את כלל כוחותיו של האדם ולהפנות אותם אל ההכנה, ההיטהרות וההתכוונות.
והארץ הדום רגליי
ככל שאנו מטהרים את רגלינו ומטיבים את הנרות שלנו, מופיעות ומתגלות בעולם גם רגליים אחרות, עליונות ואלוקיות. כאשר האדם מבחין עד היכן באמת יכולות רגליו שלו להגיע, הוא מבחין גם ברגליים האלוקיות. 'כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי' (ישעיהו סו, א). כפי שמסביר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פכ"ח), 'רגלי ה'' הן הפעולות האלוקיות, התנהלות העולם על פי הרצונות האלוקיים. הארץ כולה יכולה וצריכה להתברר כהדום רגליו של הקב"ה, כמרחב בו מתרחשים מהלכים אלוקיים.
העין והרגל, המבט וההתנהלות, קשורים זה בזה. 'כִּי חִלַּצְתָּ... אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי' (תהלים קטז, ח). ואולי לכן, כאשר מבקש רבי יוחנן בן זכאי להדריך את תלמידיו, הוא אומר להם: 'צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם' (אבות ב, ט), והתשובה הראשונה היא 'עין טובה' (שם). בשביל ללכת בדרך הנכונה, נחוץ לנו מבט פנימי. 'תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו [=צעדיו]' (תהלים לז, לא).
מובא בספרים, כי חנוכה הוא חג שעניינו סביב עבודת עבודת הרגליים, ודווקא רגל שמאל, שעניינה שכחה וחוסר תשומת לב. כאשר נדליק בעזרת ה' נרות בימי החנוכה, נשמח בשמחת המצווה, וביכולת שלנו לשים לב, להקדיש תודעה וערנות לעריכת הנר, לאותן פעולות נפשיות המאפשרות לאור לעלות. נילחם בגאווה ובשכחה, נחפש את העדין והנסתר, שדורש מאתנו יותר הקשבה, ונעסוק בטהרת כל המישורים. נשקיע מחשבה בשאלה כיצד נוכל, בעקבות ימים אלה, לטהר את רגלינו ואת הרגלינו. נזכור כי בתוככי אישיותנו מצוי נר קטן, אשר מוטל עלינו לערכו.
ולפי גודל ההכנה נזכה להארה. לפי עוצמת ריקודי השמחה שנזכה לרקוד, לפי היכולת שלנו לרומם את רגלינו, ולהתרומם מהרגלינו, נצליח לשלב יחד עוד ועוד מישורים, בעריכת הנר שלנו. ולא רק אצל כל יחיד ויחיד, אלא גם אצל האומה כולה. אנו מתפללים על 'עריכת נר לבן ישי משיחך' (תפילות ימים נוראים). עלינו רק לערוך את הנר, וכאשר יהיה הנר מוכן, יבוא בן ישי, במהרה בימינו, אמן.
