החסידות העתידית
- גנזים, מאמר מערכת, עמוד השער
אחת הדמויות הפלאיות בדורות האחרונים היא דמותו של הרב הלל צייטלין זצ"ל הי"ד, שנרצח בשואה הארורה בערב ראש השנה תש"ג, עטור בתפילין, עטוף בטלית וספר הזוהר הקדוש בידו. מכתביו של ר' הלל עולה דמות של מבקש ה' בכל נימי נשמתו, הצמא לידיעתו וקרבתו בשכל וברגש, בכל חלקי ההכרה והחיים, בלימוד ובמעשה.
המאמר שלפנינו פורסם לראשונה, בחייו של ר' הלל, בחוברת הנקראת 'ספרן של יחידים' (ומאוחר יותר פורסמה החוברת כולה בספר שיצא תחת שם זה), ונכתב בצורה של שו"ת, אותו כתב ר' הלל בעצמו, על מנת לבאר כיצד הוא רואה את תנועת החסידות העתידית, שמתאימה מאוד לדורנו, דור הגאולה בארץ ישראל. כך מעידה כותרת המשנה של החוברת, המבארת שתוכנה של חוברת זו הוא: "עומק רז, זך מחשבה וכשרון הנהגה ומעשה לנשמות בודדות המצפות לישועת עולמים בשנים אלה של 'עקבתא דמשיחא'".
מכיוון שהדברים יכולים לעורר השראה לרבים בדורנו, שהרי אנו העתיד עליו דיבר ר' הלל, ראינו לנכון לפרסם אותם בבמה זו [הכותרות והדגשים נוספו על ידינו ואינן מופיעים במקור].
חידושו של הבעל־שם־טוב
אל מה אתה שואף?
שואף אני להשיב לתחיה את החסידות הישנה, את חסידותו של הבעל־שם־טוב, ולהעמידה על יסודות המותאמים יותר לשנים אלה של עקבתא דמשיחא.
ומהי היא מהותה העיקרית של חסידות הבעש"ט?
עיקר מהותה בשלש האהבות שהורה הבעש"ט: אהבת המקום, אהבת ישראל, ואהבת התורה.
ומה חדש הבעש"ט באהבת המקום?
עד הבעש"ט היו מבינים ומשיגים את אהבת המקום הטהורה (באהבה תלויה בדבר, אהבה לשם השגת אריכות ימים, "בני חיי ומזוני" עושר וכבוד, אינני מדבר פה כלל) על דרך שאוהבים "מלך מפואר" או "חכם גדול", ובאופן היותר טוב – כשם שאוהבים בנים את אב רחמן. בא הבעש"ט ולמד, שצריך לאהוב את המקום באהבה שיש בה צמאון עצום, התלהבות עצומה ו"חשק עז מארי", כפי בטויו של רבי ישראל נג'ארה, הממלא את כל הנשמה וכל הגוף גם יחד עד מבלי השאר עוד כל מקום לשום אהבה אחרת.
ההיה הבעש"ט הראשון שהורה ולמד אהבה כזו או היו גם גדולים אחרים שקדמוהו בענין זה בבחינה ידועה?
גם לפני הבעש"ט נמצאו גדולים אחדים, שהשיגו את האהבה לד' בתור חשק.
ומי היו הגדולים ההם?
רבי סעדיה גאון, ר אלעזר רוקח, ר' יהודה החסיד, קרוב לזמן הבעש"ט – ר' ישראל נגארה, בזמן הבעש"ט - ר' חיים בן עטר.
ושאר גדולי ישראל כר' בחיי אבן פקודה, הרמב"ם ודומיהם, כיצד הבינו והשיגו הם את האהבה לד'?
הם השיגו את האהבה לד' בתור פעולה שכלית, הכרתית, ידיעתית.
ורבי סעדיה גאון, הרוקח, ר' יהודה החסיד, ר' ישראל נגארה. בן עטר והבעש"ט, כלום אין הם מודים, שאהבת ד' צריכה להיות שכלית־נשמתית?
גם הם דורשים שכל, הכרה וידיעה. אבל דורשים הם, ביחד עם זה, שאהבת ד' תשקיע בתוכה את כל האדם: את הרעווא דרעווין שלו (הרצון העליון הכללי שלו) ואת כל רצונותיו הפרטיים, את כל תשוקת החיים שלו, את כל מחשבותיו, דבוריו ומעשיו.
הרק מנשמתם העליונה הכירו את האהבה העצומה ההיא או שראו אותה גם אצל אחרים?
כבר ראו אהבה עצומה זו אצל המשורר:
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-להים..."
"צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני א-להים..."
"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ..."
"כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי א-להים לעולם..."
ומאחר שאהבה עצומה זו כבר מצא לה בטויה הגמור בפי המשורר הא-להי, מה חדשו בזה ר' סעדיה גאון והבאים אחריו?
רבי סעדיה גאון והבאים אחריו עשו מדבר שכשירה – דבר שבמציאות חיי יום, רגע ורגע, מדבר שברגעי רוח הקודש – הכרחיות גמורה, כאויר לנשימה.
ומה חדש בזה ר' ישראל בעש"ט ביחוד?
עם כל מה שר' סעדיה גאון והבאים אחריו מפליגים, מעריצים ומקדישים את האהבה לד', הינה אצלם, בכל זאת, רק "מצות עשה" ככל יתר המצוות, בשעה שאצל ר' ישראל בעש"ט היא – הכל, הציר שעליו סובבים כל תורותיו, דבוריו, עשיותיו וספורי מעשיותיו.
ומה חדש ר ישראל בעש"ט ב"אהבת ישראל"?
עד ר' ישראל בעש"ט היתה "אהבת ישראל" זו, לרוב, רק אהבה לטובים, בא הבעש"ט ולמד אהבה לכל ישראל, לא רק לטובים, כי אם גם לבינונים; ולא רק לבינונים, כי אם גם לגרועים; ולא רק לגרועים כי אם גם לגרועים שבגרועים, כל זמן שקשורים הם, אפילו בחוטים דקים מן הדקים, באומה הקדושה הסובלת תמיד ומצפה לישועת ד'.
הלא כה היה דבר ר' ישראל בעש"ט לאחד הקרובים אליו: "האמן לי, שאוהב אני את הפחות שבפחותים בבני ישראל הרבה יותר ממה שאתה אוהב את בנך יחידך"...
ומה חדש הבעש"ט ב"אהבת התורה"?
"אהבת התורה" של רוב הגדולים, משמעותה: למוד בהתמדה גדולה, חריפות, בקיאות ועמקות. "אהבת התורה" של הבעש"ט משמעותה: גם למוד בהתמדה גדולה, גם חריפות, בקיאות ועמקות, אבל עיקרה: האור הגנוז בתורה, דביקות בהשי"ת על ידי האור שבתוך אותיות התורה, ה"עולמות, הנשמות והא-להות" שישנם בכל אות ואות, הצרופים הנעשים מהם והיחודים הנוראים המקרבים ביאת המשיח.
תנועת החסידות
ומדוע אתה קורא לכל אלה: "שיבה אל החסידות הישנה של הבעש"ט" ואינך אומר: "שיבה אל החסידות" סתם?
מפני שהחסידות שבימינו אלה התרחקה הרבה מחסידותו של הבעש"ט.
ובמה?
פשוט. אין עוד בחסידות שבימינו אותו העוז, אותו המרץ, אותה החיונות הרעננה שבשלש האהבות של הבעש"ט.
כלום אין החסידים של עתה מדברים על כל אותם הדברים הנשגבים של הבעש"ט?
כן. כן. מדברים. אבל מה הם עושים? ישנם "חסידים" הטופלים אל העיקר המון פשטים. דרושים ופלפולים המכסים ומעלימים אותו, את העיקר; העושים מן החסידות דבר שבחצוניות גרידא; הלומדים ומתפללים בלא טעם; הרודפים אחר העושר והכבוד לא פחות מאלה שאינם חסידים; המעריצים ומקדישים את "הרביים" שלהם ומבטלים את יתר "הרביים" וחסידיהם בתכלית הבטול; המקימים דינסטיות (שושלות) של "רביים" ומסכסכים דינסטיות בדינסטיות ומקימים שאון ומריבה עד לבלי נשוא; המבלים ימים ושנים במחלוקת על דבר רבנים, שוחטים ויתר משמשים בקודש; החושבים את עצמם לקדושים וטהורים ואת כל אלה שאינם מתנהגים כמוהם בכל דבר - לרשעים וטמאים; המרבים בקנאות שאינה צריכה וממעטים באהבה ד' ויראת ד' טהורה; הרודפים את בני הנעורים בעד כל דבר קטן, מרחקים אותם ודוחפים אותם בזה בידים לכתות השמאליות, להריסה, לכפירה.
אם כן איפוא הלא אלה הקוראים לעצמם עתה "חסידים" גרועים הם, לפי דבריך, מאלה שאינם חסידים?
לא! כזאת לא אמרתי! מה שדברתי בזה דברתי רק על חלק מן הקוראים לעצמם עתה "חסידים", אבל לא על כלל החסידים של עתה, כי על כן אמרתי: יש "חסידים", ישנם כאלה שחשבתי, אבל ישנם גם כאלה שעדיין בוערים בלבם, ולו גם בסתר הלב, ניצוצי אש האהבה של ר' ישראל בעש"ט. ואף גם זאת: גם אלה החסידים, שעשו מעיקר תורתו של הבעש"ט טפל, גם הם עוד חי בלבם איזה שריד מן האור הגדול שהאיר הבעש"ט לנשמות בני ישראל, איזה "רשימו", ואותו ה"רשימו" עושה אותם, בכל מגרעותיהם, לטובים מאלה, שרחוקים הם לגמרי מן החסידות.
ואולם גם אלה וגם אלה, גם הקוראים עתה לעצמם "חסידים" גם הרחוקים מן החסידות, לרחמים גדולים הם צריכים, לרפואת הנפש הבאה ממרומים, לאור חדש אשר יופיע לנשמות, לחסידות שלעתיד לבוא, לקוי אור מאורו של משיח...
החושב אתה את "בני יבנה" ואת "בני היכלא"[1] לחסידים שלעתיד לבא?
אין "בני היכלא" ומכל שכן "בני יבנה", רשאים לענוד לעצמם עטרה זו, שאינה הולמת אותם עוד. חפצי ומגמתי הוא רק, ש"בני יבנה" ו"בני היכלא" יישרו את הדרך לפני החסידות שלעתיד לבא.
החסידות שלעתיד לבא
ובמה תבדל "החסידות שלעתיד לבא" מן החסידות הישנה של הבעש"ט, מאחר שלא רק לחסידות הישנה של הבעש"ט אתה קורא, כי אם גם לחסידות חדשה?
הס ושלום! אין בין חסידותו של הבעש"ט ובין חסידות זו, שאני קורא אליה, שום הבדל יסודי. חסידות זו, שאני קורא אליה, היא היא אותה החסידות עצמה של הבעש"ט, אלא שצריכה היא עתה להתרחב להתפשט ולהתעמק, כיאות לזמן של עקבתא דמשיחא...
ובמה?
קשה לציין מראש כל הדרך אשר בה תלך ותתפשט החסידות שלעתיד לבא, אבל אפשר להראות על פרטים אחדים בדרך דוגמא.
למשל: בימי הבעש"ט די היו לישראל, שיאיר לעצמו, עתה, בימינו אלה, בימים של חורבן עולמות ובנין עולמות, על ישראל להיות אור מאיר גם לעצמו גם לעמים אחרים, ככתוב: "אני ד' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואתנך לברית עם, לאור גוים", וכתוב: "נקל מהיותך לי עבד, להקים את שבטי יעקוב ונצורי ישראל להשיב, ונתתיך לאור גוים, להיות ישועתי עד קצה הארץ" וכתוב: "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ד', לעבדו שכם אחד".
ולמשל: בימי הבעש"ט בקשו את אור התורה רק בספרים, עתה צריך לבקש את אור התורה גם בעולם כולו, בכל חדושיו ומאורותיו, עלילותיו וחדושיו. בכל המעשה הגדול שהא-להים עושה עתה בעולם; באמנות, שצריך לזקקה, לצרפה, לזככה ולטהרה, להוציאה משערי הטומאה, שהיא שקועה בם עתה, ולהעלותה אל יופי העליון; במדע, שצריך לצרפו ולזקקו, להצילו מן הפלוסופיה הנלוזה, מצרות-מבטם של הספציאליסטים (סוחרים) הרבים והשונים, מן ההריסה, הכפירה והחמרנות. צריך לבקש, למצא ולגלות את רושמי הא-להות שבטבע, רושמי חכמה עלאה שבחכמה תתאה. צריך להעלות את המדע למקורו ולשרשו – לאבי כל חכמה ומדע...
ראשיתו של דרך זה כבר רמוז הוא גם בדברי הבעש"ט: "כי לד' מֶחְקרי ארץ – לד' מְחַקרי ארץ", ובנוגע לאמנות – בדברי רבי נחמן נכדו: "מכל הדברים צועק כבוד להשי"ת, אפילו מספורי הגוים, כמ"ש: "ספרו בגוים כבודו", אבל מה שבא בימיהם ברמז רמיזא, צריך הוא שיבוא עתה בהתגלות אור נפלא". אבל – "לא כל אדם זוכה" ולא "כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול". הדבר אמור רק ליחידי יחידים, לברי לב, לגדולים בדעת דקדושה, לאלה אשר כח בהם להכנס לפרדס ולצאת בשלום, לאלה אשר "כח בהם לעמוד בהיכל מלך".
ועוד משל: בימי הבעש"ט לא היה התהום בין המעמדות עמוק כל כך, ועוד לא גמל כל צרכו רגש היושר הסוציאלי. עתה שוקע הוא העולם ברשעות, אבל ביחד עם זה גדל בימינו גם רגש היושר הסוציאלי, והכל מבינים עתה, שאי אפשר לו לעולם שיעמוד על יסוד הממון ונצול העבודה. על "החסידות שלעתיד לבא" איפוא להוציא את ניצוצי הקדושה שבתוך הסוציאליות, בהתרחקה ביחד עם זה מכל הזיוף, הגסות, התפרצות של רשעה, השתקעות בטומאה ושאיפה לממשלת עריצים, שבסוציאליות הרשמית (בשעה שהסוציאליות דורשת צדק וזכות העבודה – זו כחה לא-להים, אף שאיננה קוראה בשמו; אבל בשעה שהסוציאליות שואפת לממשלת ההמונים ועריצותם - בת התופת היא).
הנה כי כן תאסוף ותלקט ה"חסידות שלעתיד לבא" את נצוצי הקדושה שבכל רחבי המציאות, בכל המחשבות, בכל הכונות והיחודים, בכל המעשים הנעשים, באמנות, במדע, בכל שנויי המדינות ובכל התנועות החברותיות, בזרוֹתה הלאה את כל מה שדבק בהם מן הקליפה הפסולת והזוהמא.
אולי תוכל לציר לפני את דמותו של ה"חסיד לעתיד לבוא" ולו גם בקוים כוללים?
הבה אנסה. החסיד שלעתיד לבא יחיה רק מיגיע כפיו ממש (כלומר: מעבודת אדמה או מלאכה); לא ינצל את כל איש; לא יעשה שום עול, אפילו קטן שבקטנים, לשום איש; יתקדש בקדושתו של מקום; יחיה בדבקות שאינה פוסקת – באין סוף; יעלה בלהב אש נשמה בשעת התפלה; ילמוד תורה באור א-להי פנימי; יבקש וימצא בכל מקום אור תורה ואורו של משיח; ישאף בכל מחשבותיו ומעשיו רק לשלום ולאחדות; יהיה מלא רחמים לכל אדם ולכל נברא; ישאף להקים קומת השכינה בארץ ישראל ולהפיץ אורה בכל העולם; יחזה חזות הכל; יסתכל ויראה את האמת הטהורה בעין הפנימית שלו, בחושים הנסתרים שלו; יהיה שפל בעיני עצמו, לא מ"ענווה פסולה" כי אם מענות תם, ויהיה מדוכא ברוח, לא מתוך חולשה ועבדות כי אם מתוך הכרה ברורה, שהוא בכל ידיעתו, הוא רק "בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעים"; יהיה בכל רגע ורגע מרכבה לשכינה, ממלא רצון ד', שליח נאמן.
[1] אלה הן חבורות ואגודות בעבודת ה' שייסד ר' הלל, המתאגדות סביב רשימת כללים שכתב, ואף הובאו בסוף החוברת המקורית 'ספרן של יחידים'. בפועל היו חבורות שכאלו בפולין, ור' הלל אף שאף שתקום כזו חבורה בירושלים שלהגדרתו היא "מקומה האמיתי" של האגודה.
