ועשית הישר והטוב

קדש עצמך במותר לך

רבים[1] המערערים על הרצון לכרוך ביחד את ה"תורה" עם ה"עבודה", בין שתי אלה אין לדעתם שום קשר. מצד התורה אין הבדל בין העובד לסוחר, ואלה שבאים להרכיב את ה"תורה" וה"עבודה" מכניסים זמורת - זר לכרם בית ישראל, והראיה לכך: הואיל ואין בשולחן ערוך סעיף מפורש על עבודה עצמית, סימן שאין היא מדרישותיה של היהדות ולא זו בלבד,  בהלכה ישנם גם סעיפים רבים הנוגעים למקח וממכר, טוען ונטען וכו' . מכאן הוכחה שגם המשא ומתן מותר על פי היהדות.

לדעתם לא קבעה היהדות שום עמדה לשאלת הרכוש, היא אינה בעדו ואינה נגדו, הדרישה היחידה היא לסדר את החיים באופן צודק.

הדרישה הזאת להביא ראיה מן ההלכה לערך העבודה הייתה נכונה רק אילו היינו אומרים כי עבודה עצמית היא מן ההלכה. ברם איש מאתנו לא אמר כזאת, אילו היה סעיף כזה מפורש בשולחן ערוך לא היה מקום לוויכוח. אנו אומרים רק, שהעבודה ויגיע כפיים הם משאיפת היהדות, שמלבד ערך העבודה בתור תיקון העולם ויישוב העולם, רואה היהדות רק בעבודה אפשרות לחיות חיי צדק שלמים.[2] ועל זה, על שאיפת היהדות אפשר ללמוד לא רק מן ההלכה כי אם גם מן האגדה ומכל ספרותינו העתיקה. היא מתבטאת לא רק בדין, כי אם בעיקר במה ש"לפנים משורת הדין". לדעת הרמב"ן בפירושו על התורה, בפרשת קדושים,[3] אין כל האזהרות שבתורה מבטיחות שהאדם הישראלי יחיה באמת ברוח התורה, יכול אדם להיות נבל ברשות התורה. יכול אדם להיות שקוע בתאווה בדברים המותרים לו, להיות זולל וסובא במאכלות המותרים ולמצוא היתרים לעשוק את רעהו מבלי לעבור על איסור מפורש. משום כך באה האזהרה "קדושים תהיו" לומר שאין לעמוד רק על הדין בלבד, כי אם בלשונו של הרמב"ם "להיות רודף אחר כוונת התורה"[4], או כפי דברי חז"ל "קדש עצמך במותר לך".[5]

מי שרוצה לקיים את התורה בשלמות, אי אפשר לו להסתפק בשמירת הדינים המפורשים,[6] כי אם עליו גם להתעמק במטרה הנשגבה הצפונה בדינים אלה, להשתדל למלאות את המטרה הזאת. עליו לחשוב לא רק על מה שישר וטוב בעיניו כי אם על הישר והטוב בעיני ה', לכאורה גם האזהרה "ועשית הישר והטוב בעיני ה' (דברים ו' י"ח) שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים היא מיותרת, כי הרי כל הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה. אולם באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"[7]. לגבי שומא אמרו חז"ל "דמדינא דארעא לא מבעיא למיהדר ומשום ועשית הישר והטוב בעיני ה' הוא דאמור רבנן תיהדר" (בבא מציעא, ט"ז ע"ב). הרי שיש כאן דין מיוחד של "ועשית הישר והטוב" כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע שבפועל בלבד, כי אם שואפת לעקור גם את הרע שבכח משורשו מתוך נפש האדם. משום כך ישנן אזהרות מיוחדות לדברים שבשלב, שהם שורשים לכמה פשעים. אין התורה מסתפקת ב"לא תגזול", כי אם דורשת גם "לא תחמוד", מי שעומד על ה"לא תגזול" בלבד ימצא לו אפשרות של אבק גזל ברשות התורה. אבל מי ששואף לקיים גם את ה"לא תחמוד", מי שירא לא רק לפגוע בפרוטה של חברו, כי אם ירא גם לחמוד פרוטה של חברו באיזו צורה שהיא, רק הוא יכול להיות בטוח שישמור גם את ה"לא תגזול" בכלל משמעותו העמוקה שיש לו לפי התורה. ועלינו לשאוף לקיים לא רק את הדינים שבתורה, כי אם לקיים את ה"קדושים תהיו" ואת ה"ועשית הישר והטוב בעיני ה'". ואם בגולה לא יכולנו להקדיש הרבה תשומת לב למטרה זו מצד הכלל כולו (אמנם יחידים היו תמיד בכל הדורות ובכל הזמנים שהתמסרו להתקדשות ולטהרה במובן היותר נעלה, אבל הכלל היה שקוע בשעבוד קשה, ורב היה לו לשמור על מהותו ועצמותו שלא להיטמע בגויים וללמוד מדרכיהם), הרי שומה עלינו עכשיו כשאנו חוזרים לארצנו ורוצים ליצור כאן חיים יהודיים מקוריים, להציג לנו שוב את המטרה הזאת של קדושת החיים לכל עומקה והיקפה. עלינו ליצור כאן צורת חיים שתהיה מותרת לא רק מצד הדין, כי אם גם מצד ה"קדושים תהיו" וגם "ועשית הישר והטוב". ואם מבחינה זו נשקול את הדברים נראה שהיהדות בשום אופן איננה בעד הרכוש כי אם נגדו.

כי לי כל הארץ

אם יש מקום ביהדות ל"יש אומרים"[8] ש "שלי, שלי ושלך, שלך" שהוא היסוד לקניין פרטי בכלל, "היא מידת סדום", הרי ברור שאין כאן נטייה רכושנית. אמנם זוהי רק דעת יש אומרים, אבל הלא בזה לית מאן דפליג שאין זו מידת חסידות.[9] מידת חסידות, זאת אומרת המידה האידאלית של היהדות, היא "שלי שלך ושלך שלך", שהיא כפירה ביסודות הרכוש.

גם בתורה אנו מוצאים רמזים די ברורים בשאלה זו. הטעם שנתנה התורה למצוות היובל "כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי"[10] מציין לנו באופן די בולט את יחס התורה אל הרכוש ואל הקניין הפרטי בכלל. מכאן יוצא שאין לאדם קניין בכל הבריאה כולה, הכל הוא קניינו של הבורא, ואנחנו איננו אלא גרים ותושבים. לנו יש רק הזכות לעבוד את האדמה ולאכול את פירותיה, כולנו בשווה, אבל אין לנו הזכות לחשוב את עצמנו לאדוני הארץ ובעליה. משום כך, בשנת השמיטה שאין אנו מעבדים את האדמה, אין לנו שום זכות גם בתבואותיה. ולא רק "אביוני עמך"[11] הם שותפים לתבואת השדה, כי אם גם "לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (ויקרא, כ"ה, ז'). התבואה שגדלה מבלי יגיעת האדם ועבודתו שייכת לכל בריותיו של הקב"ה במידה שווה, ואין לבעלים זכות נוספת מאשר לאדם אחר, לבהמה ולחיה, "כי - לי הארץ".

מכאן נראה שעל פי השקפת היהדות, הקניין היחידי שיש לאדם בעולם הוא העבודה. ורק דבר שאדם רכש על ידי עבודתו הוא שלו. כי רק כח העבודה לא ניתן בשותפות לכל הבריאה כי אם לכל אדם באופן פרטי. אמנם גם בזה עליו לזכור תמיד כי רק ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל.[12] ומשום כך, כשהוא עוזר לחברו ונותן לו מכספו, עליו לזכור שאינו נותן משלו "כי אתה ושלך שלו" (אבות, פ"ג), וכן בדוד הוא אומר "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ".[13]

כי ממך הכל

גם מצוות שמיטת כספים היא סתירה לרכוש. מתוך נקודת ההשקפה של הצדק המקובל אי אפשר לנו להבין את המצווה הזאת. אדם עושה טובה לחברו, מלווהו גמילות חסדים בלי ריבית, בלי שום טובת הנאה, וכשמגיעה שנת השמיטה: " וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה",[14] וכל כספו של המלווה יורד לטמיון. והתורה עוד מוסיפה אזהרה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא".[15] על פי השכל הפשוט שלנו אין להבין במה זה נחשב לדבר בליעל, אם אדם רואה שקרבה שנת השמיטה והוא אינו רוצה להלוות את כספו לאביון, משום שהוא בטוח שלא ישלם לו, כי השמיטה המתקרבת תשמט וגם אסור יהיה לו אפילו לתבוע ממנו. מה הוא החטא שחוטא אדם זה? ואיפה כאן נקודת הצדק?

הרי כיום גם בלי חשש השמיטה נזהרים שלא להלוות לעני, מתוך החשש שמא לא ישלם. ואי אפשר לחשוב שמתוך רחמים לעני באה המצווה הזאת ושיש כאן חס ושלום הטיית הדין לטובת העני. כי הרי התורה היא שצוותה "ודל לא תהדר בריבו"[16] והיא דורשת את הצדק המוחלט. ואיפה הצדק?

את המצווה הזאת של שמיטת כספים נוכל להבין רק על פי ההשקפה הנזכרת של היהדות בנוגע לרכוש, שאין האדם הבעלים על הרכוש שלו, "כי ממך הכל". ומשום כך אם לאחד שלח ה' את ברכתו ונתן לו עודף של כסף שאינו נחוץ לקיומו הוא, ואחיו ירד בינתיים מנכסיו ונכנס בעול של חובות, מדת הצדק נותנת שישמט את ידו ממנו. על ידי כך העני משתחרר מעול החובות וניתנת לו האפשרות לעמוד שוב על רגליו.

אמנם מבחינת הצדק האנושי הפרטי המיוסד על ה"שלי, שלי ושלך, שלך" העומד בעיקר לא על המטרה המוסרית שבצדק כי אם על קדושת ה"שלי" וה"שלך" יש כאן חס וחלילה עושק לגבי העשיר, אבל מבחינת הצדק האלוקי, הנובע מתוך ההשקפה כל "כי ממך הכל" מצוות השמיטה הוא הבטוי הכי נשגב של היושר והצדק.

גם עצם האיסור של ריבית הוא כפירה בזכותו של הרכוש. היסוד להשקפת הרכוש היא ההנחה, שהרכוש כשלעצמו, בלי כל יגיעה מצד בעל הרכוש, זכאי להיות נושא רווחים, מטעם זה יש יסוד לריבית. וזהו גם היסוד לניצול אחרים בכח הרכוש ובזכותו. אבל אם התורה אוסרת את הריבית, זאת אומרת שהיא כופרת בזכות זה של הרכוש ושלפי השקפתה אין זכות לרכוש לשאת רווחים בלי עבודה מצד בעל הרכוש, הרי ממילא היא שוללת את ההשקפה של הרכוש.[17]

אמנם מצד הדין איסור ריבית חל רק על הלוואות. למשל, אם אני מלווה כסף לחברי והוא קונה בכסף זה אדמה אסור לי לקחת ממנו חלק מהיבול בתור ריבית. ואם אני קונה בעצמי בכסף זה את האדמה ומוסרה לחברי שיעבדה, מותר לי על פי הדין לקחת ממנו את כל היבול, ובלבד שאשלם לו איזה סכום בעד עבודתו. אבל ברור הוא, שמבחינת "ועשית הישר והטוב" יש גם בזה אבק ריבית, ואולי גם אבק גזל. מדינא דארעא אמנם נקרא גזל רק כשאדם גוזל מחברו פרוטה. אבל ברור, שמבחינת "ועשית הישר והטוב" יש יסוד של עושק גם כשאדם גוזל מחברו את יגיע כפיו, ואין הבדל בין הגוזל את שכר העבודה שכבר הגיע לכיסו של הפועל ובין הגוזל את שכר העבודה שעוד לא הגיע לכיסו. ומבחינה זו ברור כי בכל ניצול זולתו יש חשש גזל. ומי ששואף לקיים בנפשו את ה"קדושים תהיו" ואת ה"ועשית הישר והטוב" עליו לחיות רק מיגיע כפיו הוא ובשום אופן לא מעבודת זולתו באיזו צורה שתהיה. משום כך הרבו חז"ל בשבח יגיע כפיים והעלו אותה למעלה מיראת שמים [18] ומזכות אבות, [19] כי רק על ידיה אפשר לשמור על היהדות בשלמותה וטהרתה.

לשאלת האפשרות של התגשמות השאיפה הזאת בחיים, מובן שאין זה מן הדברים הקלים. אבל אין זה פוטר אותנו מלעשות את כל אשר בידינו כדי להתקרב אל המטרה הזאת. ברור שאם תהיה לנו מסירות נפש השלימה הדרושה להגשמת היהדות, נוכל במשך דורות להגיע למטרה זו. גם התורה ידעה מן הקשיים. גם התורה ידעה שעניין השמיטה יכול לגרום לנעילת דלת, אבל היא לא נמנעה משום כך מלצוותה וקראה לנעילת דלת זו דבר בליעל, ואמרה "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" אמנם בשעת הירידה ליהדות, כשהתחילו להתקרב ימי השעבוד ראו חז"ל צורך לתקן תקנות בהתחשבות עם נעילת דלת וכדומה: תקנו פרוזבול, ובזמן מאוחר גם היתר עיסקא לריבית.

אולם כשאנו מתחילים לשוב לארצנו,[20] עלינו לשאוף לכך להתאים שוב את דינא דארעא אל "ועשית הישר והטוב" "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש ככל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה עתה אל המנוחה ולא הנחלה" (דברים י"ב). כשאנו מתחילים לשוב אל המנוחה ואל הנחלה, עלינו לעשות לא איש ככל הישר בעיניו, כי אם "הישר והטוב בעיני ה'".

[1] ילקוט מאמרים על רעיון תורה ועבודה, תרצ"א, (ועלינו המלאכה לגמור עמ' 148 - 151). הערות השוליים נכתבו על ידי מיכה יצחק קליין.

[2] ערכה של העבודה לא נעוץ רק בעצם העבודה, אלא גם ובעיקר בכך שהיא מאפשרת מימוש ערך גבוה יותר - צדק חברתי. אין היא אלא "ערך משרת" למימוש עקרונות הצדק והמוסר.

[3] "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". (רמב"ן, ויקרא, י"ט, א)

[4] ראו בתוך מעשה רוקח, ח"א חידושים מבן המחבר, ד"ה ע"ש בעניין שביתת: "ומי שיבין כוונת התורה וירדוף אותה [...] והוא איסור גדול אצל מי שמבין כוונת התורה".

[5] יבמות כ', ע"א.

[6] ישנם הרבה דברים שלא נכתבו בתורה וכשהם לעצמם אינם מצוה, ומכל מקום סיבות הם לכל התורה (מבוא השערים, פרק ח', עמ' רפ"ט)

[7] "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכווין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך ועתה יאמר גם באשר לא צווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר (רמב"ן, דברים ו', י"ח)

[8] אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר 'שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ', זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית; וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. 'שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי',

עַם הָאָרֶץ. 'שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ', חָסִיד.'שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי', רָשָׁע: (אבות, פ"ה, מ"י).

[9] נראה דמר אמר חדא וממר אמר חדא ולא פליגי. דגם לדעה הראשונה היא מדת סדום כשאינו מהנה לעניים מנכסיו באמרו שלי שלי מה לי להפריז ממוני על חנם ודאי היא מדת סדום אמנם דיעה קמייתא מיירי בהנהגות העולם בעניני משא ומתן לכל אחד, דזה היא מדה בינונית והיש אומרים מדברים עבור העניים ובודאי הוא מדת סדום והיינו כי צריך האדם לידע נאמנה שכל מה שיש לי מעושר והחכמה ושארי המעלות הכל הוא מכחו יתברך שמו וכי הוא הנותן כח לעשות חיל וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'ומידך נתנו לך' (עבודת ישראל למגיד מקוז'ניץ, פרקי אבות, פ"ה, מ"י).

[10] ויקרא כה, כג: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

[11] שמות כג, יא: והשבעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביני עמך".

[12] דברים ח, יח: "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

[13] דברי הימים א', כ"ט, י"ד - ט"ו.

[14] דברים ט"ו, ב'.

[15] שם, שם, ט'.

[16] שמות כ"ג, ג'.

[17] השווה לצו וזירוז, אות מ"ה : "לכן העצה להמעיט ולגרש את האנוכיות מלב האדם ולא יתרחק על ידי זה מה', היא, שיתקשרו עובדי ה' ומטהרי הנפש יחד, באהבת חברים, וידאגו כל אחד לזולתו כמו לעצמו, ידע כל אחד מדאגת ושמחת חברו וישתתף בהם [...] אבל אל יטעה שום איש בזה [...] שצריכה כל מדינה להיות משותפת בכל ענייניה, מסחרם, הונם וכו' בבחינת כיס אחד לכולנו [...] אבל דרך התורה היא להפך, ההון יהיה לכל איש לעצמו, מסחרו וכל שאר ענייני גופו, רק עצם האדם ונפשו שהוא למעלה מן הפירוד, יתתקן שלא יהיה לעצמו, רצונו, דאגתו, שמחתו וכו' יהיה גם לזולתו ישתוקק שגם לחברו יהיה כל טוב כמו לעצמו, ואם יצטרך חברו בטובתו, ימלא תיכף אותה עד שתכלית נפשו לא יהיה על עצמו בלבד, רק גם לחברו, ואז יועיל לשרש את האנוכיות מליבו..."

[18] ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה. (ברכות ח':).

[19] "את עניי ואת יגיע כפי" – אמר ר' ירמיה בן אלעזר: חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, שנאמר: "לולי אלוהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני", ומלאכה הצילה נפשות, שנאמר: "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש". (בראשית רבה פרשת ויצא, פרשה עד סימן יב).

[20] וכל עצמה של א"י לא ניתנה להם לישראל אלא ע"מ כן שישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנו ויתפרנסו בנקיות ולא ירבו בסחורה אלא כפי צורך פרנסה ובמותר יעסקו בגמילת חסדים ובצדקה ואם היו אוחזים את דרכם שלא להרבות בסחורה לא היו גולים אך על ידי שהיו מרבים בסחורה בכל מקום והיו נוסעים לחוץ לארץ אחר פרקמטיא נתערבו בגוים וילמדו מעשיהם לכן הקיאה הארץ אותם וזה ביאור הכתוב ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו היינו שתלמדו כדי לשמור ולעשות ללמוד וללמד ועשיתם אותם (מאור ושמש, בהר, ד"ה, 'וכי ימוך אחיך')

לפי תפיסת האדמו"ר החלוץ, בשובנו לארץ (ייתכן ובהשפעת הראי"ה, [אגרות הראי"ה, אגרת מ"ד]) עלינו להניף את דגל הצדק החברתי הנובע מתוך תורתנו וחיי "תורה ועבודה" הם תנאי איפוא למימוש ערכי הצדק והיושר.