שבועות – חגה של עבודת ארץ ישראל

חג השבועות שונה הוא משאר הרגלים והמועדים. ראשית, בכך שלא נקבע בעקבות אירוע כלשהוא במאורעות עם ישראל. זמן מתן תורה איננו מוזכר במקרא כלל, ולא בטוח שהיה גם מצוין בפועל בזמן המקדש[1]. אמנם הגמרא מזהה את זמן מתן תורה באותו התאריך של חג השבועות (ולפי אחת מהדעות בגמרא יום לאחר שבועות), אך מועד החג לפי התורה הוא ביום החמישים מיום קצירת והנפת העומר – ט"ז ניסן. שוני נוסף יש בין חג השבועות לשאר הרגלים והמועדים והוא שאין בו מצוות מעשיות כלל. המרכז הרוחני של החג היה במקדש, בהבאת מנחת שתי הלחם שהתירו את החדש במקדש ואת הבאת הביכורים.

העובדה שלחג השבועות אין תאריך עצמי אלא תלוי הוא ביום קצירת העומר[2], מעידה על החיבור בין שני התאריכים, ובאמת ידוע הוא שבשבועות נשלם התהליך שהתחיל בפסח ונבנה במשך כל ימי ספירת העומר. המרחק מתודעת המקדש הוליד בגלות צביון שונה לחג השבועות, שבאופן טבעי התמקד במתן תורה (ראה הערה 1)[3]. לכן, רבים חוגגים את חג השבועות כחג בעל משמעות שונה לגמרי מהתהליך של פסח וספירת העומר וללא קשר ישיר אליהם.

מהי המשמעות של חג השבועות כחותם את ספירת העומר המתחילה מיד לאחר הפסח? מה עלינו לקחת מחג זה בעקבות ההבנה הזו? את זאת עלינו לברר.

יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל

כאמור, חג השבועות חל ביום החמישים ליום קצירת והנפת העומר, עצם אופי המנחה מעיד על עניינה. השעורים מהן מגיעה מנחת העומר הן מאכל בהמה ומבטאות את הצד הבהמי של האדם[4], ואילו החיטים מהן מכינים את שתי הלחם הם מאכל אדם מובהק. הבדל נוסף הוא שמנחת העומר פשוטה היא ובאה כמעט ללא מגע אדם, ולעומתה, מנחת שתי הלחם נעשית במלאכות רבות על ידי האדם המכין פת מגרגירי החיטה שקצר. שני ההבדלים קשורים זה בזה. הבהמה תלויה ברצון בעליה והיא מקבלת אוכל מן המוכן לה, אך האדם טורח הוא כדי להשיג את לחמו.

לכאורה יש יתרון ומעלה בכך שפרנסתך מזומנת וכל מזונך מוגש לפניך כבן מלכים. אך מזון כזה הוא 'נהמא דכיסופא' ויש בו חסרון גדול – אין בו את השותפות של האדם במזונו.

כך כתב בעל השפת אמת על שתי הלחם (שפת אמת לשבועות תרל"ד, ד"ה 'דכ"ע בעצרת בעינן לכם', ההדגשות אינן במקור): "וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמיים ומן הארץ. פירוש שהשם יתברך נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם 'דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה'. אבל במדבר זכו בני ישראל לקבל לחם משמיים גם כן בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת ארץ ישראל גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהיה על ידי פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה... ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר".

בחג השבועות אנו מתעלים ממדרגת הבהמה התלויה באדונה בכל מעשיה למדרגת האדם היוצר, הפועל והשותף במעשה בראשית. מעלת האדם היא באכילת פרי עמלו "שיקחו לעצמם מפעולתם", כדברי השפת אמת. גם המן שירד לבני ישראל במדבר בה בזכותם, אך המעלה הגדולה היא בעבודת ארץ ישראל בה זוכים לחבר את הלחם הבא מן השמיים ואת הלחם הבא מן הארץ. מעלה גדולה יש לשותפות האדם במעשה בראשית. ניתן להקביל אותה לתכונה ארצישראלית מובהקת, ולשם כך נביא את דברי הגמרא (ברכות ח א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". האדם לא נברא לעולם מושלם בו הוא רק יושב בשלווה ופרנסתו מצויה לו תחת ראשו. אמנם מציאות זו נשמעת מפתה, אך זו מציאות בהמית שאין בה חיי יצירה והשתלמות. תחושת השייכות של האדם לה' ולעולם שברא, צריכה להוליד בו רצון גדול לפעול עם א-ל בכל רובדי החיים, להיות שותף במעשה הבריאה ולא להנות ולזכות בנהמא דכיסופא הבאה לו במתנת חינם. כאשר הרצון הזה כנה ובא מתוך התבוננות בגדולת ה', אין חשש שיוביל לתחושת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" אלא להפך, להבנה "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַֽעֲשׂוֹת חָיִל"[5].

כך הדבר בעבודה מעשית ופיזית בענייני פרנסה ויצירה וכך הוא בעבודת ה' (כפי שפירשו חלק מהמפרשים את פשט דברי הגמרא). כך מקובל בשם המגיד ממעזריטש זי"ע: "כי מתחילה כשרוצה אדם לעבוד אותו יתברך, אזי הוא יתברך מטעים לו תענוג גדול ואור גדול כדי שידע איך לעבוד אותו יתברך, [ו]אחר כך כשילך ממנו התענוג והאור. ועל זה התענוג הראשון אינו מקבל שום שכר, כי זה אינו שלו רק הוא מאתו יתברך. רק אחר כך כשישיג האור והתענוג מחמת עבודתו אז יש לו שכר. וזה שאמר גדול הנהנה מיגיעו דייקא, הוא יותר מיראת שמיים שמראים לו בראשונה".

זו מהותה של ספירת העומר. האריז"ל מבאר שבליל הסדר יורדים לעולם אורות גדולים מאוד, אך הם מסתלקים מיד בצאת הפסח, ועבודת ספירת העומר על כל בחינותיה היא להמשיך חזרה את אותם אורות על ידי עבודת האדם, עד בחג השבועות מגיעים לייחוד שלם המתרחש לאחר שהאדם זיכך עצמו והתעלה מכוח עבודתו שלו ולא מכוחה של מתנת חינם.

קדושה טבעית

הלחם מבטא את מזונו הבסיסי של האדם ואת כל קיומו. כך כתב החינוך בשורשי מצוות חלה: "לפי שחיותו של אדם במזונות ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצווה תמידית בלחמנו כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצווה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש" (וראה עוד שם מצווה רעד). כשאנו מפרישים לכהן את ראשית עריסותינו בכל השנה, מתעלה  על ידי כך העיסה כולה, המסמלת בשימושה הקיומי את כל חיי החולין שלנו. את המהלך הציבורי הזה מבטאת מנחת שתי הלחם, המתירה את החדש במקדש ואת הבאת הביכורים "ראשית פרי האדמה".

הסתכלות ארצישראלית אינה מתעלמת מצרכי החול והגוף של האדם ואיננה דורשת ממנו שיתעלה מעל צרכיו אלו – עבודת הישר, כלשון הרב, מנסה לרומם את חיי החול והגוף של האדם ומכוונת אותו להתרומם למקום קדוש, למדרגת  הקדושה הטבעית, שיהיו חייו בבחינת 'חולין על טהרת הקודש'. המעבר ממנחת העומר למנחת שתי הלחם לא משכיח מהאדם את הבהמיות שבו. אכן, יש בנו צדדים בהמיים וגופניים, אך את אותם חלקים, את החיים האנושיים הרגילים, אנו מרוממים למדרגה עליונה ופנימית. זו הבשורה של היהדות והמוסר היהודי לעולם – חיבור שמיים וארץ ושותפות האדם במעשה בראשית.

מתן תורה הוא תכלית יציאת מצרים, ועוצמתו של מעמד נשגב זה הייתה בחיבור שמיים וארץ, בהופעת קול ה' על הר סיני – בנתינת תורה מן השמיים שמטרתה להתבטא בארץ, כפי המובא בגמרא (פסחים סח ב): "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ''ט יום שניתנה בו תורה הוא". ה'לכם', חג הביכורים ושתי הלחם, יכול להתבטא דווקא בחג מתן תורה הבאה מן השמיים. התורה עצמה על כל פרטיה היא זו שמלמדת אותנו ומאפשרת לנו לחיות את חיי הקודש בצורה המעשית ביותר, ודווקא עמל התורה והשאיפה לחיות את כל פרטי חיינו הלאומיים והאישיים על פי דרכה – הם  המכוונים אותנו לחזון הגדול של תיקון עולם במלכות שד-י.

בשיבת ציון הנוכחית, חג השבועות תפס את מקומו כחג הביכורים המסמל את כוח היצירה והעבודה של האדם דווקא בקרב בני הקיבוצים והמושבים שלא נשאו שם שמיים בגלוי, ועד היום מציינים זאת בחלק מן המקומות בלבישת בגדי לבן ובריקודים בשדות שנקצרו לאחרונה. כתיקון לכך, עלינו לשוב ולציין את חג השבועות כחג של שותפות האדם במעשה הבריאה באופן אקטיבי ופעיל. דווקא בדורנו, דווקא בארץ ישראל, אנו קרואים לחגוג את השותפות הגדולה עם א-ל מתוך שאיפה לרומם ו'להניף' את כל חיי החולין והמעשה שלנו אל הקודש, וזאת על ידי דבקות ויגיעה בלימוד תורתנו הקדושה מתוך שמחה גדולה.

* נכתב בהשראת מאמריהם של הרב אוריאל עיטם 'ספירת העומר מניין ולאן' בספרו 'נהר יוצא מעדן' ושל הרב מנחם מקובר בחוברת 'המקדש ועבודתו' לפסח ושבועות.

[1] אמנם המקור לתיקון ליל שבועות מובא בזוהר שנכתב בתקופת התנאים (אם כי לאחר החורבן), אך כידוע התגלה רק לאחר שנים רבות. אין זה סותר כמובן שהחיבור של מתן תורה לשבועות קדום מאוד, כפי שמכנים את שבועות בתפילות החג – חג מתן תורתנו.

[2] כפי שנאמר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּֽחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה".

[3] אין אנו באים חלילה לשלול את הקשר למתן תורה או לשנות מצביונו של החג, אך כנאמנים לתורתה של ארץ ישראל חובה עלינו להבין את משמעותו הקדומה של חג השבועות ובע"ה בהמשך נבאר גם כיצד דווקא משמעות זו קשורה למתן תורה.

[4] כפי שאומרת המשנה (סוטה ב א) על מנחת הסוטה: "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה".

[5] "כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה הא-להית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו. ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה... ויש לנו לדעת שכיון שזאת המדה של נהנה מיגיע כפו, היא בהיותה מגעת לקץ גבולה, היא כוללת כל חמדת המעלות, ע"כ היא נכבדה מאד גם בהתחלתה. וראוי ליקר וכבוד הוא האיש שקנה מדה טובה זו לנפשו גם בהתחלותיה הקטנות, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ומשרים. והמדה הזאת תרוממהו אל על לפי ערכה הנשגב ג"כ, באוצר החיים המוסריים בדרך ד'. כי כח היושר שיש בההרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמה דכיסופא. ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק הא-להי" (עין אי"ה על ברכות דף ח, פסקה קא).