תשובה ארץ ישראלית

מלחמה. לא פחות מזה. זהו הביטוי בו השתמש הראי"ה זצ"ל כדי לתאר את תחושותיו, את לבטיו, בבואו לכתבו על דבר התשובה. על מה ולמה מלחמה? כמדומני, לא מצאנו בשום מקום אחר תיאור דומה לזה, לתחושה הזו. הראי"ה לא נלחם עם עצמו על שום דבר אחר. לא מצאנו אותו מתאר תחושה כה חריפה, קונפליקט כה עז, בבואו לכתוב על נושאים מסובכים יותר, הנושאים שהפכו אחר כך להיות כרכי אורות הקודש, למשל. אז מה גרם לו להרגשה העוצמתית הזו? הדברים מבוארים בהקדמתו לספרו הגדול אורות התשובה:

אנכי הנני נדחף מעצמותי הפנימית לדבר על דבר התשובה, והנני נסלד בעצמי ממחשבתי: הראוי אנכי לדבר על דבר התשובה? כתבו על דבר התשובה גדולי הדורות שעברו, הנביאים והחכמים היותר טהורים, החסידים היותר גדולים, ואיך אוכל אנכי להתייצב בקהלם?

כלומר, הקושי נובע ממתח פנימי - מצד אחד, יש לראי"ה דחיפה פנימית עזה לכתוב ולדבר על התשובה, ומאידך הוא מרגיש שהוא אינו ראוי, כי הרי מי שכתב עליה עד כה היו "הנביאים והחכמים היותר טהורים, החסידים היותר גדולים".

אך הבה נשים לב – מה גורם לו להכריע לקפוץ אל הים הזה, ים התשובה השוצף והקוצף? מה מכריח אותו לעשות את הצעד הזה, הכל-כך קשה בעיניו?

אבל לא תוכל כל חולשה בעולם לפטרני מתביעתי הפנימית: מוכרח אני לדבר על דבר התשובה, ודוקא בצדה הספרותי והמעשי, להבנת התוכן שלה בדורנו, ולהגשמתה בחיים, בחיי הפרט ובחיי הכלל.

למה הוא מוכרח? כי הוא מרגיש בתוכו שהוא היחיד שיכול לדבר על התשובה באופן כזה שיתרום "להבנת התוכן שלה בדורנו", בזמן הזה. כאמור, רבות נכתב עליה, על ידי צדיקי וגאוני כל הדורות. אבל הם כתבו על התשובה של פעם, והראי"ה חש צורך לכתוב על התשובה של כאן ועכשיו.

כתבתי – כאן ועכשיו, למרות שהרב הדגיש רק את ה'עכשיו'. כי במשנתו של רואה האורות הגדול הזה, הכאן והעכשיו מחוברים כל העת. אנחנו נמצאים בתקופה גדולה, בעת מופלאה, ופלאי העת הזו קושרים אותנו אל המקום הזה, אל המקום בו נוצרת תורה חדשה-ישנה: תורת ארץ ישראל, תורה בעלת חיבור אל ארץ החיים, שיונקת את לשד עצמותה ממעיינות החיים של הארץ הטובה הזאת.

הראי"ה מבטא כאן תפיסה עמוקה וחדשנית – נכון, זו התורה לא תהא מוחלפת. תורתנו היא תורת אבותינו, אבל התורה הזו מתגלה בכל דור בפנים חדשות.

כמובן, עיקרון זה איננו חידוש כלל. כבר בעל חידושי הרי"ם (לקט מדבריו על התורה, פרשת האזינו) כתב: "בינו שנות דור ודור - בכל דור ובכל תקופה באה הבנה חדשה בתורה מן השמים, שהיא מתאימה לדור, וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור". הרעיון עתיק, וכל בר דעת רואה את יישומו לאורך כל הדורות. אבל הראי"ה הדגיש אותו, ריכז בו כוחות גדולים, וראה אותו כיסוד מוסד, בעיקר בענינה של התשובה, בה אנו מוצאים השתנות מתמדת.

אי אפשר לדבר על תשובה באותו אופן שבו דיברו עליה תמיד. כל כך הרבה השתנה – ראשית, המציאות החדשה, ההזויה, של הִתרבות יום-יומית (בתקופה ההיא) של יהודים הפורקים מעליהם עול תורה ומצוות. שנית, התפתחות השיבה לארץ ישראל. ומעבר לכך, כל התמורות המחשבתיות והתיאולוגיות שחלו במאה השנים שקדמו ליצירת הראי"ה - כל אלה מחייבים אותנו למתן התבוננות עומק רלוונטית.

כשם שהראי"ה סבר שתורת ארץ ישראל הינה תורה ייחודית, כך גם עבודת התשובה בארץ  שונה, גבוהה יותר, עמוקה יותר, רחבה יותר, אחרת. והרי לא ייתכן שלא. לא ייתכן שחידושה של הארץ הזו ישפיע רק על דרך לימוד התורה כאן. הכל צריך להיות שונה, קדוש יותר, קרוב יותר לבורא עולם, מושרה שכינה. זה כל כך פשוט שלא צריך להביא לזה ראיות כלל. הרי זו הארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה עד אחריתה, זו הארץ בה אנו נמצאים בצל שכינתו. וכי ייתכן שתשובה במקום כזה תהיה זהה לתשובה במקום אחר?!

וכי ייתכן שעשיית תשובה במקום בו חיים בקירבת אלוקים תהיה זהה לזו הנעשית במקום בו האדם מרוחק מעל שולחנו של מקום, מגורש מפלטרין של מלך?

יתירה מזו - הרי גם תשובה בכלל כל המצוות היא (על פי הרמב"ן זו ממש מצוות עשה במנין המצוות וגם לרמב"ם ישנה מצוות תשובה – להתוודות בדברים, עיין על כך בהרחבה בספר הנפלא 'על התשובה' מאת הגרי"ד סולובייציק זצ"ל בדרשת 'כוחו של ווידוי' עמ' 37 ואילך). והרי כל מצווה מתקיימת באופן נעלה יותר כאן בארץ הקודש!

ונסביר, כי הרעיון הזה יכול להישמע קצת תמוה לאוזן שלא רגילה בו:

בתורה כתוב (דברים פרק יא, יז-יח): "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם".

הסמיכות בין שני הפסוקים, זה המתאר את עונש הגלות לזה המתאר את חובתנו לקיום המצוות, התמיהה את חז"ל, והם למדו ממנה חידוש גדול (ספרי עקב פיסקא מג).

כל קיום המצוות ניתן כדי לקיימן בארץ, ובארץ בלבד. ורק כדי שלא נשכח כיצד לקיימן, ציווה הבורא יתברך שמו, שנקיים את המצוות גם בגלותנו, כדוגמת ילד קטן, המקיים מצוות בקטנותו, כדי שכשיגדיל ידע כיצד לקיימן, אבל אין ערך אמיתי לקיום המצוות שלו. מי שהרחיב רעיון זה מאד היה הרמב"ן בכמה מקומות, אך רעיון זה איננו נחלת הרמב"ן בלבד. מורנו הרצי"ה זצ"ל מאריך מאד להראות (במאמרו הנפלא 'התורה והארץ', לנתיבות ישראל מאמר ל"ו), כי כל הראשונים והאחרונים הלכו בעקבות חז"ל בענין זה, וטענו נחרצות – קיום המצוות, מקומו אך ורק בארץ ישראל.

ממילא, אם ניקח עיקרון זה וננסה לישמו לענייננו, נבין כי ראשית כל, עוד כמצווה בכלל המצוות, גם מצוות התשובה מתקיימת בארץ ישראל בצורה שונה לחלוטין מאשר בחוצה לארץ. גם אם איננו רואים זאת, איננו חשים זאת, אנחנו יודעים שתקיעת שופר, הנחת תפילין, קביעת מזוזה, כיבוד אב ואם, וכל מצווה, היא אחרת כאן בארץ. בעלת ערך נעלה יותר, חודרת רקיעים ומשודדת מערכות תבל. ניתן לומר, שכל הדברים המרוממים שכתב ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל בשער הראשון של ספרו 'נפש החיים', על רוממות פעולתן של המצוות בעולמות העליונים, מתייחסים אך ורק למצוות המתקיימות כאן בארץ. אם כן, מה רם ערכה של מצוות התשובה בשעה שהיא נעשית כאן על אדמת הקודש!!! אשרינו שזכינו לזה.

אבל יש כאן הרבה יותר מזה. למצוות התשובה ספציפית, יש ערך ארץ-ישראלי במהותה. ארץ ישראל, שער השמים, היא הארץ אשר ניתנה לנו לעבדה ולשמרה. אם בגלות אנו פאסיביים, מקבלים, גולים ונרמסים, אזי בארץ אנחנו נקראים לעשות, בבחינת "כי תבואו אל הארץ – ונטעתם...", זוהי ארץ המעשה, ארץ שמעשירה אותנו בששים מצוות התלויות בארץ, תלויות בארץ תרתי משמע – תלויות בארץ ישראל, ותלויות בכך שאנחנו נעבד את הארץ הטובה הזו. שנחרוש ונזרע ונצמיח. שנקיים כאן צבא וממלכת כהנים וגוי קדוש.

וזוהי בדיוק נקודת התשובה, על פי כל מהלך ספרנו – כח העשיה. כח התיקון, האמונה בכוחו של האדם להפוך עולמות. להתהפך בן רגע מרשע גמור לצדיק גמור על ידי כח התשובה! מופלא. איזו עוצמה נתונה בידינו.

 

דברת הקץ המגולה

הדברים באים לידי ביטוי עז, באגרת מפורסמת אותה שלח הראי"ה לתלמידו המובהק, מורנו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. באגרת זו (אגרות הראי"ה אגרת שע"ח), הראי"ה משתף את תלמידו בתוכניתו לכתוב 'אגרת תשובה', 'לזכות ולסדרה כראוי', אך גם בכך שהוא חש קושי לעשות זאת, לגדול הענין.

וכאן הוא מתווה את העיקר עליו עומד בנין התשובה:

ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה ועוצם השלווה ושמחת עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו ולכוון עם זה לבאר איך שמחת אמת זאת ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה (תחתונה); אדרבה, עוד הוא מרבה את הכח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית.

איזו מהפכה! איזו תשובה אחרת, מאירה. הראי"ה מודע למורכבות של הרעיון – ברגע שאנחנו מדברים על התשובה כדבר מאיר, היא יכולה להפוך בטעות למחלישה, מרגיעה שלא במקומה. לא נורא אם נחטא קצת פה ושם, הרי תמיד אפשר לחזור בתשובה... ולא היא – ההארה הזו לא תבוא על חשבון ההתעוררות הנפשית של יראה תחתונה פשוטה ורגילה, של הפחד העז שאמרו לעטוף כל איש מאמין שעה שהוא עוסק בתשובה. אבל למרות זאת, עם הרגשה של בטחון התשובה, של 'ביטחו בה' עדי עד, כי בי-ה ה' צור עולמים', כמו שהקב"ה צר עולמים, גם אנחנו, ברואיו, שנבראנו בצלמו, יוצרים עולמות, עולמות של תשובה ותיקון.

המהפכה נובעת מן המהפכה הכללית העוברת עלינו, עם נגאל השב אל ארצו, כדברי הראי"ה בהמשך דבריו: "בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת בארץ החיים, על ידי קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים והנזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד' אשר דרשוהו...". התשובה עוברת שינוי מתשובה חשוכה של מרתפי גלות, לתשובה באור החיים – תשובה של חיים. ואיפה יכולה להתרקם תשובה של חיים? כמובן, בארץ החיים. לא סתם בחר הראי"ה דווקא בכינוי הזה לארץ הקודש. יכול היה לקרוא לה בכל אחד משמותיה האחרים, אך בחר דווקא בזה, המבטא יותר מכל – ארץ ישראל היא ארץ של חיים, של צמיחה, של פריחה, לא של קמילה ודיכוי.

כאן מוצאים כבר את הדגש הכפול – כאן ועכשיו. לא רק העת, הזמן, כגורם מעצב את מהפכת התשובה (כפי שניתן היה לחשוב מקריאת ההקדמה שלעיל), אלא גם המקום גורם – זמן של גאולה בארץ הגאולה.

והדברים מתבהרים עוד יותר בהמשך, בפיסקה מוכרת מאד ועמוקה מאד:

ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו ועצת ד' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו ומקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים - ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע.

כמה חידושים מחדש כאן הראי"ה (על פי מאמרו של מורנו הרצי"ה זצ"ל, 'לאור תשובת הדור', לנתיבות ישראל ח"א מאמר שביעי):

ראשית, לא ניתן לחדש דבר בעסקי התשובה, בלי להתבונן על הזמן בו אנו מצויים, "כי כל זמן מאיר בתכונתו" (כפי שכבר ראינו לעיל). אבל הדגש הוא על כך שהזמן הזה הוא עת הקץ המגולה, שהוזכר בפיסקה הקודמת.

ומהו הקץ המגולה? כדי להבין זאת עלינו לעיין בסוגיה במסכת סנהדרין (צח א):

"ואמר רבי אבא - אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'..." ומפרש רש"י במקום: "מגולה מזה - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

בתוך מהלך סוגיית הגאולה, אחרי מחלוקת התנאים בשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה, מופיעה מימרה מפורסמת זו. ומה בעצם עומקה? שהקץ המגולה קשור למציאות של התפתחות חקלאית וכלכלית בארץ ישראל. כמובן, זהו ביטוי לגאולה אקטיבית, גאולה הבאה מכח הצמיחה. אף אחד לא מצפה לצמיחה שתבוא מאליה. וודאי מדובר כאן על מצב בו הבנים שבים לאדמתם, מנסים להפריחה, וכנגד כל הסיכויים, מצליחים. וזה בדיוק מה שהראי"ה ראה כשהגיע לארץ – הארץ נבנית, יישובים מוקמים, שדות נחרשים, מטעים מלבלבים, הארץ נותנת פריה, והרי זהו קץ מגולה, זהו גילוי אלוקי שהקץ קרב.

ואם נעמיק בענין זה נשים לב מיד – זהו לא רק סימן. זוהי הסיבה: משעה שהעם לא מזניח עוד את אדמתו, אלא מעבד אותה, מתחיל הקץ לזרוח. משעה שהעם תופס את ההגה, מוביל את תהליך הגאולה, הגאולה משיבה לו פני שוחקות.

זוהי אחת מנקודות המרכז של כל הגותו של הראי"ה, בהתבססו על ראשוני חיבת ציון, החל בתלמידי הגר"א ובהמשך הרב קלישר וכל שאר מבשרי ציון, שסברו כי אור הגאולה יזרח עלינו קמעא קמעא, בדרך הטבע, מכח אתערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה). זוהי תפיסה  המעבירה את האדם אל המישור האקטיבי, כמובן, מתוך ידיעה ש'אם ה' לא ישמור בית, שווא שקד שומר', אבל אם השומר לא ישמור, גם הקב"ה לא ישמור! עלינו להתחיל דברים, ובורא עולם ימשיך.

והנה, אחד המקומות המרכזיים בהם רעיון זה מובע בדברי חז"ל, הוא בעניינה של התשובה, כגון המדרש המפורסם (שיר השירים רבה ה ב): "רבי יסא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו ...". אתם תפתחו ואז הקב"ה ימשיך וירחיב עד בלי די. וכן דברי חז"ל (שבת קד א), ש"הבא ליטהר מסייעים אותו", ובלשון הזוהר (שמות עט ב): "ר' יוסי אמר מכאן אמרו חברייא - הבא ליטהר מסייעין אותו, דכתיב 'ומשה עלה אל האלקים', מה כתיב בתריה? 'ויקרא אליו ה', דמאן דבעי לאתקרבא מקרבין ליה". אנחנו צריכים לבא, ואז הוא יפתח לנו. אם אנחנו רוצים תשובה או גאולה, עלינו להתחיל בה.

ממילא, עיקרון זה, הקובע כי האדם הפעיל הוא המניע הראשוני של תהליכים אלוקיים, קטנים וגדולים, משותף לתשובה ולגאולה. לכן כה מתבקש, כי תפיסת הגאולה הפעילה של הראי"ה תבוא לידי ביטוי בתפיסת התשובה שלו. שהוא יראה לכולנו שתשובה בדור של גאולה,  בארץ של גאולה, היא תשובה אחרת.

מעניינת העובדה ששני נביאים בני אותו דור לערך, מתנבאים כאחד, כל אחד בסגנונו. בדומה לראי"ה, אף הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שאף על פי שחי את מרבית חייו בחוץ-לארץ תורתו היא תורת ארץ ישראל, מחבר את הדברים ומבאר (בספרו 'חמש דרשות' עמ' 45) שעולם היצירה הוא בסיס לחזון של גאולה בדרך הטבע, וממילא, להבנת תהליכי התשובה כתהליכים המתחילים באדם היוצר, המהפך עולמות, וממילא – ששמח, מאיר, מלא גילה ודיצה, מהפך עולמות ומתקנם. איש התשובה השלם.

 

תשובה בשמחה

זה הבסיס לכל ספר אורות התשובה כולו, כפי שהיטיב לנסח זאת אחד מגדולי תלמידיו של הראי"ה, מורנו הגר"ש ישראלי זצ"ל (מתוך ספר דרשותיו 'שיח שאול' לימים נוראים עמ' קמ"ב):

כל כך כרוך אצלנו המושג תשובה בדכאון, בעצבות; ימי התשובה נקראים בשם ימים נוראים, וזכרם עולה תמיד אצלנו יחד עם כפיפת ראש ויד קמוצה מכה על הלב - על חטא ועל חטא... והניגון, והמצב-רוח; דומה, כאילו כל אלה חברו עלינו יחד לגרש כל נקודת אור, כל שמץ של גאות נפש. כל ימי הימים הנוראים מעין מועקה מורגשת על הלב, ובנחת רוח מיוחדת רגילים לקדם את מחרתו של יום הכפורים מתוך הרגשה שהנה, סוף סוף, הימים הנוראים מאחרינו ולפנינו חג של שמחה, שיִמחֶה את שְיָרי הטעם המריר...

והנה לפנינו ספר ותוכו רצוף תפיסה אחרת לגמרי, תפיסה הרואה בימים האלו לא את הנוראוּת שבהם, כי אם את שפע האור ואת מעין הטהרה של הנפש; המראה לנו, בתוך המרירות של התשובה, את צרי הנוחם ואת נועם הרפואה - אורות התשובה.

זהו החידוש הארץ-ישראלי במשפט אחד: אור, עוצמה, יצירה, שמחה.

שמחה. כן כן, שמחה.

כך מדגיש לנו הראי"ה בהמשך הספר (פרק יד סעיף יא):

מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות צריכים להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת.

 

גבורת התשובה

תשובה נתפסת באינטואיציה ראשונית כחולשה, כמצב של הנמכת הרוח, שבירת היצר, כבישתו. אבל התשובה הארצ-ישראלית שונה היא – מלאה היא בגבורה.

כך מלמדנו הראי"ה באחת הפיסקאות המדהימות שבהמשך ספרנו (פרק ט"ז סעיף ד):

התשובה היא מחוברת עם הגבורה האישית, "אשרי איש ירא ד'" - "אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", והדבר למד מענינו: אשרי מי שהוא איש כשהוא עושה תשובה.

איזו תשובה עוצמתית, גאולית, מלאת און. תשובה שממלאת את השב בתחושה של חוסן ויכולת, לא משברת אותו ומשאירה אותו מדמם בשטח.

נכון, תפיסה כזו דורשת מהאדם מאמץ פנימי, התבוננות מעמיקה, צריך להעמיק, לא להתבונן במבט שטחי. זה דורש מאמץ, אבל השכר שווה. התקרבות אמיתית לבורא עולם, מלאת שמחה ואושר, תיקון ובניה מחודשת של העצמי המרוסק. תשובה ארץ ישראלית.

תשובה לאומית

הראי"ה לקח זאת גם לתהליך הלאומי הכללי שצריך להתבצע בהמשך מהלך הגאולה (אורות התשובה פרק טו יא):

האומה שלנו תבנה ותתכונן, תשוב לאיתנה למכונות חייה כולם, ע"י מה שהאמוניות שלה, היראיות שלה, דהיינו התוכן האצילי המקודש האלהי שלה, יתפשט, יתגבר, ישתכלל ויתאמץ. כל בוני האומה יבואו לעומק האמת של נקודה זו, ואז בקול מלא גבורה ועז יכריזו על עצמם ועל עמם בקול גדול: לכו ונשובה אל ד'. והתשובה תשובת אמת תהיה, והתשובה מכון גבורה תהיה, והתשובה תתן עז ותעצומות לכל הסעיפים המעשיים והרוחנים, לכל ההליכות כולן הדרושות לבנין האומה ושכלולה, ליקיצתה לתחיה, להתעודדות עמדתה. העינים תפקחנה, הנשמה תזך, אורה יבריק, מעופה יתגדל, ועם נברא יקום, עם גדול עצום ורב, אור אלהים עליו וגדולת לאום לו, כלביא יקום וכארי יתנשא".

ספר זה בנוי על סדרת שיעורים שזכיתי ללמוד בצוותא עם חברים מקשיבים בכמה מקומות, ובמיוחד בישיבת אש-קודש של קהילת 'נהורא' ברמת גן עיר הולדתי. זהו בית מדרש המכיל בתוכו בעיקר מה שנקרא 'בעלי תשובה', והלימוד עימם בספר זה, היה עבורי חוויה מעשירה מאד. פתאום, לראשונה בחיי, חשתי אושר בדברי על התשובה. במקום דבר מאיים, מפחיד, שכולנו חוששים מפניו, הפכה התשובה לחוויה נעימה, מרעננת, מצמיחה. נפגשתי עם אנשים שבשבילם 'תשובה' הוא מהפך חיים מוחלט מטוב לרע, מחיים נטולי תוכן ומשמעות לחיים עשירים מלאי שמחה (כמובן, תוך כדי אתגר מתמיד של התמודדות עם שינוי כה רחב בדרך החיים וכו'). אני וחבריי תמיד ברחנו מ'אלול', חששנו ממנו, והנה הם מזנקים אליו בגילה ודיצה!

במהלך כל שנותיי כמחנך במקומות שנים, שבתי ושמעתי מדי שנה בשנה, בעיקר סביב ימי התשובה, קולות של תלמידים רבים המבכים מרה את רוע מזלם, על שנגזר עליהם לעבור את הסיוט הנקרא 'אלול'. כמה כאב היה בעיניהם, כמה ייאוש, ושוב ושוב כל שנה מחדש. והנה פתאום מתחילה שנת הלימודים, מתחדש לו זמן 'אלול', ואני יושב בחברת אנשים מאושרים, מלאי גבורה ואמון בעצמם, הנושאים עיניהם למרום ומודים לבורא עולם ששם חלקם מיושבי בית המדרש.

הרגשתי ממש איך הולכת ומתרקמת לה תפיסה שלימה, של חידוש מרענן. של הבנה כי יש בה משהו מיוחד, בתשובת ארץ ישראל, ושחשוב לשתף במשהו הזה אתכם. אז כתבתי. מקווה שהדברים יעוררו את הלבבות.