גאולתנו ופדות נפשנו

הגות שיבת ציון

יחד עם חידוש ההתיישבות המעשית בארץ ישראל, רבים וטובים עסקו גם בחידוש הצביון העברי בארץ ובניסיון לחדש תרבות עברית ארצישראלית. אמת הדבר, כשם שרבים מהמתיישבים והחלוצים ששבו לארץ בשיבת ציון הנוכחית לא היו שומרי תורה ומצוות, כך גם התרבות המחודשת שיצרו לא הייתה ברוח מסורת ישראל, אם כי ברור שרוח ה' בערה בקרבם בשאיפה לחידוש תרבות ארצישראלית מקורית, ובראשה חזרת השפה העברית ללשון המדוברת בארץ בספרות, בשירה ובדיבור היומיומי. הגדיל לעשות אחד העם כשטען שעל התנועה הציונית להשקיע את מיטב כוחה בהסברה, חינוך ותרבות מאשר בהתיישבות מעשית או פעולות מדיניות שונות. ובאמת, מהתנועה שייסד יצאו מפעלי חינוך והסברה רבים.

לכאורה, כל תנועה שראתה את העלייה לארץ כפעולה חיובית מתבקשת של חזרת עם ישראל לארצו ולא רק כמציאת מקלט מדיני, מייצרת תרבות מקורית יחד עם התיישבותה בארץ. כמובן גם מקומם של המתיישבים יראי ה' לא נפקד מרשימה זו ודווקא בהם עלינו להתמקד. תלמידי הבעש"ט והגר"א עלו לארץ מתוך השאיפה לקרב את הגאולה על ידי עלייה מעשית זו, והגדילו תלמידי הגר"א לעשות בגאולתם את חורבת רבי יהודה החסיד, יציאתם מחוץ לחומות העיר העתיקה והקמת מושבות חקלאיות בהם יעבדו פועלים יראי ה'. כמובן שבתוך המפעל האדיר הזה השקיעו רבות בהקמת מוסדות חינוך וביצירת חיי תורה ועבודת ה' מחודשים באווירה של ארץ ישראל. לא רק אורח החיים משתנה בארץ ישראל אלא גם מתחדשות סוגיות הלכתיות רבות, בהן כמובן המצוות התלויות בארץ שחזרו למשמעותן הפשוטה והמעשית.

הרוח הגדולה המתחדשת בארץ ישראל כוללת כיווני חשיבה ופעולה רבים, הן בבית המדרש הן בחיי המעשה. זהו למעשה החידוש המרכזי – השילוב בין חיי התורה לבין חיי המעשה בחיי היחיד ובעיקר בחיי החברה. את השאיפה הזו רואים בעקביות בכל תנועה שהתיישבה בארץ ישראל (ואף ברבות מהתנועות שאנשיהם לא שמרו תורה ומצוות ניתן לראות בבירור חיפוש רוחני מובהק). לבד מתלמידי הגר"א שהקימו מפעל מעשי אדיר שנוצר דווקא על ידי יראי ה' עמלי תורה, ניתן להצביע על עליות חסידים מאוחרות יותר שהקימו אף הם מושבים המרימים את דגל ההתיישבות היהודית המסורתית שבראשה קיום המצוות התלויות בארץ. לא מעט הגדילו לעשות והציבו בראש מעייניהם את השאיפה הגדולה לבניית המקדש וכינון הסנהדרין. כמובן שאי אפשר שלא להזכיר את רבי עקיבה יוסף שלזינגר זצ"ל, שהקים את 'חברת מחזירי עטרה ליושנה' שעניינה היה ליצור חברה תורנית יצרנית-כלכלית הכוללת אף גדודי משמר צבאי העונים לשם 'שומריאל' ו'לוחמיאל' ולהחיות את השפה העברית כשפה מדוברת של העם היהודי – אלו היו חלק מחלומותיו וממפעליו של החוזה הגדול של מדינת היהודים התורנית.

נראה אם כן, שיצירת צביון יהודי מקורי תמיד היה בראש מעייניהם של החלוצים ששבו לציון ולירושלים. עבודה זו לא פסקה מעולם. יתירה מזו, בימינו אנו מצווים עוד יותר לחלום ולעסוק בחידוש תרבות ארצישראלית מקורית שתעסוק בכל רבדי החיים בחיי היחיד והחברה: מהלכות מקדש וקדשיו ועד יצירת שיטות כלכליות מוסריות לאור התורה ועידוד מסגרות מעשיות לביצוע החזון הגדול של מלכות ישראל.

תורה ועבודה

אחת מהתנועות שראתה בשילוב לימוד תורה ועבודה מעשית את תמצית חייו של היהודי בארץ ישראל, היא תנועת 'הפועל המזרחי'. לעומת תנועת 'המזרחי' שפעלה בעיקר בצורה מדינית ובקרב אנשים מהמעמד הגבוה, אנשי הפועל המזרחי דגלו בעשייה חלוצית לאור התורה ומצוותיה ולכן לא מצאו את עצמם בתנועתם המקורית, המזרחי, וגם לא יכלו להצטרף לתנועת הפועלים הכללית בה לא קיבלו את אורח חייהם. על כן פרשו מתנועת האם, המזרחי, והקימו את תנועתם – הפועל המזרחי.

כדאי להתמקד בבשורתה של תנועה זו דרך כתבי מייסדיה, שהיו אנשי מעלה בתורה ובמעשה. בשנת תר"פ פרסם מייסד התנועה ר' שמואל חיים לנדוי המכונה שח"ל, מאמר התוקף את הרב ריינס מראשי תנועת המזרחי, על כך שנטש את הרעיון המקורי של התנועה שהגו הרב קלישר והרב אלקלעי. מתוך דבריו ניתן להבין מהו החזון עליו חלמו אנשי הפועל המזרחי, חזון הממשיך ומיישם למעשה את מפעלם של תלמידי הבעש"ט והגר"א ושאר אנשי ציון:

"מקור חיבת-ציון של הראשונים, עוד לפני לידת הציונות המדינית, היה האמונה התמימה בשיבת-ציון כאתחלתא דגאולה. לא צרות-ישראל היו המקור לתנועת 'שיבת ציון'. משאת-נפשם של הגאונים הצדיקים ההם היתה האמונה העמוקה בגאולת העם... שיבת העם לארצו פותחת שערים לגאולה הרוחנית של העם היהודי. הלכך, כל המתייחס לא"י כלמקלט מדיני-כלכלי, בלבד, שבשעת הדחק אפשר להחליפו ב'מקלט לילה' באחת מארצות-נכר, מחסר את העיקר מן הציונות הדתית... על 'צעירי המזרחי' להשיב ל'מזרחי' את צורתו הנכונה ומהותו האמיתית. והיא - תנועה של תחיה דתית-לאומית, מקיפה את כל החיים העבריים והמחשבה העברית. תנועה הבנויה על הכרה נקיה מכל השפעה גלותית, בדבר מושגי היהדות וערכינו הרוחניים-ההיסטוריים. הכרה ממנה נובעת שיבת-ציון כהכרח נפשי וכיסוד עיקרי להשלמת צורתנו הלאומית. להשיג את התכלית הזאת, דרושה עבודה רבה, לא מחוץ למחנה, כי אם דוקא בתוך המחנה ה'מזרחי'. עבודת חינוך והכשרת לבבות לאמונה ישרה והכרה צרופה." (מאמר התחייה והפדות, ההדגשות במקור).

חלומם של אנשי הפועל המזרחי היה ליצור חברה תורנית יראת שמיים שאורח חייה מגשים את חיי התורה כפשוטם בבית המדרש ובשדה ובכלל בחיי המעשה, מתוך אמונה שהגשמה מעשית בעמל פיזי היא חלק יסודי בערכי תורתנו (ולשם כך עודדו רבות להעסיק פועלים יהודים גם כאשר הדבר היה יותר יקר מפועלים ערבים). זו תנועה של חידוש רוחני-מעשי השואף לתיקון עולם במלכות ש-די מתוך אמונה בשיבת עם ישראל לארצו ובגאולתו בדרך הטבע, וממילא יש לכך השפעה על עבודת ה' של כל יחיד ויחיד בארץ. זהו איננו רק מפעל נקודתי, כי אם "תנועה של תחיה דתית לאומית, המקיפה את כל החיים העבריים והמחשבה העברית". זהו חלומנו שלנו (על הקשר החם ועל אף קירוב הרעיונות בין חברי הפועל המזרחי לרב קוק זצ"ל, ראה בספר 'קורא לדגל' של הרב אברהם וסרמן עמודים 269-286).

חשוב לציין, ולשם כך בעצם נכתב דבר המערכת הזה, שלהגות הפועל המזרחי ישנם שורשים קדומים. בהמשך הגיליון מובא מאמר של רבי ישעיה שפירא זצ"ל, האדמו"ר החלוץ, שהיה אף הוא מראשי הפועל המזרחי. מאמר זה, הנקרא 'ועשית הישר והטוב', נחשב לאחד מהמאמרים המכוננים של התנועה, וטמונים בו היסודות העקרוניים של שיטת תורה ועבודה (אגב, גם לשח"ל עצמו יש מאמר המבאר את יסודות השיטה). כבן למשפחת אדמו"רים וודאי שיש לרעיונותיו, וממילא לתנועת הפועל המזרחי, שורשיים תורניים ואף חסידיים. את הנושא החשוב הזה החליט לחקור ר' מיכה קליין וחלק קטן מהמחקר אף מופיע כמבוא למאמר עצמו, שגם הוא מפורסם פה תודות לעזרתו הרבה.

ניתן להתווכח רבות על המשכיותה של תנועת הפועל המזרחי ושייכותה המגזרית, אך במקום זאת אנו מציעים להעמיק בכתבי מייסדיה, ללמוד מהם את העקרונות של החזון הגדול הזה ו'לתרגם' אותו לזמננו אנו. גם אם חלק מהרעיונות המעשיים שהציעו ויישמו בזמנם לא רלוונטיים לדורנו, ניתן להבין את ההיגיון שמאחורה ולחשוב כיצד הוא ניתן ליישום בימינו. אחד מענייניו המרכזיים של שערים הוא העיסוק בחידושה הרוחני והמעשי של תורת ארץ ישראל. כממשיכי דרכם של תלמידי הבעש"ט והגר"א, רבי עקיבה יוסף שלזינגר, הרב קוק ובנו הרצי"ה, מייסדי הפועל המזרחי וכל העוסקים במלאכת הקודש של תחיית האומה בארצה על פי תורתה, אנו מוכרחים להשיב לשיח שלנו את הדיון החשוב הזה – איזו צורת חיים מאפשרת לחיות את מכלול השאיפות הרוחניות והמעשיות של החברה והיחיד בארץ ישראל בעת הזאת.

בני ציון היקרים

לעיתים עולה השאלה, האם יש באמת ציור לאיש עובד ה' ארצישראלי? האם ניתן להכניס את ההגדרות המופשטות הללו לדמות? והתשובה היא בוודאי שכן, אך רק לעיתים רחוקות זוכים לראות דוגמה מובהקת לכך. אנו, בישיבת 'רועה ישראל' ביצהר זכינו לדוגמה מהלכת של עובד ה' ארצישראלי בדמותו של אלקנה הנדלר ז"ל, מבני ציון היקרים המסולאים בפז. כבר דמותו החסונה יחד עם פניו השמחות והעדינות העידו על שילוב נדיר של עוצמה, פנימית וחיצונית, ושל אצילות וטהרה. אין זה הספד למלאכים, אלקנה היה אדם על יתרונותיו וחסרונותיו של המין האנושי, אך פה דווקא טמון היסוד הגדול של חיבור שמיים וארץ, של תורת ארץ ישראל. להאי שופרא דבלי בארעא קא בכינא.

אפשר לספר רבות על אלקנה, על חיוכו התמידי ושובבותו שעל פניו; על שאיפתו אל הקודש ותמימותו החכמה – אך נסתפק בדברים החרוטים על מצבתו וחקוקים על לב כל מכריו:

פ"נ אהובנו אלקנה הנדלר ז"ל בן אליהו אריה וחנה יבדלח"ט. איש חמודות, עובד ה' בתמימות ובשמחה, מאיר פנים, עמל בתורה וכוסף לקרבת אלוקים. עלה בטהרה השמימה י"ד תמוז תשפ"ב, תנצב"ה.

ובתחתית המצבה הוסיפה המשפחה היקרה פסוק נפלא המתאים כל כך לדמותו, אותו גם שרו בעת פטירתו של אלקנה ואף בשעת הלוויה – "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך".