לצלול אל ים המוּרכבות – התוועדות לג' אלול

השפעתו של הרב קוק על הציבור הדתי־לאומי, ומתוך כך על האומה בכללה, היא עצומה. ויחד עם זאת, למרות שבמקומות רבים מלמדים את תורתו, רבים אינם מכירים את דמותו המיוחדת ורבת הפנים. מאמר זה בא להאיר תחום חשוב זה.

מי היה הרב קוק? באחד הספרים העוסקים בדמותו נאמר כך:

כאשר בא אחד מהסופרים לכתוב מונוגרפיה על הגאון מוילנא פתח כך: לא רב ראשי לא אב בית דין לא מרא דאתרא לא ריש מתיבתא לא פרנס העדה ולא עסקן בצרכי ציבור היה, כי אם גאון. זה שמו וזה זכרו בפי העם ובליבו. ואילו הראי"ה היה: גם רב ראשי, גם אב בית דין, גם מרא דאתרא, גם ריש מתיבתא. גם פרנס העדה, גם עוסק בצרכי ציבור וגם בצורכי יחיד, ועם כל זאת ועל כל זאת, היה גאון התורה והמחשבה הישראלית.

למען האמת, ניתן היה להוסיף לרשימה עוד תכונות מיוחדות, ממשורר ועד מנהיג ציבור, ונכון לומר שהרב קוק לא היה רק 'חד בדרא', אלא חד בדורות. בנוסף לכל מעלותיו ופועליו הכבירים הוא היה גם כהן, שחי את תפקידו באופן מובהק ושלם. מספרים שפעם שאלו את הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מגדולי מתנגדי שיטתו של הרב זצ"ל, אם ייבנה בית המקדש בזמן הזה, את מי הוא מציע לתפקיד הכהן הגדול בעבודת בית המקדש? הרב זוננפלד ענה מיד "בוודאי את הרב קוק!", ויחד עם זאת הוסיף: "לכהן גדול כן, אך לא לרב בירושלים..."

מעבר לכל תפקידיו, הרב קוק היה מחובר בקשר נשמתי עמוק ונדיר לאומה ולכל מאורעות חייה, ולכל יחיד ויחיד בתוכה. כידוע, הוא היה בקיא גדול בתורת הקבלה. הרב זוסמן זצ"ל, המקובל הירושלמי מזקני תלמידי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, סיפר שהרב זצ"ל היה עוסק גם בתיקוני נשמות, ולפעמים היה משוחח בשעת השיעור אודות אנשים גדולים שכבר נמצאים בעולם האמת ונכשלו באיזה עניין וזקוקים לתיקון לנשמתם. תוך כדי השיעור היה כביכול מצביע עליהם, שהרי הוא הרגיש את נוכחותם בחדר. ואיך היה נעשה התיקון? על ידי כך שהוא היה מגלה את השורש הפנימי שבקדושה שהיה לאותו כישלון, ובזה היה מתקן אותם.

נדמה שהרב זצ"ל נהג באופן כזה של תיקון נשמות לא רק כלפי יחידים אלא גם כלפי האומה כולה, והחיל אותו על תהליכים שלמים שקורים בעם וזקוקים לתיקון דרך הכרת החפץ הפנימי החיובי שהוליך אותם, גם כאשר לצערו הדרדרו תהליכים אלו למקומות ולתופעות שליליות. הייתה תקופה שבה הרב קוק האריך מאוד בפסוק 'שמע ישראל', עד כדי שכל הקהל כבר גמר את כל פרשיות קריאת שמע והרב לא סיים אפילו את הפסוק 'שמע ישראל'. הרב חרל"פ ניגש לשאול אותו את פשר הדבר, והרב זצ"ל ענה לו: 'כל עוד אינני מרגיש שהכנסתי אמונת ייחוד השם בלב כל אחד מישראל, אינני יכול להמשיך'. עד כדי כך הגיעה הדאגה והאכפתיות שלו לכל יהודי ולאומה.

ערכם של סיפורי צדיקים

סיפורים על הרב קוק ישנם למכביר, אולם השאלה היא מה העבודה שאנו יכולים, רוצים ואמורים לקחת מדמותו של הרב.

נתחיל עם כמה פרטים ביוגרפיים חשובים. לעיתים אמנם מכירים היטב את כתבי הרב, אך לא את תולדותיו. מסיבה כלשהי נדמה אפילו ללומדי תורתו וכתביו של הרב זצ"ל כאילו סיפורי צדיקים שייכים רק לרובד העממי יותר של הציבור. אולם הרב עצמו ודאי לא חשב כך, הוא כתב מאמרים חשובים בספר, "אדר היקר", על תולדות חמיו, הגה"צ האדר"ת זצ"ל, ושם הסביר באריכות את הערך העצום של סיפור בשבחם של צדיקים וגדולי ישראל:

"ישראל נמשלים לעוף", הוא נוצר לעוף והוא מוכרח לעוף, לבו ובשרו ירננו אל אל חי. אבל, איך יתנשא לעוף ורגליו טובעו בבוץ, וכל מרחב החיים מלא תוהו ובהו וחשך ביחש לממשלת הרוח ואצילות הנפש?

עת אשר יתקפו היאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו, כעת, ללכת על גחון, ללחך עפר, ישא ישראל עיניו אל הזקנים שבדור; אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה. אז יכיר את תוכן חייו, אשר אם כי שאלת הלחם היא שאלה גדולה שצריכה פתרונים, אבל ידע נאמנה כי לא היא תהיה כל הסכום של שאלת חייו הכלליים ; ורוח חיים חדשים, חיים טבעיים לו, חיים של קדושה ועדינות רוח, ימלאהו, וילך במסילתו לסול לו דרך אשר בה ועל ידה יגיע לכל חפצו, עד שגם שאלת הלחם תהיה יותר קרובה להפתר כי חפץ ה' בידו יצלח.

על-כן גדול הוא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל, כמה שיגדל הרושם של החזיון המפליא, של חיי איש הרוח, המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באויר של קדושה וטהרה, של צדק ומישרים, הנה האור הזורח חודר בכל עת, לפי המקבלים, לפי המקרים, רק קמעא קמעא; ויש אשר ישעו העינים מקוצר רוח, ולא יחושו בקרני האור מדי עברם. אבל עת אשר יתקבצו כפי היכולת סכום הגון ממכסת קוי האור, ששטפו ועברו בלא מעצור בכל משך חיי איש המעלה, אז יאספו להיות יחד לשמש צדקה, המאירה מחשכי ארץ באור עזה.

בעקבות דבריו אלה, נרצה גם אנו ללקט שביבים של אש וניצוצות של קודש מדמותו של הרב זצ"ל, כדי שיהיו אלו עבורנו לפיד אש, פנס וקרן אור שתאיר את דרכנו, דבר חשוב בכל עת ובוודאי בדור מבולבל ומחפש דרך כדורנו.

תולדות הרב

הרב נולד בט"ז אלול תרכ"ה (1865) בבית מיוחס שגידל את ילדיו לתורה ויראה, מדות נשגבות ואהבת הבורא, תורתו, עמו ונחלתו. כבר מגיל צעיר מאוד גדל בקדושה ובטהרה מופלגות. לשיטתו, החינוך הצנוע והקדוש הוא דבר מתבקש. משנתו איננה לאומיות ככל העמים אלא קדושת הלאומיות של ישראל, "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הרב נחשב מגיל צעיר לעילוי בישיבות ובבתי המדרש שבהן למד, ולאחר שהתארס עם בתו של האדר"ת למד בישיבת וולז'ין. הנצי"ב התבטא באותם ימים שכל הקמתה של וולוז'ין הייתה מוצדקת ולוּ רק למען הרב זצ"ל. הרב התחתן בגיל עשרים ואחת, וכשהיה צעיר מאוד, כבר בגיל 23 בערך, קיבל בקשה ממרן ה'חפץ חיים' זי"ע, לכהן כרב בעיירה זיימל. לאחר מכן עבר לכהן ברבנות במקומות נוספים, וכבר אז החל לכתוב ולעסוק הרבה, בכתיבה תורנית הלכתית ובכתיבת רעיונותיו הנשגבים. הוא עלה ארצה בתאריך שיהיה לימים סמלי מאוד: בכ"ח אייר (יום שחרור ירושלים) תרס"ד (1904), לאחר פניות חשובות מנכבדי יפו־תל אביב ולאחר מגעים והתכתבויות של שנתיים. בהיותו בן 39 הגיע כדי לכהן כרבה של יפו והמושבות המתחדשות בארץ הקודש באותם ימים.

הרב היה מודע לכך שהמציאות בארץ ישראל שונה מזו שהכיר באירופה. נאומו הראשון בעת הגעתו ארצה היה בעברית צחה, דבר יוצא דופן עבור רב אורתודוקסי באותן שנים. מכוח רעיונותיו ודבריו המרוממים נתחבב על רבים מבני היישוב החדש. הוא גם התכתב עם גדולי הסופרים שהיו באותה עת וניסה להשפיע עליהם. היו סופרים אותם הצליח לכבוש בליבו, כמו הסופר אז"ר, והיו סופרים שאיתם היה לו דיאלוג ארוך ולעיתים גם קשה ומתיש, כמו י"ח ברנר.

הרב התגורר בארץ כשלושים שנה, בשלוש מתוכן שהה בגלות בעקבות מלחמת העולם הראשונה שפרצה בתרע"ד (1914). באותם ימים ביקר הרב בשוויץ לרגל "הכנסיה הגדולה" - כנס עולמי של אגודת ישראל (וגם בשל טיפול רפואי שקיבל שם, שרק בגללו היה מוכן לצאת את הארץ), שהרב יצא אליו כדי להשפיע על המתכנסים ולקרב את ליבם ומעשיהם לרעיון הארץ ישראלי. אך בעקבות פרוץ המלחמה הדרכים נסגרו ונמנעה ממנו האפשרות לחזור ארצה. באותן שנים בה נמנעה חזרתו לארץ הקודש כיהן כרב בלונדון. לתקופה זו היתה השלכה משמעותית ומכרעת על הצהרת בלפור, שכן הוא נלחם מול קבוצות אנטי־ציוניות שפעלו נגד ההכרה בישוב היהודי בארץ. כל אותן שנים בהיותו בחו"ל היה חותם על מכתביו בתואר "הרב של יפו, עכשיו בלונדון".

הוא שב ארצה בשנת תרע"ט (1919) ולאחר מכן נסע לארה"ב עם משלחת רבנים כדי לאסוף כספים עבור הישיבות בארץ ואף נפגש עם נשיא ארה"ב בבית הלבן. אותן שלושים שנים בהן התגורר הרב בארץ השאירו את חותמם העצום על כל הנעשה בה, ורישומן ניכר עד היום. הרב לא נח ולו לרגע: הנהיג את הציבור לגווניו בשאלות ציבוריות ורוחניות שעמדו על הפרק, היה ראש לרבני ארץ ישראל, כתב מאמרי הגות ומחשבה, חיבר תשובות הלכתיות וספרי פסיקה מרכזיים בנושא מצוות התלויות בארץ ובהלכות קדשים, ייסד את הרבנות הראשית, טיפל באנשים פרטיים, הקים ישיבה, יצר קשרים עם גדולי ישראל מכל הגוונים ועוד ועוד. קשה שלא להשתאות אל מול פועלו הכביר באותן שנים בהן חי בארץ.

כששב ארצה בשנת תרע"ט התמנה לרבה של ירושלים, שש עשרה שנה בדיוק לפני פטירתו. בירושלים סבל הרב מהתנגדות גדולה לדרכו מצד חלק מסוים ותקיף של רבני ואנשי הישוב הישן, וכעבור שנתיים, בשנת תרפ"א (1921) התמנה לרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. בתרפ"ד (1924) יסד את ישיבת מרכז הרב. הרב נפטר בג' אלול תרצ"ה (1935), בהיותו בן שבעים.

"עשיית גשרים בין התהומות"

מהי אפוא דרכו של הרב? אפשר לנסות ולומר שתורתו עומדת על שתי רגליים יציבות: האחת היא כמובן דרכה של תורה, במובן השורשי והנאמן ביותר שלה. למשל, כשהרב ביקש מהרב הנזיר להכין את תכנית הלימודים לישיבת 'מרכז הרב', בסיס התכנית כלל כמובן את לימוד התורה באופן המקובל והמסור בידינו כיום, שכל עולם הישיבות בנוי עליו. עם זאת, היות ובכל דור יש הארות ודגשים משלו, גם הרב זצ"ל הביט על התהליכים הדוריים שהתרחשו לנגד עיניו, בזמן שרבים לא נתנו עליהם את הדעת. אין לו אח ורע בקרב גדולי הרבנים שהכניס את ראשו לשאלות הדור ולמבוכה שהתעוררה בבית ישראל באותן שנים גורליות. רבים אמנם עסקו בשאלות של יחידים, אבל בשאלות הנוגעות לכלל האומה - לשם כך צריך גדולי עולם שיזהו מה התהליכים שהאומה עוברת, מה התהליכים שהעולם עובר, אילו תהליכים עובר האדם כתוצאה מכך ואיך הדבר משפיע על היחס שלנו לכלל ישראל וליחידים שבו.

כאיש המעלה שהכל צריכים לו, וכאדם של חיבורים שאיחד בתוכו הפכים ודרכים רבות, הרב זצ"ל הצליח להחזיק בשני קצוות מנוגדים, וכפי שכתב באחת האיגרות:

ואינני מוצא את עצמי רואה את חזון השלימות כי אם בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר הושפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשיית גשרים בין התהומות המפרידים, זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא-דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים, יפה לנו מאוד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל תִּבָּרֵא לנו סִפְרוּת שלֵמה שתכשיר את עצמה לאַחוֹת את הקרעים הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה שעתידה לצאת מעבודה זאת! (אגרות ראי"ה, ח"א עמ' דש)

לצערנו, בדורנו לא רבים הם החורתים על דגלם את יצירת גשרים. בדרך כלל מי שאוחז בדרך אחת, זרה לו הדרך האחרת. קשה לרבים מהאנשים לאחוז בתורה הגואלת מצד אחד ומצד שני בתורת המוסר, החסידות או הפנימיות. נדמה לנו כאילו כל אחד עומד לעצמו. אך הרב סבר שעבודת החיבורים היא עבודה חביבה, יקרה ונצרכת מאוד בדורנו, וראוי שתהיה חביבה ובמיוחד על כל העוסקים ברזי ובנשמת התורה. זהו אידיאל גבוה, נשגב ותובעני, ואולי לכן רבים מתקשים ליישם בהצלחה משימת קודש זו.

אהבת ישראל וגאולת ישראל

הרגל השניה שעליה נשענת תורת הרב היא אהבת ישראל וישועתם. הרב הצדיק אריה לוין ז"ל העיד כי הגורם למחלתו היה הקשר החזק שלו אל כלל האומה:

כששמע הרב קוק על רציחתם של יהודי חברון, התעלף לאחור. לאחר ששבה רוחו אליו קרע בגדיו ואמר ברוך דיין האמת. במשך כמה זמן היה בצער רב ובבכייה, ולא שם כר לראשו. אמר הרב אריה שמאז קפצה עליו הזקנה, וזה היה הגורם למחלתו האנושה ממנה לא קם.

הוסיף על כך הרב יחזקאל סרנא ז"ל, שהיה ראש ישיבת חברון:

בוא וראה עד כמה הייתה גדולה מידת אהבת ישראל אצל הראי"ה. הלוא כשקרה האסון הגדול של רציחת תלמידי הישיבה (סלבודקה) בפרעות הדמים בחברון, הייתי כבר אחד מראשי הישיבה, ואף הכרתי את הבחורים. הנה כשהגיעה אלי הידיעה המרה הייתי ממש המום, הלב התכווץ מצער והכאב היה גדול מנשוא, אולם עם כל זאת לא התעלפתי. ואילו הראי"ה, כששמע על מה שקרה בחברון, התעלף ונפל על הארץ. הכאב שלו היה יותר עמוק והזעזוע שלו היה יותר גדול. זו נשמה גדולה שמחזיקה את כלל ישראל באמת בכל פינה שהיא.

כלל ישראל

נסיים במכתב מעניין ששלח הרב לכינוס הראשון של אגודת ישראל, שהרב רצה להגיע אליו אך לא יכול היה להשתתף בו. במקום זה הוא כתב להם את המכתב הבא:

להוד קדושת הדרת כבוד הכנסת הגדולה אגודת ישראל, שלום וברכה מקודש.

... נכבד מאד הוא דבר הקריאה להתעודדות האומה בכללה. הפתגם "כלל ישראל", ההולך ונכפל במכתבם הקדוש, אות הוא, שגדולי הדור, גאוני התורה וצדיקי הזמן, עומדים הם על הבסיס של אחדות האומה כולה. ובזה אנו רואים יד ד' לטובה על עמו, שאחרי אשר עברו ימים רבים, של התגדרויות מיוחדות למפלגות ואגודות, שכל אחת דאגה רק לבצרונה. ימים רבים ישבתי משמים, מתוך הצער הגדול, שפצע את לבבי יום יום, מאשר שמעתי את הד קולם של שלמי-אמוני-ישראל יוצא בצביון הראוי לחצוצרה קטנה של מפלגה פרטית אחת, מה שלא היה זה מימי עולם. וב"ה שהרבה הוקל מכאובי על-ידי הד קול קדשם, ההולך בעז, שאיננו מדבר בשם ולשם מפלגה וכתה מיוחדת, כ"א לדרישת הטוב של כללות האומה, לכל רחבה עמקה והקפה של מובן המלה.

... רעיון כללי זה, נס האחדות, הוא מוכרח להיות לפי זה הכח הנותן נשמת-חיים בפרוגומה [=התכנית] , המעשית והעיונית, שלנו.

כאן אנו כוללים כבר כאחד שני זרמי-רוח, שמבלעדי המחשבה הרוממה אשר הגה רוח קדשם, במכתבם הבהיר, היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד: הקנאה הקדושה, קנאת ד' ותורתו וכל קודש, המאזרת כח וחיל ונותנת רוח גבורה ואומץ- לבב לכל הזוכים לה בטהרתה, – והסבלנות המתונה, המלאה רוח-חסד ודרכי-שלום, המושכת חוט של חן ונעם על כל טהורי-לבב החנונים בה. קנאה גדולה אנחנו מקנאים לדגל שם ד', למקור רוח החיים, אשר החיה ומחיה ואשר יחיה את האומה עדי עד, אור תורה ונר מצוה חיינו ואורך ימינו. ומתוך האהבה העמוקה העליונה, שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, ואנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו, הננו שואפים לתן את רוח ד' על כל צאצאיו, ומתוך-כך יש לנו כח-סבל גדול מאד, לבא במשא-ומתן עם כל פלגות עמנו ועם כל יחידיו, לתמוך בכל ענין שהוא מסבב אימוץ-ידים ועז-רוח לישראל, לחזק ידים רפות לכל פועל טוב לאומה, ועם זה להשפיע מרוח- החיים אשר באוצר-החיים אשד עמנו, בכל מדה האפשרית, על כל יחיד ועל כל סיעה.

 

במכתב זה מתייחס הרב לשני הכוחות החזקים שנראה לכאורה כי אינם יכולים לשכון יחדיו – "הקנאות הקדושה" ו"הסבלנות המתונה", רדיפת הצדק, האמת והדין, ומצד שני רדיפת השלום והאחווה. בדבריו אלו מגדיר הרב שהאחדות האמיתית צריכה להיות כזו שמחברת בין מחנות מסוגים שונים ורחוקים זה מזה עד כדי שהם אינם יכולים לדבר איש עם רעהו. הרב רואה את עצמו מעין 'ראש גשר', הנשלח לחבר את הקצוות הרחוקים הללו. הגשר מאחד בין הקנאות והאמת לבין הסבלנות והמתינות, בין הדבקות המוחלטת בתורה הקדושה לבין הפתיחות והאהבה לכל אדם מישראל באשר הוא.

הרב, שהיה כאמור כהן, הכיל את מידת האמת והקנאות לתורה ולקדושת ישראל מיסודו של פנחס הכהן, אך מעל כל עשייתו ואורח חייו ריחפה תמיד באופן מופלא ביותר מידת אהבת ישראל ואורך רוח כדרכו של אהרון הכהן האוהב שלום ורודף שלום. בדבריו הוא מתאר את שתיהן כמשלימות זו את זו, וזו כנראה הדרך היחידה לבנות אחדות. זהו חיבור שאינו מוותר על האמת ואינו מוותר על השלום. השלום והאמת משלימים זה את זה כך שמתוך האהבה יש לנו סבלנות, ומתוך הסבלנות והאהבה יש לנו קנאה לכבוד שמיים, וגם את הקנאה אנחנו עושים ברוח חן ובסבלנות. היסודות הללו חייבים להיות באמתחתם של כל בני התורה בארצנו.

אחריות כלל ישראלית

איננו לומדים תורה בישיבה כדי לשמר לעצמנו את הכיתתיות והמסגרתיות שלנו. סיפר לי פעם רב חשוב שגדל בירושלים בשכונה מאוד סגורה, שה'מוטו' עליו הם גדלו והתחנכו היה מימרא של חכמינו ז"ל בתלמוד הירושלמי, "חביבה עלי כת קטנה אחת שבארץ ישראל" (סנהדרין פ"א). באופן טבעי, הילדים מבינים שמי היא הכת הזו? 'אנחנו' כמובן... וזו בהחלט תפיסה שיש בה סכנה גדולה ביותר. גם מי שחביבה לפניו דרך מסוימת, יש לו אחריות ועין טובה על הכלל. ראש הגשר שהרב זצ"ל מתאר בין הפלגים, התורות והשיטות הוא גם ראש גשר מאוד טבעי, לא אמורים להתאמץ מאוד כדי שזה יקרה.

בדורנו אנו נתקלים בבלבולים גדולים בעניין, שכן פעמים רבות מי שלוקח על עצמו אחריות לתיקון המציאות אינו יודע בהכרח או אינו מצליח לעשות זאת בסבלנות ונעימות. ומי שלוקח על עצמו את מידת הסבלנות והנעימות, פעמים רבות אינו לוקח לעצמו אחריות על הנאמנות לאמת... אבל הרב זצ"ל לא נמנע מלהיות כהן ורב, מרא דאתרא וראש ישיבה, סופר והוגה ואיש אשכולות וכל זה מתוך ישרות, אמת איתנה ונעימות כאחד.

עומד ומשמש

פתחנו בסיפור ונסיים בסיפור. סיפר הרבי מגור שליט"א, שהוא שמע מאביו, 'הלב שמחה' זצ"ל, בנו של ה'אמרי אמת', שבאחד מביקוריו בארץ ישראל של ה'אמרי אמת' [רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל] הוא שלח אותו כנער בשליחות מסוימת אל הרב זצ"ל. בתשע בבוקר הוא דפק בדלת, והמשמש אומר לו – 'אי אפשר להיכנס עכשיו לרב'. הנער מחה, 'אבל יש לי שליחות מאבא, האדמו"ר מגור!', והמשמש בשלו – אי אפשר, הוא מתפלל. ר' שמחה בונם היה נער פיקח, ואמר: 'לפחות אראה איך הוא מתפלל'. המשמש אמר לו – אתה יודע מה, הדלת קצת פתוחה ואתה יכול להציץ. הוא ניגש אל הדלת, הציץ וברח. כשחזר הביתה סיפר לאביו מה ראה: הרב זצ"ל מעוטר בטלית ותפילין, שוכב על הארץ בפישוט ידיים ורגליים ובהתפשטות הגשמיות. אמר לו ה'אמרי אמת': כן, הרב קוק נמצא כל הזמן בפישוט ידיים ורגליים כמו במקדש.

מה התכוון ה'אמרי אמת' לומר בכך? האם הוא רצה לדון בהלכה האם מותר להיות בהשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים על הקרקע? ה'אמרי אמת' התכוון לתוכן הפנימי של עבודת הקודש שהיה שרוי בה הרב באופן תדיר וקבוע. הרב זצ"ל כל הזמן עומד ניצב והכן על משמרת הקודש בביטול מלא כלפי שמיא. ישנו ביטוי בגמרא (סוטה יג:) על נצחיות עבודתו של משה רבינו, 'רעיא מהימנא': "מה כאן עומד ומשמש, כך שם (בשמיים) עומד ומשמש".

הרב לקח על עצמו לצלול אל עומק המציאות המתחדשת עם גאולתן של ישראל על שלל המורכבות והקשיים הטמונים בה, וציבור תלמידיו וממשיכי דרכו נמצא בלב עשיה תובענית זו הדורשת מסירות עצומה להפגיש תורת אמת תורה משמיים עם חיי עולם של עם וארץ. במובן מסוים, לשרת בצבא במסירות גדולה למשימות הכרוכות בכך יחד עם נאמנות לרוח ישראל ולהדרכת התורה - יש בכך קשיים והתמודדויות יותר מאשר להיות בבית יהודי באיזשהו מקום נידח בעולם, עם כל החשיבות העצומה שיש כמובן לפעולות אלו. מצד מסוים קל יותר לנסוע רחוק לפעילות שכולם אוהבים ומוקירים (וגם אין בה סכנת נפשות תמידית) מאשר להיכנס אל תוך כלל ישראל במקום קשה ומורכב כמו צבא, ולנסות להשפיע עליו מבפנים.

המורכבות הזו היא ברוחו של דוד המלך, שאמר על עצמו "ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד.). ובבית רוז'ין נהגו לפרש זאת כך: לא שמענו שדוד המלך היה פוסק? הרי אין לו בית הוראה, הוא אינו מו"צ ואם הוא נזקק להוראה הלכתית לו יש רבנים שאיתם הוא מתייעץ, כמו מפיבושת. ועל כך אמרו ברוז'ין, כוונת דוד המלך בדבריו "לטהר אישה לבעלה" היינו כנסת ישראל לדודה, "אני לדודי ודודי לי", ולטהר אותה זה מסובך ודורש לעיתים "ללכלך את הידיים" בעבודות לא פשוטות... אבל דוד המלך וההולכים בדרכו יודעים עד כמה הדוד והרעיה מתגעגעים זה לזה, ועד כמה מוטל עליהם לקרב את האוהבים ולקרב בכך את גאולתן של ישראל. כך פעל במסירות אין קץ מרן הרב זצ"ל.

בזוהר נאמר שיש לאהוב את ה' "כברא שמשתדל בתר אבוהי ואימוהי" [כבן שמשתדל אחר אביו ואמו]. בספר התניא נתבאר בעיקר איך כל יהודי באופן פרטי ואישי דואג לכבוד הי' יתברך ומתקרב אל אביו, "אני לדודי". אולם לקיחת אחריות כדי לחבר מחדש לא רק את היחידים עם אבינו שבשמיים, אלא לעשות שלום בית בין האומה בכללותה לאבינו רוענו, זהו עניינו של דוד המלך וצאצאיו, שעוסקים בדם שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה.

דרך זו, הנצרכת כל כך בימינו, קוראת לנו להתחבר לדרך ולתורה שהרב זצ"ל ותלמידיו הגדולים הורו והגשימו. יהי רצון שדרכנו תהיה מלאה אורות קדושה ותבונה, סבלנות וקנאות, אהבה ויראה, שמחה וטוב לבב, יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.