כל מי שהכיר את סבא, הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל, ידע כי פנים לו בכל שש השנים, ופנים מיוחדות שמורות עמו לשנת השבע, שנת השמיטה. שנה שבתית זו, על רבדיה השונים, העסיקה, או אולי נכון יותר לומר – הלהיבה את הרב הדרי זצ"ל, עד שכמעט ולא תמצא דרשה שדרש בשנת השמיטה, שזו אינה מצוינת בה.
ולא רק בשנת השבע הדברים אמורים, אלא בכל שש השנים היה שומר ומצפה לשנה השביעית, וכבר בשנה השישית עסקו דרשותיו בהכנות לשמיטה ובברכה הייחודית המושפעת בשנה זו מכוחה: "וציויתי את ברכתי"[1]. אף לאחר צאתה של השמיטה, במוצאי שביעית, היה נוהג לצטט בהתרגשות את דברי חז"ל: "במוצאי שביעית בן דוד בא"[2], ולדרוש בעניינו של מעמד ה'הקהל'[3].
כבר מגיל צעיר ניכר היה יחסו המיוחד לשמיטה, כשנהג לציין בראש מכתביו בשנת השבע: 'שמיטה'. ואכן, מאמרים רבים כתב ופרסם הרב הדרי בימי חייו, אך ספר אחד בלבד הוציא לאור (במהדורות המתחדשות משמיטה לשמיטה): 'שבת ומועד בשביעית' – העוסק בייחודם של שבתות ומועדי השנה בשנת השבע.
קשה, עד בלתי אפשרי, לתמצת את הגותו של הרב הדרי אודות השמיטה. הרוצה להכירה יוכל לעיין בספר 'שבת ומועד בשביעית' ובמאמריו השונים. בדברים הבאים ננסה להתמקד בזווית אחת מתוך הפנורמה הרחבה, שפתח לנו סבא בספר הנ"ל, ואפשר שמתוך כך נעמוד על היסוד שעורר את לבבו אל השמיטה.[4]
'שבת הארץ' – זמן ומקום
לעניינה של השמיטה ניתן לגשת מכיוונים רבים. בתורה מכונה השמיטה בלשון שבת:
"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לד'"[5]; "שבת הארץ"[6].
ניתן לומר שזו הנקודה הארכימדית אשר סביבה סובב הספר 'שבת ומועד בשביעית' – השבתיות שבשמיטה; מסכת ההולכת ונפרשת, תוך שיבוץ מקורות החל מדברי חז"ל ועד לדברי האחרונים, על האסכולות השונות.
השבת מביאה עמה מנוחה מעמל המלאכה; בהגיעה מתנערים ישראל מהעיסוק בעולם המעשה ומתעלים אל עולם הרוח השבתי. "וביום השביעי שבת – וינפש"[7]; אז נעשה העולם בעל נפש[8], ונזרקת נשמה בנפשות ישראל, נשמה יתירה. כך ביום השבת וכך בשנת השבת, בה נזרקת נשמה יתירה בארץ ובעובדי אדמתה; אז נחים שובתי השביעית מעמל הארץ ומתעלים אל קדושתה[9]. משורש זה צומחת גדולתן של שבתות השביעית, המסתעפת ומתפרשת באריכות מצדדיה השונים בספר הנ"ל.
על קדושת השבת בשנת השבע מלמד הסיפור הבא, שהיה שגור על לשונו של הרב הדרי בשנת השמיטה:
"מספרים עליו, על אותו כהנא רבה במקדש אהבת ישראל, הרב הפוניבז'אי, שפעם אחת בפרוס השמיטה דרש לפני עובדי אדמת הקודש המשמרים את השביעית, ובצורה אופינית לו פתח ואמר: 'אשריכם, אחים נלבבים, ואשרי חלקכם בחלקת השדה אשר לכם, שבשנה הזאת יוצאים אתם מדי בוקר אל הניר ואל הבוסתן ומקדמים בברכה את השיח ואת עץ הגן: שבת שלום לך עשבון, שבתא טבא עליך אילן''"[10].
מרגלא בפומיה של הרב הדרי: "שבת בזמן כמקדש במקום". קדושת המקום וקדושת הזמן חרוזות ושלובות זו בזו; כמקבילה לשבת קודש, המשובצת על ציר הזמן – ניצבת ירושלים עיר הקודש, המקודשת בקדושת המקום[11].
קדושה כפולה זו – קדושת הזמן והמקום – נמצאת מתלכדת ב'שבת-הארץ'. מחד גיסא, שנת השבע משובצת במעגל הרב-שנתי, כאשר אחת לשבע שנים מתקדש הזמן בקדושת השמיטה, ומאידך גיסא קדושתה מקובעת למקום, לשביתת האדמה, לארץ. נמצא שהשתלבות קדושות הזמן והארץ – היא המייחדת את קדושת השמיטה[12].
חורבן ושמיטה
התלכדות קדושות הזמן והמקום מובילה אותנו לנושא רחב נוסף, הקשור בשמיטה: חורבן וגאולה[13]. דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש במשנת התנאים – שיש לביטול השמיטה קשר לגלות מן הארץ:
"אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה'"[14].
תלות זו בין אי-שמירת השמיטה לחורבן הוסברה בפנים רבות, החל ממדרשי חז"ל ועד לדברי האחרונים בעלי המחשבה ואדמו"רי החסידות.
יש שהסבירו את הדבר על פי הכלל של 'מידה כנגד מידה'; השמיטה היא עדות על הבעלות האלוקית על הארץ, ומפני שלא שמטו ישראל את הארץ יבוא בעל הארץ ויגרשם מתוכה "ובה תדעו כי הוא האדון"[15]. ובלשונו של ה'שפת אמת':
"השמיטה – להראות כי הכל מאתו ית', וכשבני ישראל מבררין זאת מרצונם חל על זה שם-שמים. וח"ו כשבטלו שמיטה הוכרח הבורא ית' להראות בכוחו כי הכל שלו ונגרשנו מארצנו"[16].
מהלך נוסף, בשאלת הזיקה שבין השמיטה לחורבן הבית, נסלל על ידי ר' יצחק אברבנאל והמהר"ל, והורחב לאחר מכאן במחשבה החסידית. יסודו של העיון בהשוואה שבין השבת לשמיטה:
"לזה נתן הסיבה במצוות השמיטה 'שבת שבתון יהיה לארץ שבת לד'', רוצה לומר ששמיטת הארץ יהיה בערכה שבת כמו השבת המקודש אשר לישראל"[17].
הדגשה נוספת באה בדברי המהר"ל. שלוש קדושות הן – ישראל קדושים, יום שביתתם קדוש הוא, וארצם קדושה היא:
"ולפיכך נתן לישראל שהם קדושים יום קדוש ושביתה... ולפיכך אמרה תורה לשבות בשביעית, כי דבר זה מורה על קדושת הארץ בעצמה"[18].
בעל ה'שפת אמת' תפס את הקשר שבין השמיטה לגלות על רקע השבת. היחס המיוחד שבין עם ישראל לארצו הוא בעל זיקה לשבת, שכן ישראל שואבים את כוחם בארץ מדבקותם בשורשם, בראשית האלוקית, "וכיון שהראשית בידם, שזה הוא כח מעשיו של הקב"ה, ממילא הכל שלהם"[19].
דבקות זו מושגת על ידי שמירת השבת, שמשמעה הענקת ערך רוחני להוויתנו; ישראל שעניינם רוחני מתוודעים לעצמם ביום השבת. כך אף בשמירת שבת הארץ – התוכן הפנימי של ישיבת ישראל בארץ מתבטא בשמירת השביעית. הבעלות על האדמה נקנית דווקא על ידי השביתה מעבודתה, מכוח העלאת השייכות לקרקע לנקודת המוצא הרוחנית, לשורש השמיימי. ניתוק קשר זה גורר אחריו הפרדה בין ישראל לארצם – ומכאן הגלות והחורבן.
בכיוון זה הסביר בעל ה'שם משמואל' את העיתוי שנתייחד לחורבן:
"כשחרב הבית... מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה"[20].
בלשוננו נאמר: כוחו של ה'חוזה' על ארץ ישראל הוא למשך שבע שנים, והוא מתחדש מידי שמיטה, אם זו אכן נשמרת. גלות בעוון שמיטה משמעה שה'חוזה' לא הוארך, פקעה המתנה, ולכן במוצאי שביעית בא החורבן.
'במוצאי שביעית בן דוד בא'
כשם שהחורבן מתייחס לביטול השמיטה, כך גם הגאולה קשורה בעניינה. למדנו בגמרא:
"בשישית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא"[21].
בדרך זו יובנו אף דברי הרמב"ם בהלכות מלכים, המתאר את פסגתה של הגאולה, בסיום ההליכים המשיחיים – בקיומה של השביעית:
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה... ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה".
מעמד מיוחד לזיקה שבין השמיטה והגאולה עולה מתוך דבריו של הרב קוק, באגרתו לרידב"ז:
"ע"פ סוד ד' הלא קדושת השביעית פועלת גם בזמן הזה... ועל שם מה שישראל מכינים עצמם באמונה וצפיית ישועה לאורו של משיח וחזרת קדושת א"י על מכונה, שאז ישובו השמיטין והיובלים כדינם, מאורה זו יונקים את כל התקונים שנעשים בעולמות העליונים בכל מדרגותיהם... זהו מי שמשתדל בפועל את כל פרטי קדושת השביעית גם בזמן הזה כמה דאפשר, ומשתדל גם כן לקרב במעשיו ובהשפעותיו שצמיחת קרן ישועה והתגלות אורו של משיח צדקנו יהיה בזמן יותר קרוב"[22].
לסיום, על פי הדברים הנ"ל ניתן אולי להצביע על היסוד שבעבורו נקשר סבא, הרב הדרי זצ"ל, לשמיטה. תקופת עמידתו של הרב הדרי על דעתו חפפה לתקופת גאולת הארץ וקוממיות ישראל כבעלים על אדמתם[23]. התקומה החומרית והלאומית באה אז אל שיאה, אך בהיוותרה לבדה, ללא השיבה אל השורש הרוחני, השבתי, לא יהיה לה משמעות וקיום, כפי שלמדנו עתה.
את עולמו הרוחני שאב הרב הדרי מעולם המחשבה היהודי, ובפרט זה החסידי. בעולם זה השבת – מנוחת הנפש והעיסוק ברוח – היא מקור הקיום. אפשר שבשמיטה ראה וחש הרב הדרי את החיבור המיוחל; מחד גיסא את זריקת הנשמה בארץ, בעבודתה ובקוממיותה הממלכתית; את קידושה של הגאולה החומרית ביכולת לשבות, ומאידך גיסא – את התממשותה הארצית של הרוח השבתית; את יצירת כלי הקיבול לקדושתה, ואת האפשרות להיאחז ברוממותה. אפשר שכאן נעוץ החיבור בין חסידות וציונות, וורשא ותל-אביב, זמן ומקום, שביתה ומעשה, 'גוט שבעס' ואדמה; וכפי שראינו רק בשילובם של שני אלה כאחד, השבת והארץ, בשנה השביעית – 'גאולה תתנו לארץ'.
[1] ויקרא כה, כא.
[2] סנהדרין צז, א.
[3] מקום מיוחד נשתמר למעמד ה'הקהל' במשנתו של הרב הדרי, ואפשר שראשית הדבר נעוצה במעמד הקהל שהיה שותף לו בהיותו בן 12, בשנת התש"ו, כפי שתאר זאת בלשונו: "נער צעיר הייתי כשעליתי מתל-אביב ירושלימה בחול המועד סוכות תש"ו, בשלהי שנת השמיטה. בבית הכנסת 'ישורון' התקיים זכר למעמד הקהל. כתב על כך הרב רש"י זווין מרבנן קשישאי שבדור 'זכר למצוות הקהל שהתקיים בחגיגיות רבה ביושלים, והדבר עשה רושם עז על כל הקהל'. לכבוד המאורע הלחין החזן הוותיק איש ירושלים ר' שלמה זלמן ריבלין את שיר העלייה לרגל – שמחתי. המילים והלחן כבשו את כל הלבבות והיה הניגון הולך ומתנגן בואכה כל הדרך בסמטאות המוליכות לכותל" ('מזמורה של הפרשה עמ' 51-52; עתיד לצאת במהדורה חדשה בקרוב).
במוצאי שביעית, ער"ה התשס"ב, הוציא הרב הדרי חוברת בשם 'הקהל' – על עניינו של מעמד הקהל (החוברת עתידה לצאת במהדורה חדשה בקרוב).
[4] הציונים לספר הנ"ל במאמר זה מתייחסים למהדורה הרביעית.
[5] ויקרא כה, ד.
[6] שם שם, ו.
[7] שמות לא, יז.
[8] ראה 'הכתב והקבלה' שם.
[9]ראה 'שבת ומועד בשביעית' עמ' 95. לשון 'וינפש' המופיעה בתורה פעמיים בלבד – בנוגע לשבת ולשמיטה, ומכאן ייחוס נשמה יתירה אף לשנה השביעית: "כך עולה מדברי האלשיך... 'וא"כ גם בארץ הקדושה, השביעית – תחול בה רוח קדושה בשנה השביעית כנודע ליודעי חן'. נועזים יותר הם דבריו של בעל 'שפת אמת' על נשמה יתרה בימי החולין של שנת השמיטה... 'בשמיטה מקבלת הארץ בחינת נשמה יתרה'... עובדי אדמת א"י המתהלכים בקומת החרות הזקופה, המעוטרים בנשמה יתרה אחת לשבוע ביום השביעי, ונעשים נתינים בממלכת הרוח הבלתי מוגבלת, שבעתיים נזקפת קומתם בבוא שנת השבע השביעית". עיי"ש עוד.
עוד על הקשר בין השבת לשמיטה ראה 'שבת ומועד בשביעית' עמ' 19 ואילך.
[10] 'שבת ומועד בשביעית' עמ' 18. בעל-פה נהג לספר הרב הדרי על הרב כהנמן שבא לחזק את חקלאי קיבוץ 'חפץ חיים', בשנת השמיטה. לפתע התכופף הרב מפונוביז', רכן אל האדמה, נישק אותה בחום ובירך בהתרגשות ובמאור פנים: "גוט-שבעס אדמה, גוט שבעס בוימל (עץ קטן)".
[11] ראה במאמר 'שבתה של ירושלים', 'נבואה שעריך' ח"א עמ' 11-66, ועוד.
[12] ואפשר שיש כאן אף החוט המשולש 'עולם-שנה-נפש'; שביתת האדם המסוים (ישראל), בזמן המסוים (שמיטה), במקום המסוים (א"י). וראה להלן בדברי המהר"ל.
לדואליות זו אף השלכות הלכתיות יסודיות בנוגע לאיסורי השמיטה, כגון האם הם חלים על החפצא – הארץ הנעבדת, או על הגברא – האדם העובד, אך אכ"מ.
[13] הדברים להלן תומצתו מתוך 'שבת ומועד בשביעית' עמ' 112-122.
[14] ויקרא כו, לד.
[15] מלבי"ם ויקרא כו, פסקא מב (וראה 'תורת כהנים'), וקדמו לו הרב ר' משה אלשקר והרב ר' שמואל די אוזידא בעל 'מדרש שמואל'. וראה עוד ברש"ר הירש בפירושו לויקרא כו, לד: "שממת אדמת ארץ ישראל... היא סימן קריאה גדול בספר ד' של ההסטוריה, והיא מעידה כי לד' הארץ".
[16] פ' בהר תרל"ט.
[17] אברבנאל בפרושו למסכת אבות 'נחלת אבות' פ"ה.
[18] 'דרך חיים' פ"ה, ט.
[19] 'שפת אמת' בהר, תרמ"ט.
[20] תענית כט ע"א. ערכין יא ע"ב. וראה במהר"ל 'נצח ישראל' פ"ח.
[21] סנהדרין צז ע"א. מגילה יז ע"ב. וראה הסברו של המהר"ל ב'חידושי אגדות' לסנהדרין.
[22] אגרות ראיה' ח"ב, עמ' קצה-קצו.
[23] הרב הדרי זצ"ל נולד בשנת התרצ"ד, והיה בן 14 בקום המדינה בתש"ח.
