שמחת הדין בראש השנה

מלך יושב על כסא דין וישראל אומרים שירה?!

בישיבות רבות במחוזותינו לא מחזה מוזר הוא ריקודים מלאי אש-קודש והתלהבות בתפילות ראש השנה, ובכלל, יום זה מאופיין בשמחה גדולה במקומות רבים. לכאורה מציאות זו תמוהה, שהרי הגמרא אומרת (ראש השנה לב ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: רבש''ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!". מאידך גיסא, מצוות עשה דאורייתא, לדעת הרמב"ם, של "ושמחת בחגך" לא פסחה גם על ראש השנה, ואילו תוקפם של דברי הגמרא הוא דרבנן.

כאשר נשאל על כך מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, הוא חייך וענה שחסידים ענו על כך על פי מנהג התשליך. חסידים נהגו לרקוד בשעת התשליך ולמנהג זה יש מקור בשולחן ערוך, שאסר לכבס בגדים בתשעת הימים. מכך למדו שכיבוס הוא דבר משמח, וכאשר מכבסים היהודים את עצמם בתשליך ראוי לרקוד ולרקוד...

יום תרועה

התורה מזכירה את ראש השנה פעמיים בלבד, כ"יום תרועה" (במדבר כט א) וכיום "זכרון תרועה" (ויקרא כג כד). הירושלמי (ראש השנה ד א) מסביר ש"יום תרועה" נאמר על ראש השנה שחל ביום חול, בו תוקעים בשופר, והמילים "זכרון תרועה" נאמרו על מציאות בה ראש השנה חל בשבת ויש רק 'זכרון' לתרועה שהיתה אמורה להיות. אך בין כך ובין כך, ראש השנה מוגדר כיום תרועה.

מהי אותה תרועה? בתנ"ך, ובייחוד בספר תהלים, התרועה מבטאת שמחה, וממילא יום תרועה פירושו יום שמחה. כך מוכח מפסוקים רבים בתנ"ך – אנו אומרים בכל חודש אלול את מזמור כז בתהלים בו נאמר: "ואזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לה'". התרועה מוזכרת במזמור כחלק מהשירה והזמרה לקב"ה. כך גם במזמור צח – "הריעו לה' כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו". אף ביציאה למלחמה נצטווינו להריע בחצוצרות (במדבר י ט), ולכאורה תרועה זו אינה יבבה וגניחה אלא תרועת נצחון המיועדת לרומם את רוח העם. אם אתה יוצא למלחמה מתוך גניחה ויללה יורדים סיכויי הנצחון שלך, אך אם החיילים שלך בטוחים בנצחונם יש יותר סבירות שתגבר על האויב, ולשם כך נועדה תרועת החצוצרות.

אומנם פשט הכתובים מורים על כך שעניינה של התרועה היא שמחה, ואם כן ראש השנה הוא אחד מימי השמחה הגדולים ביותר, עד כדי כך שהמצווה המרכזית של אותו היום, שחיובה מהתורה, מורה על השמחה הראויה ליום זה.

לעומת הסבר זה, תרגום אונקלוס מפרש את נושא התרועה אחרת. את המילים "יום תרועה יהיה לכם" מתרגם אונקלוס "יום יבבא יהי לכון"; וכן את המילים "זכרון תרועה" מבאר אונקלוס כ"דוכרן יבבא".

אונקלוס מלמד שעניינה של התרועה, וממילא של ראש השנה, הוא צער. כך גם עולה מדברי הגמרא (ראש השנה לד א) המסתפקת מהי אותה יבבה, האם "גנוחי גנח" או "ילולי יליל" ואולי אפילו שניהם, מפני שדרכו של אדם השרוי בצער עמוק לגנוח בתחילה ואחר כך ליילל. אם כן, אף הגמרא סוברת שעניינו של ראש השנה הוא צער, בכי, פחד ואימת הדין.

לכאורה זו סתירה עם פשט הפסוקים מהם מוכח שתרועה עניינה השמחה?!

שפע וגבול

ניתן לומר שישנם שני פירושים למילה תרועה. פירוש בדרך הפשט, שעניינו של ראש השנה הוא השמחה בדין; ופירוש בדרך הדרש, כדברי חז"ל שלימדו שמהותו של יום זה הוא הצער.

כדי להבין את ההבדל בין שתי השיטות נמשיל משל.

משל למשפחה מרובת ילדים האוהבים איש את רעהו אהבת נפש. אבי המשפחה, עליו מוטל עול הפרנסה, נוהג לערוך קניות ברשת הגדולה פעם בחודש. כל ילדי המשפחה יודעים שחודש בחודשו, בכל יום חמישי שלאחר ראש-החודש אבא חוזר מהקניות ורכבם הגדול עמוס שפע רב וכל טוב, וכבר כאשר הם שומעים את נהימתו של הרכב בחניית הבית, פורצים הילדים לחנייה, אוחזים בידיהם את השקיות המרובות, ואגב הכנסתם הביתה הם מציצים לראות מה אביהם הביא הפעם.

אחד הילדים פותח את השקית שבידו ורואה שמונחות בה שש חבילות שוקולד. הוא מביט בעיני אביו ושואל אותו "אבא, בחודש שעבר קנית שמונה חבילות". ואביו עונה לו שבחודש שעבר היה מבצע ולכן קנה שמונה, הפעם לא היה מבצע ובכל זאת הוא קנה שש ולא פחות. ילד נוסף מציץ בשקיות שבידו, ממשש וחש שיש שם ארבע אריזות קורנפלקס. הוא שואל את אביו "אבא, חודש שעבר היו שתי אריזות, לכבוד מה קנית יותר?" ואביו עונה לו, שלעומת השוקולד, על אריזות הקורנפלקס היה מבצע 'אחד פלוס אחד' ולכן קנה להם יותר. לפעמים מקבלים יותר ולפעמים פחות, אך דבר אחד לא משתנה אף פעם – השפע מגיע בכל יום חמישי שלאחר ראש חודש, וממילא בתחילת כל חודש יש שמחה וצהלה.

ויהי היום, ואמם של הילדים בגדה בבעלה ואף הילדים הכעיסו את אביהם מאוד, ובלית ברירה, זרק אבי המשפחה את כל משפחתו מביתו בכעס גדול. אך עם כל הרוגז, האב מחוייב להביא מזונות לילדיו וכעת הקניות שלו נערכות אחרת מהצורה בהן היו בעבר. אם בעבר הקניות היו בשמחה, כעת הם בעצבנות; אם בעבר היו בשפע, כעת האב בודק מהו המינימום בו הוא מחוייב ולא קונה להם גרם אחד יותר; כעת הוא בוחר את המזון הגרוע ביותר ואף מבקש מבעלי החנויות שילכלכו עוד קצת את המוצרים אותם הוא קנה והוא בוחר את השליח הכי מרופט, מלוכלך ומאיים שמצא כדי לשלוח לילדיו את המצרכים שקנה להם.

אך גם כעת, דבר אחד לא השתנה – התאריך. את המזונות הוא חייב להביא בכל יום חמישי שלאחר ראש-החודש.

אותו תאריך בדיוק נשאר ועודנו יום השפעת השפע! אך בעבר הוא היה יום שמחה רבה ולאחר זמן הוא נהפך ליום צער עצום. פעם הילדים היו רצים לעזור לאביהם לשאת את השקיות, ולאחר השינוי הם בוכים ומצטערים דווקא ביום בו הם מקבלים את מזונם. אפילו כאשר הם מנסים להגיע לאביהם, השליח אוטם את פניו ועוטה על פרצופו ארשת סתומה – במצב כזה אין מעבר ויכולת לילדים להגיע לאביהם.

כך גם הנמשל. כשעם ישראל ישב בארצו ראש השנה היה יום שפע משמח. גם במצב מלבב זה אולי התפללו היהודים על גורלם – בבחינת "מי בקיצו ומי לא בקיצו". בקצה האחד יש שש חבילות שוקולד במקום שמונה ובקצה השני יש ארבע חבילות קורנפלקס במקום שתיים. כך גם בקצוות החיים. סופו של כל אדם למיתה ואין אחד שחשב לחיות עד אין קץ. גם כאשר מתפללים "מי יחיה ומי ימות" זהו דרך העולם, ובכל שנה אנשים נפטרים ועובדה זו אינה דבר משונה.

יום הדין הוא היום בו מקבלים את השפע מאבינו, שהרי מזונותיו של האדם קצובים מראש השנהועד ראש השנה, ולכל שפע בעולם הזה יש גבול, ועל כך הדין בראש השנה – מהם גבולות השפע אותו תקבל.

השאלה הגדולה היא איזו הרגשה טפלה ואיזו עיקר, השפע או הגבול? כאשר אתה מקבל את השפע, האם אתה מרגיש בעיקר את הגבול ועצם נתינת השפע טפלה לו וממילא יש כאב בגבולות; או להפך, וההרגשה העיקרית היא השמחה בעצם קבלת השפע והגבולות טפלים לשמחה העצומה הזו.

שפע של גלות ושפע של גאולה

כשעם ישראל ישב בטח בארצו, עיקרו של ראש השנה היה קבלת השפע. ארץ ישראל נתנה פירותיה בעין יפה, וכל בר-דעת הבין שכאשר נכנס חודש אלול הוא מתקרב לקצה השפע שנקבע לו בתחילת השנה הזו, וככל שעובר הזמן השפע של השנה הנוכחית הולך ומסתיים. אותו בר-דעת אף הבין שבראש השנה הקרוב הוא יקבל עוד שפע רב לשנה הבאה ומחשבה זו ממלאת אותו, ואת כל אדם בר-דעת, בשמחה עצומה! אומנם לשפע אותו אנו מקבלים בראש השנה יש גבול, אך לכל דבר במציאות יש גבול. ייתכן שמישהו יקבל שפע אינסופי? הרי השפע נקבע מראש השנה הזה עד ראש השנה הבא, וודאי שיש גבול לשפע, אך גבול זה טבעי הוא וממילא אף אינו מורגש כמשהו מצמצם ומצער. תחושה זו מתעצמת בעזרת הידיעה שגם כאשר נתקרב לגבול בשנה הבאה נקבל שפע מחדש לשנה שלאחר מכן.

כשנולד בן נוהגים לערוך סעודת 'שלום-זכר'. בין שאר המנהגים הנהוגים בסעודה זו, נוהגים אף לאכול 'ארבעס', גרגרי חומוס, לאות אבלות. מדוע? יש  מי שאומר מפני שיבוא יום והילד הרך שנולד כעת – ימות... אך מרוב השמחה שיש בהולדת הילד ובשאר הטעמים של השלום-זכר לא שמים לב לטעם האבלות וודאי שאף אחד לא חושב לבכות בסעודה הזו... וכי רק מפני שבסוף חייו התינוק יעבור לעולם שכולו טוב אינני שמח כאשר הוא נולד? הרי יש פה שפע גדול!

כך גם בראש השנה. אומנם לשפע יש גבול ויש לדון מי בקיצו ומי לא בקיצו, אך ודאי שהגבול טפל לעצם קבלת השפע העצום ואינו מעציב כלל וכלל.

אך כאשר אבינו הגלנו מעל שולחנו התחלנו לקבל את השפע בצורה שונה. מהו השפע בגלות? עבדות תחת שלטון נבוכדנצר. אך מי שהתגורר בארץ ישראל וקיבל שפע של אומה מלאת און וכוח התרגל לשפע של גאולה אותו הוא קיבל בשמחה עצומה, וכעת, כשנהיה עבד נרצע לנבוכדנצר, לכאורה השפע אותו הוא מקבל כעת אינו שפע רצוי כלל.

ודאי רבים מתו מרעב באותה התקופה אך בכל זאת מישהו נתן להם פרוסת לחם ממנה הצליחו חלק לחיות. אף פרוסת לחם זו היא שפע! ומי השליח של אביהם השולח להם שפע? נבוכדנצר! באותו ראש השנה עם ישראל קיבל שפע, אך לא שמחו בו אלא הלכו אבלים וחפויי ראש מפני שקבלת השפע היתה טפלה לגבולות האיומים שהתלוו לה.

חדוות ה' היא מעוזכם

אך כאשר חזרו בני ישראל לארצם, מנהיגם נחמיה מבשר להם על העידן החדש ועל האופי הראוי לראש השנה הנחגג בארץ ישראל: "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו. ואל תיעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח י). הפסוק הקודם מתאר את דברי נחמיה כהוראה לשינוי מצבם של ישראל כעת: "אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם". מדוע ישראל בוכים? מפני שהם חיים את העבר! בשבעים שנות גלותם הורגלו ישראל לראש השנה מלא עצבות וצער, וגם כאשר הם מגיעים לארץ הם זוכרים את השנה שעברה. אך הנביא אומר להם שזהו, עבודת הגלות נגמרה, כעת זהו ראש השנה של ארץ ישראל! "אל תיעצבו – חדוות ה' היא מעוזכם"! כל זאת למרות שמלכות פרס שולטת בכיפה וישראל נתונים תחת שלטון עם זר, אך בכל זאת נחמיה אומר לעמו שזהו תחילתו של עידן חדש, של בניין ירושלים.

על פי הסבר זה מובן מדוע אונקלוס תרגם את המילה תרועה כ"יבבא". אונקלוס הגר היה אחיינו של טיטוס שהחריב את בית המקדש השני, והוא הצטרף לעם ישראל מיד לאחר חורבן בית שני. ממילא, כאשר הוא צריך לתרגם ולהגדיר את אופיו של ראש השנה הוא מגדיר אותו כיום עצוב – יבבא, וכאשר הגלות מתעצמת וגולים חזרה לבבל היבבא עוברת מ"גנוחי גנח" ל"ילולי יליל", כדברי הגמרא.

ודאי שאונקלוס יגדיר את ראש השנה באופן עצוב, שהרי פירוש זה תואם את התקופה בה חי. אך פירוש זה ועוד אחרים אולי אינם פירושים נצחיים אלא מותאמים למציאות, ופשט ראש השנה כפי שמתואר בתנ"ך הוא יום תרועה במובן של יום שמחה.

אם כן, שתי ה"שיטות" שלכאורה חלוקות בהבנת משמעותה של התרועה, אינן חלוקות כלל וכלל, אלא עוסקות בזמנים ובמצבים שונים של עם ישראל.

עבדו את ה' בשמחה

עינינו רואות את המהפך, את משמעותו החדשה של ראש השנה בארץ ישראל. המהפכה החלה בבתי המדרש של החסידים, שהריחו את ריח הגאולה והתחילו לרקוד; המשיכה המהפכה ונדבקה במתנגדים שעברו ליד הקלויז החסידי והציצו פנימה; וכעת בארץ ישראל ממשיכה המהפכה ביתר שאת.

למהפכה זו יש ראיה מהזוהר הקדוש. הזוהר (במדבר קיח א) מביא שני פסוקים בתהלים הסותרים אחד את השני. במקום אחד נאמר "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק ב) ובמקום אחר נאמר" עבדו את ה' ביראה" (שם ב יא). הזוהר הקדוש מתרץ את הסתירה בין הפסוקים בתשובה פשוטה – "כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא". בחוץ לארץ עבודת ה' מלווה ביראה ורעדה אך בארץ ישראל לובשת היא מעטה של שמחה וצהלה.

העיקר – השפע והשמחה

בדרך דומה אך שונה במעט הולך רבי משה סופר זצ"ל, בעל החתם סופר, בחידושיו על התורה (תורת משה וילך ד"ה תוקעים ומריעים). החתם-סופר מבאר שני מושגים, תקיעה ותרועה, כאשר התקיעה משמשת כביטוי שמחה והתרועה מבטאת צער. הוא מביא לכך ראיות שונות, ביניהן אף את הראיה מתרועת המלחמה. למעשה, בראש השנה גם תוקעים וגם מריעים, ולכל אחד מקולות אלו יש תפקיד בהתאם לרגש אותו הוא מבטא. מבאר החתם-סופר, שכאשר ישראל יושבים בארץ ישראל תופסת התקיעה מקום עיקרי מפני שעבודת ארץ ישראל היא בדרך השמחה. לעבודה זו טפילה התרועה, שלשיטת החתם-סופר אף לה יש מקום בעבודת ארץ ישראל. לעומת זאת, הקול העיקרי בחוץ לארץ הוא התרועה המסמלת את הצער וטפילה לה התקיעה. אומנם החתם-סופר מגדיר את התרועה כביטוי של עצבות, אך למעשה הוא טוען בתוקף שעיקר עבודת ראש השנה בארץ ישראל היא בשמחה וכל מהותו של יום זה הוא כיום שמחה.

אם כן, יש אף ממד של צער בראש השנה. מדוע? כפי שנאמר בהתחלה שלכל שפע יש גבולות. ראש השנה הוא יום של השפעת שפע בין בחוץ לארץ ובין בארץ ישראל ולשני סוגי השפע יש גבול, השאלה הגדולה היא מהו העיקר? הגבול או השפע? בחוץ לארץ מודגשות הגבולות ולכן האווירה ביום זה מזכירה את המרחק מהאב הרחום המשפיע את שפעו עלינו. אך בארץ ישראל השפע הוא העיקר והגבול נלווה אליו בדרך אגב. קבלת השפע בראש השנה בארץ ישראל מגלה לנו כמה אנו קרובים לה' יתברך וכמה אבינו הגדול אוהב אותנו, והשמחה בכך מקרבת אותנו אליו עוד ועוד.