ארפא משובתם

אהבה ללא גבולות

פרשת נדב ואביהוא בני אהרן מלמדת אותנו יסוד חשוב וגדול בעבודת הלב, ואף בהתבוננות על מהלכים ותופעות המתרחשות במציאות. נדב ואביהוא 'בערו' בהשתוקקות להתקרב לקב"ה, אך טעות גדולה הייתה בידם – הם חשבו שעיקר עבודת ה' היא התקרבות והתעוררות הלב, ואם כך לכאורה, אין הבדל בין המעשים השונים וכל מעשה שעוזר להתקרב לקודש רצוי וראוי.

לעיתים ישנן תופעות שפורצות במעט את הגבולות אליהם היו רגילים עד כה, ובצורה טבעית מתייחסים אליהם בצורה ביקורתית. כמובן שאין הכוונה לחציית גבולות הלכתיים מובהקים, אלא לתחומים הפורצים קבעון מחשבתי ונדמים כ'שגעון' נעורים שיש להעמידו על מקומו. רבות מהתופעות הללו נובעות מהשתוקקות גדולה לקדושה ומרצון אמיתי לקרבת ה' ואסור לזלזל ברצונות גדולים אלו. במהלך נפלא, מהותי וחינוכי, מבאר הנצי"ב[1] את צורת ההתייחסות הנכונה להתעוררות של קדושה הפורצת גבולות, כיצד יש לאזן אותה יחד עם הזהירות לא לדכא אותה.

בפתח ביאורו על סוגיית נדב ואביהוא (ויקרא י א), מביא הנצי"ב את דברי המכילתא המשווה את נדב ואביהוא לשמעון ולוי ומתוך כך שבשתי המקומות מציינת התורה את שם האב לפי שמות הבנים ('בני יעקב שמעון ולוי' ו'בני אהרן נדב ואביהוא') מתבאר ששני הזוגות לא חלקו כבוד לאבותיהם. עם זאת, ב'הרחב דבר'[2] מבאר הנצי"ב מדוע אצל שמעון ולוי כתבה התורה "שני בני יעקב" ואילו כאן לא ציינה זאת:

ויש להסביר טעם השינוי דשם כתיב "שני בני יעקב". והנה שם ביארנו משמעות "שני", שהיו נכנסים לאותו מעשה שלא בדעה אחת, יעוי"ש. משא"כ כאן, שניהם נכנסו בדרך אחת, של אהבת ה'. ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלוקים. וברב תשוקה נכנסו להקטיר בהיכל, וקטורת הוא דבר המביא לידי התקרבות יתרה לשמים. על כן נבחר הקטורת להר"ן איש (250 מקטירי הקטורת) במחלוקת קרח, אשר גם המה נתעצמו בזאת התשוקה יותר מהמידה.

שמעון ולוי לא הרגו את אנשי שכם שניהם מאותה הסיבה, אלא כל אחד מסיבתו הוא. הנצי"ב מפרש שבעוד אשר לוי לחם למען קדושת המחנה, ובעקבותיו צעד שבטו כשלא הצטרף לחטא העגל ואף פינחס צאצאו הרג את זמרי על עניין זה; שמעון עשה זאת בשל הקנאה לכבוד המשפחה, ובשונה משבט לוי, שבט שמעון הצטרף לחטא העגל וזמרי נשיא השבט אף כשל בסוגיית הקדושה עם האישה המדיינית. לכן התורה מדגישה ששמעון ולוי אינם זהים, והם "שני בני יעקב".

שמעון ולוי עשו אמנם את אותו המעשה אך כל אחד מסיבתו הוא, ולעומתם, נדב ואביהוא פעלו מאותו המניע – אהבת ה' ללא גבולות, ובשל רצונם העז להתקרב לה' נכנסו להיכל להקטיר קטורת, לשון התקשרות ('קטרא' הוא תרגומה של המילה 'קשר' בארמית, ראו לדוגמא בראשית לח כח). לעיתים קשר והתקרבות יכולים לצאת מהגבולות הנכונים, כפי שציווה הקב"ה את משה רבנו במעמד מתן תורה פעמיים! – "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב; הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שמות יט יב, שם כג). יש צורך חשוב בגבולות, מפני שהקטורת, המסמלת את ההתקרבות לקודש, היא אש שלפעמים מחממת ולעיתים מכלה כפי שארע לנדב ואביהוא ולעדת קרח.

בדבריו (העמק דבר שם, ויקרא י א) מפנה אותנו הנצי"ב לביאורו על הפסוק בו פתחנו (ויקרא ט ו): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ". אור החיים הקדוש ביאר שהמילים "זה הדבר" מורות על העמידה לפני ה', ומשה מבקש ללמד את בני ישראל שלא די בפעולה המעשית ויש צורך בעמידה הפנימית לפני ה'. הנצי"ב מביא מדרש אותו ציטט אור החיים, אך מוסיף עליו ביאור נוסף:

זה הפסוק אומר דרשוני, שהרי כבר עשו מה שעליהם והביאו הכל אל פני אוהל מועד, ומה להם לעשות עוד. ודרשו חז״ל בתורת כהנים 'אמר להם משה לישראל אותו יצה״ר העבירו מלבכם' [...] זה הדרוש צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא. וגם מה שייך לכאן המקרא כי ה׳ אלהיכם וגו׳? והענין דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה׳, אבל לא על ידי גבולים שהגבילה תורה.

הנצי"ב חוזר על היסוד הזה במקומות נוספים[3], ומכניס תחת כת 'אהבה ללא גבולות' את נדב ואביהוא, את המעפילים ואת מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שהיו בעדת קרח!

וכאשר יבואר באורך בפ׳ קרח שזה היה עיקר החטא של ר״ן אנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה ע״י תשוקה קדושה זו, להשיג אהבת ה׳ ע״י הקטרת, אע״ג שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרן ובניו יקטירו.

העונש של נדב ואביהוא ואף של מאתיים וחמשים מקטירי הקטורת הוא בשריפה, מפני שאהבה גדולה יכולה לחמם אך מאידך, כאשר היא ללא גבולות נכונים היא עלולה גם לשרוף ולכלות. בפרשת קרח מבאר הנצי"ב מה ההבדל בין דתן ואבירם שנבלעו באדמה לבין עדת קרח שלקו בשריפה. אלו שנבלעו חלקו על משה ואהרן מאהבת המחלוקת בלבד, ותוכן המחלוקת לא עניין אותם. לעומת זאת, מאתיים וחמישים נשיאי העדה לא רצו לחלוק על משה ואהרן אלא להקטיר קטורת כדי לבטא את אהבתם הגדולה לקב"ה למרות שידעו שאין זה וודאי שיישארו בין החיים לאחר המעשה הזה. הנצי"ב מבאר שהם עשו זאת מפני שבערו כל כך לה' והשתוקקו להתקרב אליו במסירות נפש. הם היו 'שרופים' באהבת ה' ולכן גם נענשו בשריפה זו. גם כך נדב ואביהוא הלכו במסירות נפש להקטיר אש זרה מתוך השתוקקותם להתקרב לה'.

והנה כבר ידע משה רבינו שכתות כאלה מתנוצצות אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ. ע״כ בבוא יום התראות גלוי שכינה שלזה היה תכלית תשוקתם [...] בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצה״ר העבירו מלבכם שגם זה התשוקה אע״ג שהיא להשיג אהבת ה׳ בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית׳ אינו אלא דרך יצה״ר להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה [...] פירוש אם תשימו דעתכם לדרך התורה, תלכו הכל בדרך אחד ובעצה אחת משא״כ אם נבקש אהבת ה׳ שלא בדרך התורה, ותהי׳ תורת כל א׳ בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם הוא נגד רצון ה׳ וכבודו ית׳, וזה שמסיים כשם שהוא יחידי בעולם כך רצונו וכבודו שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו.

והביא התורת כהנים יסוד לזה הדרוש מהא דכתיב "כי ה׳ אלהיכם" וגו׳ וסיפיה דקרא "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד". ואי אפשר לפרש שוחד ממון או דברים לפני הקב״ה או אפילו הרבה מעשים טובים שזה אינו בכלל שוחד דכל מה שביד האדם לעשות לטוב הרי זה מחויב וא״כ אינו שוחד, אלא ע״כ מסירת נפש ודביקות נעלה באופן שנאמר "יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו", כמו שאמרו בחגיגה פ״ב על בן עזאי. מכל מקום אם הוא שלא ע״פ התורה אינו עולה לרצון כ״כ ויהי נענש ע״ז כמו שביארנו בפ׳ קרח בענין הר״ן איש שהיו חשובים לפני ה׳ גם אחר שנשרפו מ״מ הרי לא נקו מעונש. ובזה שייך לומר שלא יקח שוחד היינו שנותן נפשו על אהבת ה׳ ועל כבודו ית׳ באופן שאינו מחויב בזה, ואין לך שוחד גדול מזה. ובא משה רבינו בשעה המוכשרת לכך להגיד לאדם ישרו אשר רק זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ולא ע״י דרכים אחרים איש כפי רעיון לבבו.

משה רבנו מבקש להעביר מלב ישראל את היצר הרע, אך אין כוונתו ליצר הרע הרגיל והשכיח, הגורר את האדם לעבירות אלא את היצר המעודד להתקרב לה' על ידי פריצה של גבולות התורה. לתורתנו הקדושה שנועדה לקרב את האדם אל בוראו, יש גבולות וכלים – "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", אין זה נכון לעורר את האהבה מעבר לחפץ ולכלי שה' נתן לה[4].

נדב ואביהוא התקרבו ללא הכנה וללא גבולות בעוד הם פרועי ראש ושתויי יין, וכנגד דמותם מוצבת באותה הפרשה דמות הנזיר המוזהר על דברים אלו בדיוק: גידול שיער ושתיית יין! לעומת נדב ואביהוא, הנזיר המעוניין להתקדש מעבר לעבודת ה' עליה מצֻווה אדם רגיל, מוכרח להכין את עצמו לקדושה זו ולהתקין לעצמו גבולות שלא כל אדם נוהג בהם. כלומר, הוא לומד מנדב ואביהוא את ההשתוקקות הגדולה לקודש, אך מאזן אותה בגבולות המתאימים.

ארפא משובתם אוהבם נדבה

עם זאת, כשמדקדקים בדברי הנצי"ב שהבאנו ניתן להבחין שיש בדבריו איזו שהיא 'הכלה' מסוימת ועדינה למעשים שאינם כפי ההלכה הנובעים ובאים מתוך אהבה ולב בוער ומשתוקק לה'. ניתן לראות זאת במילים שכתב "שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ"; וכן באומרו "מכל מקום אם הוא שלא ע״פ התורה אינו עולה לרצון כל כך", וכן בלשון: "שהיו חשובים לפני ה׳ גם אחר שנשרפו, מ״מ הרי לא נקו מעונש". למה מכוונים ומרמזים לשונות אלו בדבריו? לאור דבריו אלו, ולאחר שביארנו מאידך את חשיבות גבולות האהבה ואת הבעייתיות שבאהבה והשתוקקות בלי גבולות ויחד עם זאת ראינו את 'הבנה' מסוימת שמגלה הנצי"ב לנטייה זו – אם כן, כיצד עלינו להתייחס למי שפורץ גדרות וגבולות מתוך אהבה והשתוקקות לבורא?

גם לשם כך ניעזר בפרשנותו הנפלאה של הנצי"ב. בפרשת קרח מתואר שמהמחתות של מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת ציפו את המזבח כדי שיהיו "לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יז ג). רש"י וראשונים נוספים על אתר ביארו שאות זה נועד להזהיר את בני ישראל שלא לחלוק על הכהונה, אך הנצי"ב ביאר אחרת:

"ויהיו לאות לבני ישראל" – א״א לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך, דא״כ למה חלק הכתוב הטעם, והיה ראוי לכתוב כאן או במעשה "ויהיו לאות לבני ישראל אשר לא יקרב" וגו׳. אלא משמעות אות דכאן הוא דבר אחר: שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון ית׳ [...] עוד הוא אות שמכל מקום מי שעובר על זה לא יהא אדם מבזה אותו, כמו שמבזים לאפיקורסים ובוזי ה׳. דלא כן חלק אלה האנשים, אחרי שקבלו ענשם חלק הקדוש ב״ה להם כבוד.

הנצי"ב מלמד אותנו כיצד להתייחס נכון לאנשים כאלו כאשר הם חוצים את הגבול מתוך רצון התקרבות להי"ת, ואפילו לעיתים צריכים ללמוד מהם דבר אחד או שניים.

הנצי"ב אמנם אינו משאיר אפשרות להתבלבל, וכותב במפורש שהפורץ גדר, לכל כיוון שהוא, צריך להיענש; אבל היחס הנפשי לפורצי גדרות הקדושה מתוך 'דרשתי קרבתך', צריך להיות שונה מפורצי גדר אחרים שמטרתם להרוס את הקודש, כלשונו: "אחרי שקבלו ענשם חלק הקדוש ב״ה להם כבוד". עשיית ציפוי המזבח מהמחתות לא נועדה דווקא להזכיר את טעותם של מקטירי הקטורת, אלא ממש להפך, ללמד את בני ישראל דבר נוסף מהסיפור הזה – חייבים אש בעבודת ה'! הקב"ה רוצה שבני ישראל ילמדו את ההשתוקקות הגדולה של נדב ואביהוא ושל מקטירי הקטורת, גם האמירה הזו באה רק לאחר שקיבלו את עונשם, כדי שתהיה ברורה ביותר החובה להשתלט על גובה הלהבות...

וודאי אי אפשר לתת גיבוי למעשה כזה מפני שזו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". אי אפשר להסכים עם איש כזה אפילו אם הוא איש קדוש, חייבים להעניש ולבלום פריצה כזו המנוגדת לרצון ה'; אבל צריכים גם לשים לב היטב שבפנימיותו, אותו אדם בוער לדברים חיוביים, ליבו בוער למלך וראוי שילמדו ממנו את האכפתיות הזו.

לעיתים קרובות איננו פורצים גדרים. לא מפני שאנחנו מאוזנים, אלא מפני שלא אכפת לנו די הצורך. לעיתים רבות האש שלנו אינה  בוערת די הצורך, ואת הדבר הזה אנו צריכים ללמוד מנדב ואביהוא.

והושע הנביא אמר "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו". לאלו שהשתובבו מחמת שהתנדבו לה׳ ועשו פרעות וקבלו ענשם, עתה ארפאם ולא ישתובבו עוד. ואוהבם על מה שהתנדבו לה׳, כי שב אפי ממנו. על הפרעות שעשו מחמת זה הלא הענשתים ושב אפי. מעתה אוהבם על הנדבה. וכ״ז הראה הקב״ה כאן במחתות ר״ן איש.

הנצי"ב מבאר שאת מביאי הקטורת מכנה הנביא 'שובבים'. כינוי זה מעלה בראשנו ציור של ילד שובב שרוצה להכין להוריו ארוחת ערב טובה, אך כשההורים מגלים את ה'הפתעה' הם רואים שהמטבח הפוך, המחבת מעלה עשן ומספר ביצים לא מבוטל נמצא על הרצפה... אמנם יש להבהיר לילד את חומרת מעשיו, ואם נהג שלא כשורה ובאופן מאוד מסוכן כשהפעיל את הגז ללא רשות יש להעניש אותו על כך – אך אי אפשר שלא לאהוב ולחבק אותו על רצונו להיטיב להוריו. אמנם אותם אנשים עשו פרעות וחורבן במעשיהם ועל כך מגיע להם עונשם החמור, אך לאחר העונש הקב"ה מדגיש את אהבתו לרוח ההתנדבות שלהם, שהיא היא זו שגרמה למעשיהם שהביאו עליהם את עונשם.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

כך אולי גם ניתן יהיה להבין טוב יותר את דממתו של אהרן, שהרי מצד אחד בניו עשו מעשה חמור, אך מצד שני רוח התנדבות וקרבת ה' גדולה עוררה אותם למעשה הזה, ואפילו עונשם הראה שמעשיהם נבעו מבעירה פנימית לה'. לכן אהרון מקיים בנפשו 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'.

זה שיעור חשוב – מחד, חובה להשתוקק ולהתקרב אל הקודש בבעירה פנימית נלהבת, אך מאידך גם אסור, לא נכון ולא ראוי להתקרב יתר על המידה. פרשת נדב ואביהוא מלמדת אותנו לא רק כיצד לאסור את ההתקרבות לקודש, אלא בעיקר כיצד כן ראוי ונכון להתקרב כך ש"יֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ויקרא ט ו).

שני עקרונות בסיסיים יש בכך: האחד, שההתקרבות אינה טכנית ופיזית, אלא בעיקרה התקרבות נפשית הדורשת הכנה גדולה. שנית, גם התקרבות נפשית מלאת אהבה ויראת ה' צריכה לבוא באופן ש"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שם). המילה 'זה' באה להדגיש שדווקא התקרבות באופן בו ציווה ה' להתקרב אליו היא הכלי דרכו "יֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'".

יהי רצון שנזכה בע"ה לבעור בעירה פנימית של תורת אמת, להשתוקק לקרבת ה' ולקיים 'דרשתי קרבתך' כלשון ריה"ל, אך לנתב את הבעירה הזו להתנדבות ולהתקרבות נכונה – כך נזכה להתקרב אל הקודש בצורה הראויה ויתגלה כבוד מלכותו עלינו מהרה.

"חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'".

[1] רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל ייסד ועמד בראש ישיבת וולז'ין המפורסמת. העמיד תלמידים רבים וביניהם הרב קוק זצ"ל, הרב איסר זלמן מלצר, ר' חיים עוזר ועוד רבים. לתלמידיו העביר מדי בוקר שיעור בפרשת השבוע, שיעור שהיה חשוב ובעיניו ומסיכומיו כתב את פירושו 'העמק דבר'.

[2] הרחבת דברים שנאמרו בקיצור בפירושו 'העמק דבר'.

[3] הסוגייה שאנו עוסקים בה היא סוגייה חינוכית מובהקת, ולכן בעת בואנו להטות אוזן לחידושי הנצי"ב על התורה עלינו לזכור שהוא כיהן כראש ישיבת וולוז'ין ועסק בעיצוב דמותם של תלמידיו הרבים והחשובים. וודאי היה חשוב לו להדגיש נקודה זו, שיש מה משמעות חינוכית גדולה כלפי תלמידיו הצדיקים המעוניינים להתקדש ולהתעלות, וממילא לאור תורה זו יחנכו אף הם את תלמידיהם בתבונה להעמידם על דרך הישר והטוב.

[4] כפי פירושו הנפלא של הרמב"ן, שיש מייחסים אותו בטעות לבעש"ט.