בידך הדבר!

טעמים רבים נאמרו על ידי רבותינו הראשונים על פשרה של מצות התקיעה בשופר בראש השנה. ביניהם הרעיון שהשופר נועד לעורר לתשובה: "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו"; יש שאמרו ששופר מורה על המלכת ה' כפי שנאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך".

בדברינו ננסה ללכת בדרכיהם של בעלי הסוד ולראות כיצד הסוד מאוחד עם הפשט ויתירה מכך, כיצד דווקא הסוד הוא הוא עומקו של הפשט.

דירה בתחתונים

רבותינו בעלי הסוד גילו שתכלית בריאת העולם היא לגלות את אחדות ה' יתברך מצד הנבראים תחתונים, מה שנקרא במדרש "לעשות לו דירה בתחתונים". משום כך קבע הקב"ה את סדר עולמו באופן בו התגלות החיות האלוקית תלויה בעבודתם של התחתונים, ועל ידי פעולת הגילוי האלקי  על ידי מעשה המצוות, תתממש מכוחם תכלית הבריאה –גילוי אלוקות מסטרא דתתאין, מכוח הברואים.

בעל נפש-החיים כתב (שער א ג) שכח עליון זה שיש באדם הוא צלם אלקים שבו, וזה לשונו: "שכמו שהוא יתברך הוא האלוקים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם ומסדרם ומנהגים בכל רגע כרצונו, כן השליט רצונו ית' את האדם שהוא הוא בפותח והסוגר של כמה אלפי רבות כוחות ועולמות, על פי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש".

והביא שם מדברי הזוה"ק: "כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקוב"ה, וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקוב"ה ועל דא כתיב "תנו עז לאלקים" ובמה? בעובדין דכשרן".

בספר התניא (פרק ד) מבואר ענין מהות נשמות ישראל, עליהם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים". מבאר בעל התניא שעל ידי הנפיחה נמשכת פנימיות חיות הנופח בדבר הנפוח. כאשר אדם מנפח בלון, הרוח שיצאה מגופו על ידי הנפיחה שוכנת כעת בגוף הבלון והיא זו שנותנת לו את מהותו כבלון, היא זו ש"מחייה" אותו בכל רגע ורגע. כך הדבר גם ביחסי אב ובנו. מציאות הבן נמשכת ממח האב וחלק ממהות האב קיים בתוך הבן גם לאחר שנולד, שכן "ברא כרעה דאבוה", ומשום כך האב מתפעל ממציאות הבן, מפני שיש במציאות זו חידוש – מציאות האב בגוף אחר. שמחת הבן מעוררת שמחה אף אצל אביו, שהרי גם אחר התלבשותו של הבן בגוף אחר, עם זאת הוא קשור תמיד בשורשו, מציאות אביו, ולכן מציאות הבן פועלת התפעלות והשתנות באביו.

כיחס הבן לאביו כך הוא היחס בין ישראל לאביהם שבשמים – "בנים אתם לה' אלקיכם"; "בני בכורי ישראל".

מעלת נשמות ישראל היא, שגם בירידתם לעולם הזה נשארת בהם התכונה האלקית ולעולם הם חלק אלוק ממעל. המהות של אותה תכונה היא ההתקשרות העצמית אל העולם העליון, ועל ידי התקשרות זו גם עם ישראל נחשבים בוראי עולמות. אדמו"ר הזקן מדמה את הקשר והיחס בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים כחבל הנתון בין עולמות אלו, וכך הוא כותב (אגרת התשובה פרק ו): "והנה יעקב חבל נחלתו כתיב, על דרך משל כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה, אם ימשוך אדם בראשו השני ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון. וככה ממש בשורש נשמת האדם ומקורה... הוא ממשיך ומוריד השפעתה על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך היכלות הסטרא אחרא כביכול". נשמות ישראל הם המשך ישיר מהמציאות האלקית העליונה, ולכן בירידתם נופלת השכינה לבין הקליפות ובעלייתם מתעלים כל העולמות.

התחדשות השפע בראש השנה

בששת ימי בראשית העולם נברא על ידי הרצון העליון ללא התעוררות התחתונים, שכן "אדם אין לעבוד את האדמה". אך מאז והלאה קבע ה' את סדרי הבריאה באופן בו אין השפעה מלמעלה, מהעולמות העליונים, מבלי התעוררות מלמטה. יסוד זה נכון לא רק לגבי תוספת חיות והארה עליונה, אלא גם על עצם התהוות הבריאה, וכל חיותה, מציאותה וקיומה תלויים בעבודת ישראל, כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

רבותינו בעלי הסוד (עיין באגרת הקודש לבעל התניא אגרת יד) גילו שבראש השנה יש בחינת שינה בעליונים. כאשר אדם שרוי בשינה, נשמתו עולה לשורשה והאדם הישן מאבד מחיותו ואינו מתפקד – "שינה אחד מששים ממיתה". תהליך דומה מתרחש במציאות העליונה בראש השנה. בערב ראש השנה החיות האלוקית מסתלקת מהעולם. בראש השנה שעבר נקבעה קצבה לשפע והחיות שירדו לעולם עד ראש השנה הבא, כפי שנאמר "מראשית שנה ועד אחרית שנה", וממילא בערב ראש השנה מסתלקת חיות העולם בבחינת השינה, וכל העולמות נשארים תלויים על בלימה עד שיתחדש השפע של השנה הבאה.

כפי שבכל חג ומועד מאיר האור בהווה כפי שהיה בראשיתו של המועד. כשם שבפסח מאירה הארת יציאת מצרים, עליה נאמר ש"חייב האדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"; ובשבועות מאירה הארת מתן תורה, כך גם בכל ראש השנה, בזמן בו ברא ה' את עולמו בששת ימי בראשית, נברא העולם מחדש. החיות של השנה שעברה מסתלקת לשורשה והעולם מחכה לבריאה חדשה. התבוננות זו, שהקב"ה בורא את עולמו מחדש בראש השנה, מעוררת יראה גדולה.

תקיעת השופר – התעוררות התחתונים לבריאת העולם

כאמור, בשונה מבריאת העולם בראשית דרכו, אז הושפעה החיות מלמעלה ללא התעוררות מצד התחתונים; בראש השנה הקב"ה בורא את העולם כפי ערך ההתעוררות מלמטה, כפי העבודה של עם ישראל, ואתערותא דלתתא זו נעשית על ידי תקיעת השופר.

הזוהר הק' מבאר את פעולתו הפנימית של השופר, וזה לשונו (פרשת אמור צ"ט ע"ב): "וכד אתער האי שופר ובני נשא תייבין מחטאיהון, בעיין לנגדא קול שופר מתתא, וההוא קלא סליק לעילא, כדין אתער שופר אחרא עילאה, ואתער רחמי ואסתלק דינא" [=וכאשר מתעורר אותו שופר ובני אדם שבים מחטאיהם, צריכים להמשיך קול שופר מלמטה, ואותו קול עולה למעלה, אז מתעורר שופר אחר עליון ומתעוררים רחמים ומסתלק הדין].

מגלה לנו הזוה"ק, שעל ידי תקיעת השופר שעולה ובוקעת, מתגלה הקול העליון ושופע אלינו מהשופר העליון.

השופר העליון הוא כינוי לעולם הבינה, הנקרא 'עלמא דחירו'-עולם החופש, שהוא העולם העליון בו ההשפעה מצטיירת עוד בטרם באה לידי ביטוי. עולם זה הוא השורש העליון ממנו נולדים ויונקים כל העולמות.

כשאמרנו לעיל שבערב ראש השנה חיות העולם מסתלקת ועולה לשורשה, כוונתנו שהיא חוזרת למקורה –  עולם הבינה. בתקיעת השופר עולה קול פשוט ללא דיבור, קול פשוט היוצא מעומק הנפש למעלה מכלי הדיבור, ומעורר כנגדו את השורש הפשוט של המציאות – הבינה העליונה. על ידי תקיעת השופר הפשוטה מעוררים את אותו עולם עליון פשוט – עולם הבינה, שורש הברואים, להוליד ולהשפיע חיות בעולמות ולברוא את העולם מחדש.

אגב, על פי תפיסה פנימית זו, ראש השנה אינו יום דין חיצוני לנו, כאילו עולמנו קיים בעצמאותו וישנו 'שופט' חיצוני הבא לדון אותנו ולהכריע האם ליטול מאתנו את חיותנו. כאשר ניגשים לראש השנה במחשבה זו, כל אחד רוצה כבר להיות אחרי היום הזה ולעבור את המשפט בשלום. אך על פי בעלי הסוד מובן שכאשר מגיע ראש השנה אין לנו חיים כלל אילולא ה' יתרצה וישפיע עלינו חיים חדשים, שהרי חיות העולמות מסתלקת בערב ראש השנה. אם כן, ראש השנה אינו יום נטילת החיים אלא יום נתינת החיים, וממילא כל אחד ישתוקק לעמוד אל מול אור פני ה' ביום הקדוש והנשגב הזה ולקבל ממנו חיים חדשים – "ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו, יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער. לפני ה' כי בא-כי בא לשפוט הארץ".

על פי הבנה זו, המלכת ה' בראש השנה אינה רק אמירה שה' הוא המלך; זו אינה רק הכרזה שהוא יתברך מולך ומושל ואנו מסכימים לזה ומנתבים את חיינו על פי ההבנה הזו. המלכת ה' בראש השנה היא העובדה שאנו פועלים על ידי עבודתנו את מציאות מלכות ה' – בריאת עולמו מחדש ביום זה. לו יצויר שחלילה בני ישראל לא היו ממליכים את בוראם, הוא מצדו לא היה מולך מעצמו על כל המציאות, והעולמות כולם היו מתבטלים וחוזרים לשורשם – "אין מלך בלא עם".

הרהורי תשובה

הזוהר הקדוש מדגיש בכמה מקומות שקול השופר עולה יחד עם הרהורי התשובה. השפע המחודש הבא מעולם הבינה לא יושפע ללא הרהורי תשובה המתלווים לתקיעת השופר. בפעולת החטא המציאות הגלויה נפגמת ונשברת, וכדי לשוב לתקנה מוטל על האדם לשוב לשורש ולמקור שלא נפגם על ידי החטא, ולהוליד ממנו חיים חדשים ומתוקנים. לחזור בתשובה היינו לגעת בעצמיות - באמת העמוקה שלא נפגמת ולא יכולה להיפגם; לטבול בטוּב העליון, במהות הטהורה שלנו הדבוקה בקב"ה ללא שום מחיצה והסתרה. מתוך עצמות הנפש צריך האדם למשוך קוי אור לכל מרחבי החיים עד שכל פרטי המחשבות, הדיבורים והמעשים יהיו גילויים נאמנים לעצמיות העליונה.

פעולת התשובה מקבילה לפעולת השופר על ידו מעוררים את עולם הבינה, שורש המציאות שלא נפגם הנקרא גם עולם התשובה, שישוב להתגלות ולהחיות את כל העולמות הגלויים. כדי שפעולתו הכללית והעליונה של השופר תפעל, חייב האדם לעורר את אותו תהליך בתוך נפשו, וכפי התעוררותו בתשובה כך ישוב ה' וירחמנו ויגלה כבוד מלכותו עלינו מהרה.