על הספר ומחברו
לקראת חודש אלול הבעל"ט, וכעין המשך לתורת איזביצא ראדזין שנגענו בה בפעם הקודמת, ננסה לתת טעימה מתורתו המופלאה של ר' צדוק הכהן מלובלין מתוך ספרו תקנת השבים העוסק בנושא התשובה.
ר' צדוק הכהן רבינוביץ' נולד בעיר קריזבורג (קריצבורג) שבליטא. אביו, הרב יעקב, היה רב הקהילה שם. כשר' צדוק היה בן 6 התייתם מאביו ועבר לגור אצל דודו הרב יוסף הכהן רבינוביץ שהיה רבה של קריניק (קרינקי) שבפולין והיה נודע כ'עילוי מקריניק'. התקרבותו לחסידות הייתה כאשר הגיע לאיזביצא וחלם שם חלום שגרם לו להימשך לדרכה של החסידות. ר' צדוק היה פורץ דרך בעולם החסידי, ויש כאלו המשווים בין רעיונותיו לרעיונות של מרן הרב קוק זצ"ל.
בנוסף, ר' צדוק כתב ספרים לא רק במכמני התורה אלא גם באלגברה, הנדסה והיסטוריה.
הספר בו אנו עוסקים נקרא 'תקנת השבים' והוא מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בביאור שבע מדרגות התשובה המובאות בגמרא במסכת יומא (פו א-ב) וביאורם באופן מקביל לספירות חג"ת נהי"מ.
החלק השני עוסק בשלושה סוגים של תשובה – תשובה מאהבה, מיראה ותשובה הבאה מתוך ייסורים.
החלק השלישי הוא חלק למדני העוסק בבירור גדרים בתוך מצוות התשובה ובסוגיות הקשורות לתשובה.
בשונה מספרו צדקת הצדיק, לדוגמא, הבנוי מפסקאות קצרות, בספר תקנת השבים כל ביאור בנוי באופן של מהלך אחד שלם כך שכדי להבין את עומק החידוש מומלץ ללמוד כל סימן מתחילתו. לכן גם מאוד קשה לבחור על מה להתמקד, ועל כן בחרנו לקחת נקודות שיש להם שייכות לסוגיות גדולות יותר ולחידוש של תורת ארץ ישראל. וממילא מובן שאין אנו באים להקיף את תוכנו של הספר אלא רק לפתוח פתח של טעימה, בבחינת טעמו וראו כי טוב.
בכל נפשך – תשובה מאהבה
הגמרא ביומא (פו ב) מביאה ב' מימרות של ריש לקיש, שבאחת דרש ריש לקיש שזדונות נעשות כשגגות ובאחת שזדונות נעשות כזכויות, ולכאורה ישנה סתירה בין המימרות. אלא שמיישבת הגמרא שמפסוק 'שובה ישראל עד ה' א-להיך כי כשלת בעוונך' לומד ריש לקיש שזדונות נהפכות לשגגות בעקבות תשובה הנעשית מיראה, ומהפסוק 'ובשוב רשע מרשעתו...הוא יחיה' שמיירי שנעשות לו כזכויות הוא מתשובה הנעשית מאהבה.
ומבאר ר' צדוק שהצד השווה שבין מדרגות תשובה אלו הוא תיקון העבר וההבדל הוא בעומק התיקון למפרע. והיינו שכאשר עושה תשובה מיראה הוא כמו מי שהתכוון לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה, כלומר כוונתו הייתה לחטוא אלא שלא עלה בידו וזה ענין תשובה מיראה שעל המעשה בפועל מתכפר לו אבל הפגם שיצרה המחשבה נשאר.
לפי זה אומר ר' צדוק שתשובה מאהבה צריכה להיות עמוקה כ"כ עד כדי כך ש'צריך לתקן כ"כ למפרע עד שיוכל לחשוב גם כוונתו שלמפרע היתה לזכות ולא לאיסורא כלל אף שאנו יודעים שהוא כיון אז להזיד ולהרשיע. וזה לכאורה נגד השכל כלל, שיהיה באפשרות להגיע לתיקון כזה כלל! דאיך נעשה בנפשנו שקר לומר שכיון לזכות, והוא היה אז חוטא ורשע!', ר' צדוק מחדד את הקושיא והתמיהה רבתי שיש על כוחה של התשובה מאהבה.
אדם שחטא בכוונה, איך נאמר עליו למפרע שכוונתו הייתה חיובית ועוד ניתן לו שכר עליה?! מסביר ר' צדוק דבר עמוק מאוד[1]. תשובה מיראה מבטאת את הכלל של 'שב ואל תעשה'. היראה מונעת מהאדם מלעבור על רצון ה', ולכן במקום בו האדם יודע שבוודאי יחטא או חלילה יכול להגיע לידי ניסיון או עבירה - מנגנון היראה ימנע ממנו מלהיכנס למציאות כזו.
לעומת זאת, כוחה של אהבת ה' הוא דווקא בקום עשה, ואפילו במציאות שעל פניו יכול חלילה ליפול שם, האוהב חוקר אחר רצונו העמוק של אהובו וכל חשקו הוא לעשות לו נחת רוח, ולכן ישנן מציאויות מסוימות שאע"פ שהכלל היבש אומר שב ואל תעשה, אוהב ה' מתבונן לעומק רצונו ית' מכח אהבת ה' הבוערת בלבו ומבין שיש חשבון אלקי נסתר מעבר לרובד הגלוי. ולכן התשובה מאהבה מביאה עמה תובנה עמוקה מאוד – שלפעמים דווקא מתוך העבירה יש תיקון גדול[2]. וכראיה מביא ר' צדוק את דוגמת הגמרא לעבירה לשמה - יעל וסיסרא[3], ומוסיף עליהם את אסתר ושמשון, שלא היססו בגלל העבירה שיכלו להכשל בה משום תוקף אהבתם לבורא ית' וכלל ישראל[4]. וכח זה נובע מתוקף האהבה לה' שעליו נאמר בקריאת שמע – 'בכל נפשך', שהכח למסור את הנפש נובע מאהבת ה'. מכאן נלמד על עומקה וגדולתה של אהבת ה' וכח התשובה הנובע ממנה. אהבת ה' היא אקטיבית – קום עשה, והיא בפעולת חיפוש תמידי איך לעשות נחת רוח לבורא ית"ש במרחבי עבודת ה' של האדם.
בכל לבבך – תיקון קליפת נוגה
ממשיך ר' צדוק לבאר שמידת האהבה שבנפש היא גם השורש ל'בכל לבבך'. הגמ' בברכות (נד א) דורשת שבכל לבבך עניינו אהבת ה' ביצר הטוב ויצר הרע, וכך גם מובא במדרש רבה (בראשית ט ז) 'טוב' זה יצר טוב, 'מאוד' זה יצר הרע. כלומר שרק ע"י יצר הרע יכול לעלות למדרגת ה'מאוד' באהבת ה'. והיינו שמכח אהבת ה' יכול לפעול שגם יצר הרע יהיה מכוון לעבודת ה'.
אך איך זה עובד? ראינו לעיל לגבי ה'עבירה לשמה' הנובעת מתוך התבוננות בעומק רצונו ית', אך זה נוגע למסירות נפש מאהבת ה', ה'בכל לבבך' נוגע למשהו יותר יומיומי. יצר הרע נמצא עם האדם מהרגע שהוא קם בבוקר, הוא לא צריך אירוע של 'מסירות נפש' כדי להתחיל לעבוד, אלא הוא הולך עם האדם יד ביד בכל צעד ושעל לטוב ולמוטב.
כדי להבין יותר את עניינו יש יצר הרע ואת מדרגת ה'מאוד' שהוא בעצם אחראי עליה בעבודת ה' של האדם, מזכיר ר' צדוק את משל הזונה מהזוה"ק[5] על מלך - שהוא הקב"ה, השוכר זונה - שהיא היצה"ר, כדי לנסות את בנו הרומז לנשמות ישראל, שגם הקב"ה וגם היצה"ר בסופו של דבר רוצים שבן המלך יתגבר על הניסיון ויזכה לכל מה שהמלך רוצה לתת לו. בשורשו, יצר הרע בעצם מעונין שנצליח במאבק ונזכה לכל הברכות, וברגע שיש לאדם אהבת ה' בלב, ליצה"ר כבר אין מה להציע. כמו שיתבאר לקמן.
אהבת ה' משנה את כל עבודת ה' של האדם, ובעצם ר' צדוק נותן לנו סוג של מדד כיצד לבדוק את אהבת ה' שלנו.
לכאורה אהבת ה' מתבטאת ביתר שאת דווקא כשאדם ניגש אל דברי ההיתר, הדברים ששייכים לקליפת נוגה ששם אין כללים ברורים. וכדברי הרמב"ן הידועים בתחילת פרשת קדושים שאין לאדם להיות נבל ברשות התורה, שאע"פ שמותר לאכול בשר ולשתות יין אל לו לאדם להיות כל היום בכלל זוללי בשר וסובאי יין מתוך תאוות ותענוגים. כשיהודי בוחר להתקדש, מעבר לקיום רצון ה' במצוות עשה ולא תעשה, הוא מוסיף עוד כח בקדושה של מעלה, הוא מתקן את קליפת נוגה ומעלה אותה אל צד הקדושה[6].
לכן אומר ר' צדוק שכאשר אהבת ה' נמצאת בלב האדם אין יותר מידי ברירות ליצר הרע, וז"ל שם (סימן ה אות ג): 'כי עיקר שם יצר הוא על חשק הלב, ויצר הרע הוא על חשק הרע, אבל מי שבתוקף אהבת השי"ת, דכל חשקו ותאותיו הוא למצוא דבר לנחת רוח לפניו ית', גם כשיזדמנו לפניו חשקי ותאות עוה"ז אין צריך להתגבר נגדם ולאכפייא להו, כי מי שלבו בוער באהבת השי"ת כל אהבו אחרות בטלות לגבה...וכש"כ באהבת השי"ת דמעט מהאור שמאירים עיניו על ידי זה דוחה הרבה מן החושך...אלא שהאוהב השי"ת וכל חשקו למצוא איזה דבר לעשות נחת רוח לפניו, הנה הוא מוצא גם בתאות עוה"ז מה שיהיה לנחת רוח לפניו, דמאחר שהוא יתברך ברא דבר זה וחשק זה בעולם ודאי יש בו צורך ותועלת לקדושה, ולהיות לו ית' גם כן נחת רוח מזה. וזה כל עבודת האוהב ה' בענייני עולם הזה, שאין צריך להתאמץ לאכפייא, רק לאהפכא שימצא בהם דרכי עבודת ה'...וזהו 'בכל לבבך' היינו אפילו באהבות ותאות עולם הזה'. עכ"ל.
כשיש אהבת ה' בלב האדם גם כשמגישים לפניו את כל תענוגי עוה"ז במאכל ומשתה – יצר הרע באמת מתאווה אליהם, אבל מכח אהבת ה' התאווה מתעלה לתאוות שבח לרבש"ע ולהללו על כל הטוב שברא בעולמו[7].
כל המציאות של 'קדש עצמך במותר לך' מקבלת שינוי משמעותי כאשר אהבת ה' יוקדת בלב האדם עד כדי כך שאין מלחמה בבחירה בין טוב לרע אלא הרע מתבטל לטוב באופן של ממילא ומבקש גם לעשות נחת רוח לפניו ית' כי אין אהבה בעוה"ז שעומדת מול אהבת ה'.
בדורנו שחזרנו לארץ ישראל, והקב"ה מאיר פניו אלינו בשוב ה' את שבות עמו, אל לנו להשאר רק בפחד של אלול שאפילו הדגים שבים מזדעזעים. חלילה לנו מלבטל את הוד היראה והשפעתה, אמנם יש להוסיף מעבר להכאה על חטא את ההתבוננות בטוב ה' ובחסדו הגדול, במיוחד לאור תורת החסידות והפנימיות הנושאים אותנו על כנפי רוח אל ה' ואל טובו.
ר' צדוק מלמד אותנו על עומק התשובה מאהבה איך היא יכולה להביא למסירות נפש מתוך רצון לעשות נחת רוח לבורא ית"ש ואיך היא מרוממת את כל המעשים ומרחיבה את הלב והנפש לעבודת ה' ארצישראלית שבונה קומה עליונה של הקודש שבחול המופיעה ומגלה את אור ה' מכל מרחבי הבריאה. יה"ר שנזכה במהרה לבחי' 'כמים הפנים לפנים' שמתוך שנשוב אליו ית' באהבה רבה תתגלה אלינו אהבתו שהיא אהבת עולם.
[1] עמדנו מעט על נקודה זו בגיליון הקודם לגבי מושג ה'עבירה לשמה' בתורת איזביצא. עיי"ש.
[2] ומכאן מודעה רבה לאורייתא ואזהרה רבתי – ברור לכל עובד ה' בלב ובנפש שזו מדריגה גבוהה מאוד הדורשת עבודה גדולה והתבוננות עמוקה, ולא כל בר בי רב דחד יומא יכול להחליט לפי סברת כרסו הדלה שעכשיו יש צורך בעבירה לשמה כדי לתקן את המציאות. ולמעיינים נאמר, שדבר זה יסודו בסוד הכתר ובהבנת עניינו. ולצערנו במהלך הדורות כבר עמ"י נכווה ממשיחי שקר שהציצו ונפגעו. וד"ל.
[3] נזיר כג ב.
[4] לגבי שמשון אומר ר"צ שהחשבון שלו ב'תמות נפשי עם פלשתים' היה שמצד אחד עמד איבוד אויבי ה' ומצד שני כדי לעשות זאת היה צריך לאבד את עצמו לדעת ואעפ"כ היה מוכן שלא לזכות לחיי עוה"ב, שזהו העונש על המאבד את עצמו לדעת, מ"מ היה מוכן לקבל את זה על עצמו כדי לאבד את אויבי ה'. ודבר זה ניתן לעשות רק מכח אהבת ה'. עיי"ש סימן ה אות ב.
[5] מוזכר גם בתניא פ"ט.
[6] ראה תניא פרק ו.
[7] ולכאורה אין זה דומה להעלאת המידות המוזכר בדברי הבעש"ט בו נחלקו תלמידיו. שהרי העלאת המידות היא עבודה המביאה לאהבת ה' ויראתו. אמנם בכתר שם טוב (ח"ב עמ' כג) מצינו שהאהבה והיראה הן חלק מתהליך העלאת המידות. עיי"ש ואכמ"ל.
