ענווה וגבורה

אנו נושאים לפידים

מלכות יוון לא ניסתה לכלות רק את גופם של היהודים, אלא בעיקר את רוח תורתם. בעקבות כך, חנוכה הוא מועד בו עומדים חזיתית מול תרבות יוון המקדשת את החומריות שבעולם, שאינה דווקא חומריות גסה, המתבטאת בפילוסופיה, במדע, באמנות ובחיי מותרות הגוף. כשם שהמאבק בחנוכה החל בעקבות גזירות על קיום מצוות התורה ובמרכזו אף עמדה טהרתו של בית המקדש – כך הניצחון במלחמה נגד היוונים יחד עם נס פך השמן מוביל לחיזוק האמונה הנצחית בבורא יתברך ובתורתו (לעומת פורים המסמל את הנצחיות שבעצם קיומו של עם ישראל). חנוכה מסמל את ניצחון הרוח על חומר, כפי שאנו אומרים בתפילת 'על הניסים': "מסרת גיבורים ביד חלשים", מסרת את גיבורי הגוף ביד אלו שיודעים שהגבורה האמיתית היא גבורת הרוח.

אך עם השנים, ובייחוד לקראת שובם של ישראל לארצם, קיבל חנוכה גוון נוסף. ההתעמתות עם תרבות יוון איננה רק מאבק הרוח והחומר, אלא בירור היחסים והגבולות ביניהם. לא נועדנו להיות פרושים, להפך, תפקידנו לתקן עולם במלכות ש-די על ידי העמדת עם "בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה הא-להית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה" (אורות, למהלך האידיאות בישראל). אי אפשר לתקן את העולם בקטנות מוחין, מתוך סגירות מחשבה וזלזול בכל המתרחש מחוץ לבית המדרש. זהו איננו רק שימוש טכני ביתרונות של עולם החול לצורך הפצת תורה, אלא הסתכלות שלימה על המציאות בה יש שני ממדים – קודש וחול. זו המשמעות העמוקה של הביטוי "אין עוד מלבדו", אותו מדגישה תורת החסידות שוב ושוב. כל העולם כולו מלא מאור ה', ומשימתנו לחשוף את אותו אור הגנוז אף במעמקי עולם החולין ולגלות את השייכות שלו למקור האלוקי. לא בכדי זו הסוגייה בה עוסקים גדולי החסידות דווקא בימי החנוכה, בהם אנו מדליקים אור מחוץ לביתנו החמים, ברחובה של עיר דווקא מתחת לעשרה טפחים.

ייתכן שיקום קורא נמהר שיתפלא כיצד אנו משווים בין שני הממדים הללו, בין עולם הקודש הטהור לעולם החול? בוודאי שאין פה השוואה, אך בד בבד אין פה הכחשה לעולם החול. חנוכה הוא בירור היחסים בין שני העולמות הללו, והשאלה שמרחפת בלב הבירור היא מי בראש.

בראשית ימי הקמת המדינה ניסו לציין את חנוכה כמועד לאומי בלבד, ושירי הילדים השונים תיארו את החשמונאים כגיבורים שאינם נושאים שם שמיים בפיהם כי אם להפך – 'נס לא היה לנו, פך שמן לא מצאנו'. לפי תיאור זה, מטרת מאבק החשמונאים הייתה חירות עמם בלבד ושחרורו מעול כובש זר. נרטיב זה נועד לשמש מופת לחברה בעלת ערכים לאומיים בלבד. לעומתם, יש המתארים את חנוכה כמועד בעל זיקה רוחנית בלבד, שהרי המצווה היחידה שיש בו היא זכר לנס פך השמן, ובכלל, במרכז המאבק עמד בית המקדש אותו טמאו היוונים והמרד עצמו החל בשל הגזרות כנגד קיום המצוות.

אך העמדת משמעותם של ימי החנוכה בין שתי האפשרויות הקוטביות: ציון הנס האלוקי ללא הגבורה הפיזית או הדגשת הניצחון הלאומי בלבד, מהווה עוול גדול לסיפור המלא. אי אפשר להכחיש את הגבורה הלאומית שהפגינו החשמונאים ובוודאי שלא ניתן להסתיר את הרוח שהניעה אותם לפעולותיהם הנועזות. בחנוכה אנו מציינים את שני הדברים יחד! את התעוררות רוח הקדושה שהובילה לגבורה לאומית גדולה. זהו ייחודו של עם ישראל, היותו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

בעינינו החשמונאים נראו אחרת. הם נאבקו למען הנצחיות של עם ישראל, למען רוחו וטהרתו, אך זאת מתוך הבנה שאותה רוח אלוקית קדושה מתגלה בגוף הלאומי. טומאת המקדש וגזירות אנטיוכוס לא הובילו דווקא לחורבן לאומי, אך החשמונאים הבינו שאין משמעות לעם ישראל כגוף לאומי ללא רוח ה' ותורתו השורה עליו. זו הסיבה שפתחו במאבקם כנגד היוונים, כדי להמשיך את הבשורה הייחודית של עם ישראל – קריאה בשם ה' על ידי הארת כל רובדי החיים.

כאמור, השאלה המרכזית בבירור התרבותי הזה, שרלוונטי מאוד בדורנו, היא מי עומד בראש הפירמידה. הנקודה המשמעותית שמתגלית בחנוכה היא שאפשר ורצוי להתרחב ולהיפגש עם מרחבים מחוץ לבית המדרש, ובלבד שאור בית המדרש הוא זה שיאיר בהם. אמנם אנו מדליקים את נרות החנוכה מבחוץ, אך לעולם הם סמוכים לפתח ביתנו. מפגש עם חכמת יוון יכול להתרחש רק בעקבות עמדה זקופה ואיתנה, והבנה ברורה ללא סייג שהקודש הוא מקור כל המציאות כולה. רק עמדה יציבה ותקיפה בעלת גבורה כשל בית חשמונאי, יכולה להיות כר פורה ויציב לעבודה גדולה זו של הארת המציאות באור ה'.

אמת, אנו נושאים לפידים, והצמא לאור ישא את עיניו ולבו אלינו – ללפידי אמונה טהורה המגלים את מעינות האורות הגנוזים בכל מרחבי המציאות, גם בעולם החול. ימי החנוכה קוראים לנו להאמין במציאות ולגלות על ידי השימוש בה בטהרה, בבחינת 'חולין על טהרת הקודש', את האור האלוקי המפעם בהם.

בת עין – ענווה ארצישראלית

רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע חי בדור השלישי-רביעי של תנועת החסידות, והיה תלמידו של רבי מנחם מנדל מצ'רנוביל, בעל ספר 'מאור עיניים'. אמנם רוב ימיו חי ופעל בגולה, אך הרושם המשמעותי שחרט בתודעה החסידית הוא בשל חייו בארץ ישראל. רבי אברהם דב עלה ארצה בשנת תקצ"א והתיישב בצפת.  השנים המעטות בה חי בארץ עד פטירתו, היו גדושים בעשייה והנהגה. באותה תקופה הקהילה החסידית בגליל נותרה ללא הנהגה תורנית, ובואו של הצדיק לצפת גרם להתעוררות גדולה. לאחר בקשות חוזרות ונשנות הסכים רבי אברהם דב לקבל על עצמו את הנהגת היישוב החסידי בגליל, ואף עמד בראש הקרן המרכזית התומכת בהתיישבות זו – כולל ווהלין. בשנות הנהגתו עברו על יהודי הגליל אירועים משמעותיים, כמו מרד הפלחים בשליט מצרים, מרד בו פרעו פרעות גדולות בתושבי צפת ובזזו את כל ממונם; וכך גם במרד הדרוזים בו עונה על ידם קשות; ואף ברעש הגדול שפקד את צפת בשנת תקצ"ז. רבי אברהם דב הנהיג את העדה ביד רמה גם בשעות קשות אלו, עודד את רוחם ופעל לשיקום ההתיישבות בצפת.

ספרו בת עין מאופיין באהבת ארץ ישראל גדולה ותורות רבות בספר עוסקות בקדושתה של הארץ ואף בקדושת פירותיה ותבואתה. האגדה מספרת שעלה לארץ לאחר ששד"ר מתוחכם אמר לו שהחול בארץ ישראל עשוי מאבנים טובות. לאחר שעלה לארץ וגילה שהחול שבה זהה לחול בגולה, שאל את אותו שד"ר מדוע שיקר לו? הלה השיב לו שלא כל אחד זוכה לראות את המרגליות שבעפרה של ארץ ישראל. כששמע זאת רבי אברהם דב, הסתגר בחדרו תקופה ארוכה, ולאחר שיצא משם אמר שאכן עפרה של ארץ ישראל עשוי מאבנים טובות...

נקודה נוספת השוזרת את הספר בת עין היא מידת הענווה והשפלות, ובמהלך הספר חוזרת האמירה שעל ידי מידה זו זוכים לקדושת ארץ ישראל. הוא לא הראשון שמחבר את בחייו את מידת הענווה ואת אהבת הארץ – רבי מנחם מנדל מויטבסק זי"ע עבד בעבודה פנימית זו כל חייו ואף חתם את מכתביו בכינוי 'השפל באמת'. מידת הענווה מקבלת מהות חדשה בארץ ישראל, וראוי להאריך בזאת במאמרים נפרדים. הענווה של ארץ ישראל איננה משביתה את כוחות חייו של האדם ולא מובילה אותו למחשבות על פחיתות ערכו. להפך, ענווה אמיתית נובעת מההבנה שכל כוחותיי מאת ה' יתברך, והוא לא שתל בי את הכוחות הללו כדי שאשב ספון בביתי, אלא כדי לפעול ולגלות את אורו דרכם – "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט יד). ענווה ארצישראלית כזו מובילה ללקיחת אחריות על תיקון המציאות ודורשת מהאדם לפעול עם א-ל למען שמו באהבה.

"וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם" (תהלים לז יא).