להדליק נר חנוכה

הקדמת המערכת

הדברים הבאים נאמרו על ידי חכם ישועה בן שושן זצ"ל בישיבת קדומים בימי החנוכה. קשה להבין את עומק הדברים בלי לשמוע את חכם ישועה אומר אותם בקולו. אלו מילים שיצאו מליבו הבוער ויש בהם משמעות פנימית המתאימה כל כך לדמותו.

מכיוון שלא רצינו לערוך את הדברים, על הקורא להקשיב למילים, למנגינה של הנאמר, וכך לספוג את המשמעות הפנימית שלהם. מבין השורות ניתן לשמוע את השאיפה לדבקות מתמדת ולהשראת שכינה, את הגבורה הגדולה למען כבוד שם ה' ועמו ואת הקנאות לטהרת וסגולת ישראל.

בכל זאת, הוספנו מספר הערות בשולי הדברים כדי לבאר ולהרחיב במעט את דברי הרב.

ממלכת כהנים וגוי קדוש

בשעה שקיבלנו את התורה, הקדוש ברוך הוא זיכה את עם ישראל, בשלוש מתנות. כמו שהפסוק אומר "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". בשעה שישראל קיבלו את התורה, אומר להם הקדוש ברוך והייתם לי סגולה, עם ישראל זה עם סגולה, זו מתנה מאת ה' יתברך. שלושה דברים, סגולה, ממלכת כהנים, וגוי קדוש. ידוע שהכהנים אוכלים בתרומה ומביא הרב קוק שעם ישראל כשמביאים את המעשר שני לירושלים ואוכלים אותו בירושלים אז גם בהם מתקיימת הכהונה הזאת. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כשבראש ובראשונה זו הסגולה.

כאשר מלכות הרשעה באה וראתה שישראל שונים מכל עם, נבדלים מכל אומה, הם בחינת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש. את זה לא היו יכולים לספוג ועל כן כנגד זה גזרו שלוש גזירות כידוע, גזרו על הברית, ישראל משונים בגופם, ישראל כורתי ברית. גזרו על השבת שגם היא ברית, אות היא ביני ובינכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. וגזרו על ראשי חודשים והמועדים, כי בראש חודש תלויה קביעת המועדים וישראל עולים לרגל לעלות ולראות לפני ה', לראות וליראות וכמו שמצינו אצל יונה הנביא שבא אל ירושלים ושמח בשמחת בית השואבה וקיבל את הנבואה שם. וכל מי שהביא ביכורים והתוודה, היה שומע את הקול מקודש הקודשים שאומר לו לשנה הבאה ישוב ויביא. אז הם לא יכולים היו לסבול את זה ועל כן גזרו על המילה, גזרו על החודש ומתוך כך גם על המציאות של העלייה לרגל וגזרו על השבת, שלא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל אלא להגות בהם בתורה.

הנרות הללו קודש הם

היה וויכוח בין חכמי ישראל, האירו היוונים את הרחובות, למה האירו את הרחובות? כדי לבטל את הילדים מתורה (כדי שהרחוב יהיה מעניין וימשוך את תשומת לבם). בדרך כלל היו לומדים הילדים עם האבא, היה בא הביתה אוכלים ארוחת ערב ויושבים ולומדים עם התינוקות של בית רבן, עם הילדים, היותר מבוגרים גם איתם למדו. כנגד זה אז הנרות הללו קודש הם, מציאות של קודש, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". אין לנו רשות להשתמש בהם, כי הם התכוונו בתאורת רחוב בכל מה שעשו לבטל את ישראל מתורה ועל כן אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד[1].

והנקודה הזו היא נקודה פלאית "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". בראייה, אחרי שהדלקנו את הנרות נהוג לשבת ולראות את הנרות חצי שעה, לאור באור הנר. כאשר לחמו, "באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קדשך". במה הדליקו? באותו פך שמן שמצאו חתום בחותמו של כהן גדול, בשביל עצם ההדלקה הרי טומאה הותרה בציבור, אלא הדליקו משמן שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול ללמדך שיש אור שאי אפשר לטמא אותו. הם טימאו כל השמנים, טימאו כל מה שרק ניתן היה לטמא, כי כפי שאמרנו לא יכולים היו לסבול את הקדושה והטהרה של ישראל. והשמן הזה מאיר, אין לנו רשות להשתמש אלא לראותם בלבד. "הנרות הללו קודש הם". אתה בבית יושב ומדליק הנרות פתח הבית או בחלון שפונה לרשות הרבים, יושב ליד הנרות ואין לך רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. אמרו חכמים, שאור החנוכה יש בו אור מיוחד, אותו אור שנברא בבראשית. והוא אור הגנוז שגנז אותו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, ובנר החנוכה יש גילוי של האור הגנוז הזה. מכאן נבין איך אפשר לשבת, להסתכל על הנרות, זוהי עבודתנו! לאור באור הנר, נר ה' נשמת אדם[2].

להדליק נר חנוכה

אנחנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה. "להדליק", להמשיך אורות עליונים לעולם הזה, כפי שרמוז במילה להדליק; "נר", אמרנו נר ה' נשמת אדם; "חנוכה" אותיות  חנה כ"ו. יש לנו בשעה שאנחנו מייחדים את מציאותנו בו יתברך ודבקים בו, במציאות התורה במציאות התפילה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" והדבקות הזו היא בכל מציאותנו. יש את הייחוד העליון, נאמר באופן פשוט 'הוויה אהיה', 'הוויה אלוקים', ו'הוויה אדני', מספרם של האותיות הפשוטות עולים מספר "נר". זה הייחוד שנעשה בחנוכה. להדליק נר חנוכה! חנה כ"ו, הקב"ה חונה בתוכנו, איווה למשכן לו בכל בתי ישראל[3].

כל כך קדושה חלים בחנוכה עד שאין לנו רשות להשתמש בהם. ותכף ביום שלאחר החג אוספים את הכל, וגונזים את הכל, ושורפים את הכל. כי הנר הזה הוא נר שמחייה את כל העולמות כולם, ובכל נשמת ישראל יש את הנר הזה, בכל בתי ישראל הקב"ה ציווה אותנו להדליק את הנר הזה, להאיר את כל בתי ישראל בנר הזה והנר הזה נמשך לנו מאור המנורה הטהורה בבית המקדש. היה מזבח הקטורת באמצע כלפי חוץ, המנורה בדרום והשולחן בצפון. מנורה בדרום רומזת לחסד, חסד נמצא בצד דרום, בשעה שאנחנו מנענעים בלולב, אנחנו מתחילים בצד דרום, ואחרי כן צפון מזרח מעלה מטה ומערב. אז המנורה הטהורה מאירה בבית המקדש ובשעה שהדליקו את המנורה בחנוכה כשחנכו את בית ה', "טיהרו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קדשך", הדליקו את המנורה. בד"כ איפה היא מונחת? בתוך ההיכל, אבל בחנוכה הדליקו את המנורה בחצרות קדשך הביאו אותה לעזרה ושם הדליקו כדי שכולם יהיו נוכחים באותה הדלקה, בחצרות קדשך, כל חצרות ירושלים יראו את האור הזה. וחכמים ראו את אותו אור ולשנה הבאה קבעו בהלל והודאה עד כל הדורות כולם. עד ב"ה דורנו שאנו זכינו מאותה הדלקת המנורה זכר למקדש שהולך ומוסיף ומאיר גם בימינו אלה בעצם הדלקת החנוכיה.

על הגבורות

כפי שאמרנו הם לא יכולים היו לסבול את השוני בין ישראל לעמים, ולחמו בכל התוקף. המלחמה שם, מבנה הקרב שלהם, הם היו הולכים בצורת פלנגות. הפלנגה בדרך כלל מנתה שישה עשר אנשים מלפנים, ושש עשרה שורות של חיילים. כשמאורגנים כך שהראשונים עם חרבות והשניים להם עם כידונים השלישיים להם עם חניתות ארוכות יותר וכולם עם מגינים גדולים, כך שמי שהיה בא ומתקרב, היה נפגע, כי הם לא זזו מהמבנה הזה, ומבנה אחרי מבנה אחרי מבנה זה דבר לא פשוט. ואנחנו רואים שכשיהודה המכבי היה אוסף את הלוחמים ותכנן את המתקפות שלו, אז הוא ישב עם הלוחמים והתפללו לפני שיצאו, נשק לא היה להם, כל מה שהשיגו השיגו מתוך השלל.

במציאות הכי גדולה של הצבא הכי גדול שהיה לו, היו לו שמונת אלפים איש, בהתחלה היו קומץ. היו שלושה קרבות קשים ועזים ביותר. אחד במעלה לבונה, אחד במעלה בית חורון, ואחד באמאוס ליד רמלה. ועוד קרב נוסף שידוע לנו גם כן בבית צור ששם נהרג אלעזר. יהודה התעצם בעוז ותעצומות על דבר אחד. כמו שהרמב"ם כותב שהצרו את ישראל עד שחמל עליהם הקב"ה והאיר לחשמונאים לקום ולהדליק. אז רואים פה את הלשון של הרמב"ם עד שחמל עליהם הקב"ה והאיר. צריכים לדעת שכל מלחמתם היתה לקדש את שמו יתברך[4].

הם אמרו לחקוק על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל. שור – היום יש לנו טרקטורים. השור לא רק שימש לבשר, בשר זה היה המציאות האחרונה שלו. אבל לעבודה, לחרוש, אז מי שמאבד את השור אין לו טרקטור, אין לו איך לעבוד, מה עשו ישראל? שחטו את השור. גזרו על כל דלת, על כל בריח שיכתבו עליו שאין להם חלק... מה עשו ישראל? עקרו הדלתות. וזה במצב שהאויב נמצא בחוץ, הם הולכים ומסתובבים סרדיוטות, והם מרשים לעצמם גם במצב כזה לעקור את הדלת, להשליך אותה ובלבד שלא לקיים את הגזירה הזו. וגזרו על הטבילה והקב"ה המציא להם מקוואות בבית. ומובא הסיפור על חנה בת החשמונאים שאמרה להם, שמעון ולוי הלכו והשלימו מלאכתם בכרך אחד בשכם, ואתם לא קמים ומקנאים לה', לקחו אותה והלכו לשם הרגו את ההגמון ואת החיילים  והעוזרים שלו, וכל המלחמה התחילה עם אותה חנה. לקנאות לקדושת ישראל, לטהרת ישראל, לסגולת ישראל[5].

וממילא הנרות הללו קודש הם, הם מושכות את משך האור הגדול של הקודש, קודש בחכמה, אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. לראות את הנרות, להתקשר לאותה קדושה, קדושת המקדש שבאה בפך השמן. יש לנו את השמן, יש לנו את הפתילה ויש לנו את האש. אם נבוא ונדליק את השמן בלי פתילה לא יידלק. אם נשים את השמן ואת הפתילה ואת האש, אז הפתילה אוספת מלמטה את השמן נאחזת באש בוערת ושואבת ושואבת, זה העמוד האמצעי. לקשר כל העולמות מתתא לעילא, באור נשמת ישראל.

ויהי רצון שנזכה לאור באור המנורה הטהורה בבית המקדש בקרוב בקרוב בקרוב. יאירו הנרות הללו ונזכה גם בנרות הללו שישנם היום, לאותו אור גנוז שגנז אותו הקב"ה. כשמתבוננים בנרות רואים איזו שלהבת מאירה זכה וברה, אתה מדליק, אל תלך, שב! תתחבר לבית המקדש. שה' יזכנו בקרוב בקרוב, יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו בהלל ובהודאה ומי יכול לתאר את אותו הלל והודאה, בעז"ה בקרוב, יהי רצון שנזכה.

[1] כשאסרו להשתמש לאור הנרות, הסבירו לנו חכמים שהמהות של הנרות היא קודש. היוונים השתמשו באור לדברי טומאה כדי לבטל את ילדי ישראל מתורה, לעומתם בני ישראל משתמשים באור לקדושה. האור של נרות חנוכה הוא "מציאות של קודש" לכן אסור להשתמש לאורן, אלא לראותם בלבד כדי לקבל מהם את האור הגנוז בהם.

[2] לפי ההבנה של הקדושה בנרות, מתגלית העבודה שיש בהסתכלות באור הנר. עבודתנו "לאור באור הנר", לשאוב קדושה מהאור הגנוז בנרות אותם אנו מדליקים בעצמנו וכך אנו מדליקים את עצמנו ממש, כפי שיסביר הרב בפסקה הבאה. בחנוכה אנו מדליקים את הנרות בפתח הבית, לעומת האור הטמא שהיוונים רצו להדליק בחוץ, אנו מאירים קדושה לעולם. את הקדושה הזו אנו מבעירים בתוכנו על ידי ההסתכלות באור הנרות.

[3] העבודה של "לאור באור הנר" מתבטאת ממש במילים של ברכת ההדלקה, שמלמדות אותנו את המשמעות הפנימית של חנוכה. הרב מדגיש כל הזמן כמה השכינה שורה בתוכנו וכמה אנו דבקים בו על ידי התורה, התפילה וקיום המצוות. דברי הרב מיוסדים על כוונות האריז"ל להדלקת נר חנוכה, והרב כדרכו מדגיש את הדבקות שיש בכוונות. המשמעות הפנימית של הברכה מלמדת אותנו שבחנוכה אנו ממשיכים אורות עליונים למציאות שלנו, ל"נר ה' נשמת אדם" עד שה' ממש חונה בתוכנו, כפי שרמוז במילת חנוכה – חנה כ"ו (שם הויה ב"ה). זו משמעות של ייחוד, שאנו מתייחדים ודבקים בבורא יתברך שמו. על ידי הדלקת נרות חנוכה בדבקות ה' חונה ושוכן בכל בית ובית בישראל. כמובן שאין זה פירוט הכוונות, אלא רק משמעות כללית שלהם.

[4] כשהרב מתאר את מסירות הנפש של בני מתתיהו ושאר היהודים, הוא מתאר זאת מעומק לבו. חכם ישועה זצ"ל היה בעל מסירות נפש, בתפילות על כלל ישראל וכפשוטו בשירות הצבאי. לא רק מסירות נפש הייתה בו, אלא אף בטחון גמור בישועה. כפי שחווה בעצמו בסיפור פציעתו, כשעמד בראש מחלקה בת עשרים חיילים אל מול גדוד מצרי. זו שלמות של מידת הגבורה, שאיננה רק יכולת למסור את הנפש אלא גם בטחון בישועת ה'. מלחמות יהודה ואחיו היו בעיניו מוחשיות עד שהוא בעצמו היה מוכן לקפוץ על הפיל ולהרוג את היושבים בו...

[5] בחכם ישועה בערה הקנאות לשמו של הבורא יתברך, לטהרת עם ישראל, ועל כך הוא היה מוכן למסור את הנפש. הוא אף פעל למעשה והשקיע שעות רבות בהצלת בנות ישראל מידי בני ניכר. הדברים הללו, אותם הוא מתאר במוחשיות ובציוריות, התאימו לדמותו מאוד. המשמעות הפנימית שאפשר ללמוד מכך היא שגבורה ומסירות נפש לא באים ללא סיבה, והמקור למידות הגבורה ומסירות הנפש הוא הרצון לקדש ולהופיע את שם ה' בעולם. כפי שאמר בפתח דבריו, מסירות הנפש הזו היא סיבת הקדושה שיש בנרות חנוכה. הקב"ה חונה ומאיר את אורו הגנוז במקום בו דבקים בו ומוסרים את הנפש בגבורה למען קידוש שמו.