רועה התורה והעבודה מתוך אורה של תורת החסידות

הרב קוק ומשנת תורה ועבודה

במאמר שבעת הרועים את תורת הראי"ה, שפירסמתי בעיתון בשבע בחודש כסלו תשפ"ב, טענתי שתורת הראי"ה - לא דרך צינור אחד עוברת היא אלינו. תורה כזו מתפזרת לניצוצות, ומגיעה אלינו מכיוונים שונים. הכיוונים משלימים זה את זה, וכדרכו של עולם, לעתים מציגים כיוונים שונים במעט, היוצרים מעין מחלוקת בין התלמידים. כמובן, אצל תלמידי רבנו זכינו, שמחלוקת זו היתה מחלוקת לשם שמים, וכולם יחדיו עשו שכם אחד למען מטרת העברת הלפיד הלאה לתלמידיהם ולבני הדור שלנו כולו. אשרינו, אשרינו שזכינו לזה, זו מתנה אלוקית גדולה שאיננה מובנית מאליה.

וכעת, כאשר אנו מצויים כבר כעשרים שנה אחרי הסתלקותם של האחרונים שבתלמידיו הגדולים הללו, הגיע הזמן להסתכל על הדור במבט כללי ובפרספקטיבה של דור שלם אשר גדל על ברכי רבותינו הללו, אשר עיצבו את הדור והשפיעו עליו השפעה שלא ניתן לשער את היקפה. השפעתם איננה רק בבית המדרש – אלא גם מחוצה לו, על העם שבשדות, על הציבור הציוני דתי כולו. הם יצרו חברה חדשה, וכל אחד מהם בנה בתוכה נדבך מרכזי. נכון, כולם היו גדולים בכל התחומים, אבל כמעט תמיד ניתן לראות את העמוד המרכזי עליו נשענת תרומתם לציבורנו.

לענ"ד, אלו הם שבעת הרועים מנחילי מורשת רבינו הגדול [סדר הרשימה נקבע על פי תאריכי הלידה של הרבנים]: מורנו הרב יעקב משה חרל"פ; מורנו הרב דוד כהן - הנזיר; מורנו הרב צבי יהודה; מורנו הרב ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ; מורנו הרב יצחק אריאלי; מורנו הרב שאול ישראלי; ומורנו הרב משה צבי נריה, זכר צדיקים לברכה.

בהמשך כתבתי שהאדמו"ר החלוץ, הוא זה שהנחילנו את משנת תורת עבודת הארץ מבית מדרשו של הראי"ה. הוא הגבר הוקם עול לבנות את תורת ההתיישבות, את משנת תורה ועבודה, אשר את שורשיה ינק מהראי"ה, כפי שניתן לראות בין בתרי כתביו. משנה זו השפיעה עמוקות על דור שלם, ובעצם גרמה למהפך של ממש - כאשר היא הכילה את ההפכים, וחינכה רבבות על היכולת לשלב בין הקודש לחול, בין לימוד תורה לעבודת האדמה (והמשרד...). כל המאפיינים הסוציולוגיים של הציבור הציוני דתי מושתתים עליה – ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר, וכל מערך השילובים המאפיין ומייחד את ציבורנו [כמובן, בתנאי שאכן ההשתלבות הזו באה מתוך מחויבות מלאה לקודש, ולא מתוך היפוך הפירמידה, של התמקדות בחול תוך כדי נתינת מקום דל לקודש, כפי שלצערנו קורה. אנו מתכוונים לשיטה בטהרתה, המושתת על מעיינות נביעתו של הראי"ה, ואשר אותה בנה ועיצב האדמו"ר החלוץ].

האדמו"ר החלוץ, מעצם טבעו כבן למשפחת מנהיגים חסידים גדולים, חיבר אף בין תורה הראי"ה לבין עולם החסידות, והאיר את עינינו בתחום זה.

והנה, עוד באותו יום שהתפרסם מאמר זה, קבלתי מכתב תגובה חריף מאחד מגדולי תלמידי-תלמידיו של הראי"ה, בו הוא תמה על המקום שהענקתי לאדמו"ר החלוץ בתוך שביעיה זו. ראשית, טען, מה הקשר בין משנת תורה ועבודה, אותה הנחיל אכן האדמו"ר החלוץ, לבין הראי"ה? בכל כתבי הראי"ה אין מופיע ביטוי זה, כך טען.

ובכן, הבה נבדוק ונראה שהדברים כלל אינם מדויקים.

בספר מאמרי הראיה[1] מופיע הספדו של הראי"ה על  ר׳ שמואל חיים לנדוי (שח״ל), שהיה מראשי תנועת הפועל המזרחי (וחברו הקרוב ביותר של האדמו"ר החלוץ), וכך הוא כותב שם:

"רבותי! למחזה התוגה של סילוקו הפתאומי של אותו האיש היקר והחביב לכל מי שהכירו, ר׳ שמואל חיים לנדוי ז״ל, העובד הנאמן במסירות נפש ורוח על שדה ישובנו בארץ ועל מרחב תחית האומה על אדמת קדשה, בקדושת התורה והמצוה, הננו קוראים את המרירות הנבואית ״פתאום שודדו אהלי רגע יריעותי.

כעת רק חלק מצעירנו, תקות העתיד של עמנו, החלוצים לעבוד בחרוף נפש את עבודת הבנין בארץ אבות, הינם חדורי רגש הקודש ואמוני קדושת התורה, אשר דבר ה׳ הוא אור לנתיבות חייהם. בתוך המחנה הציוני הרחב עומד האוהל המזרחי בביטויו המפורסם ״בנין ארץ־ישראל על פי תורת ישראל״. בין החלוצים העובדים, צעירי המזרחי והפועל המזרחי והנוער שלו, עומד הוא על עמדת הקודש המחשבה של 'תורה ועבודה' בארץ ישראל וסעיפיה, היא מחיה את רוחם ומעודדת את כחותיהם, להתגבר על המכשולים שהם פוגשים בדרך הקודש הקשה הזאת".

הנה לנו מפורשות אמירה ציבורית של הראי"ה, בה הוא תומך בתנועה, בראשיה, בבניה, ובסיסמתה – תורה ועבודה. כפשוטו, בשם המפורש...

בספר מועדי הראי"ה למורנו הרב משה צבי נריה זצ"ל (פרק ח) מופיע התיאור הבא:

"הקהל בן-המאות הסתדר בתהלוכה ועבר בשירה וריקודים את רחוב יפו, עד הגיעם לבית מדרשו של הרב קוק, שם עמדו כבר בסיום ההקפות, וכל החברים הצטרפו לשמחת-מצוה זו. הרב נאם, ודברי הרב שנאמרו בהתלהבות דקדושה כדרכו, הלהיבו את לבות השומעים והם פרצו בשירת הפסוקים: 'פי צדיק יהגה חכמה, ולשונו תדבר משפט', 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה'.

הרב נישא על כפים, כשהוא יושב על כסאו, מבית מדרשו ואולם ביתו...

שוב פרצו ריקודים והרב גם הוא נכנס למעגל ורקד בהתלהבות ובדביקות... החבר ש.ז. שרגאי הודה להרב על תמיכתו המתמדת בתנועת 'תורה ועבודה'. 'תנועה זו עדיין צעירה היא לימים, ורק בכוח השפעתו ועזרתו הרוחנית הגדולה של מרן הרב, עלה בידינו לרכז מסביב לדגלנו עשרים אלף חברים וחברות, שכולם מושפעים מאור קדושת תורתו, סרים למשמעתו ורוצים להיות תלמידיו-מקשיביו'.

הרב התרגש וקם ואמר: 'הפועל המזרחי' הוא מרגניתא דלית בה טימי. רעיון תורה ועבודה צריך להיות קניין כל עם ישראל, האור המקיף את כל עבודת התחייה. הנני תמיד מוכן לעזרתכם. התגברו והתאזרו וחפץ ד' בידכם יצליח".

אז מופיע או לא מופיע? תגידו אתם...

ארץ חפץ

והנה, כידוע, אחד מהספרים הראשונים שיצאו מפרי עטו של הראי"ה, הינו הספר 'ארץ חפץ' אותו ערך וליקט האדמו"ר החלוץ.

בהקדמה למהדורה החדשה של ספר זה (בהוצאת בית אל) מובא מאמר-הספד של האדמו"ר החלוץ על הראי"ה, תחת הכותרת 'יחיד בדורות'. הספד מלא רגש וקירבה רבה של ארב ותלמיד מובהק, המעריץ את רבו ללא שיעור.

בתחילת דבריו מתאר ר' ישעיל'ה את גדלותו התורנית של הראי"ה באומרו:

"הוא היה גדול בתורה לכל מקצועותיה. בקיאותו הפליאה את כל אלו שבאו אתו במגע. כל דבר שהזכיר מתורה בכתב ושבעל-פה אמר באותה הלשון ממש כאילו זה עכשיו שנן לעצמו את אותו הענין ולמדהו. וגדולה היתה חריפותו ובהירות עיונו. וביותר היו ידיו רב לו לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. דבר זה היה לו לראש-פנה בלמוד התלמוד. הוא התאמץ לקשר את ההגיון והעיון בשיטות התלמוד עם בירור ההלכה למעשה, והצטער צער רב על אשר בדורות האחרונים נפרדו שני ענפי התורה האלה: הפרשנות של התלמוד ובירור ההלכה. הרבה מעמל חייו ושנות חייו השקיע כדי לתקן את המעוות הזה ולחבר שוב את בירור ההלכה לפי אחרוני הפוסקים עם המקורות של התלמוד והראשונים. לשם זה חיבר את ספרו "הלכה ברורה" שעודנו בכתובים, המוקדש כולו למטרה הזאת. הוא ראה בעבודה זו עבודת הקודש ועשה את כולה בעצם ידיו, בלי להעזר על-ידי מי שהוא אחר.

 כשנשאל פעם על סיבת הדבר שאינו נעזר בעבודת העתקה פשוטה על-ידי אחרים, ומעמיס על עצמו עבודה קשה שכזאת, ענה: כשם שהבנין הגשמי של האומה הישראלית בארץ דורש חלוציות, ולפעמים אנשים בעלי השכלה גבוהה עוסקים בעבודות-בנין פשוטות, כך גם בנוגע לבנין הרוחני דרושה חלוציות, ועל העוסקים בזה לעשות גם את העבודות הפשוטות הקשורות בזה, בעצם ולא על-ידי אחרים".

ללא ספק, דברים מרתקים המחזקים את ההבנה של חשיבות לימוד ההלכה והעלאת הסוגיה על פי ההלכה, ולימוד העיון בהלכה ממקורה. אבל ההמשך הוא המעניין לסוגייתנו:

"גם בנוגע לרעיון הציוני ולבנין הארץ היתה לו לרבנו שיטה מיוחדת. הוא ראה בציונות לא רק תנועה חמרית מדינית של אומה נרדפת המחפשת לה מקלט ממעניה, כי-אם ראשית תקומת ישראל ההולך וניעור ממקומו לשוב למקור מחצבתו. הוא תמך נלהבות ברעיון 'תורה ועבודה', וראה בו את הכלי להגשמת חזון הגאולה כאן בארץ ישראל.

התורה והעבודה אצל הרב, שתיהן ממקור קודש באו, שתיהן היו כלים לעבודת ה', העבודה איננה רק כלי חיצוני להשגת יעד גשמי, אלא כלי להלעאת הניצוצות ותיקון העולם במלכות שד-י".

ואכן, לרעיון זה הוקדש פרק ט בספר - חֹמֶר וָרוּחַ, בו הוא מביא את דברי הרב[2] הקובע כי: "כְשֶׁיִּתְחַזֵּק הַכּחַ הַחָמְרִי שֶׁל הָאֻמָּה, אָז יִגָּלוּ כָּל הַסְּגֻלּוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁבָּהּ, וְתָשׁוּב הַתּוֹרָה וְכָל מְאוֹרוֹתֶיהָ לְאֵיתָנָהּ, לִהְיוֹת לְאוֹר עוֹלָם, לַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ד' וְלִצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל".

הראי"ה תפס את חיזוק הצד החומרי, כאן בארץ הקודש, ככלי לגילוי התורה בשלמותה, ככלי מצמיח ברכה רוחנית.

ובספר אגרות הראיה (כרך ג, באיגרת תת"י המפורסמת, העוסקת בגיוס בני ישיבות לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה), הראי"ה כותב מפורשות: "שזהו עיקר המעלה ע"פ האידיאל התורי להיות עוסק בתורה ובדרך ארץ, כמש"כ במשנה אבות (ב' ב') רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, - אלא שתהיה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כלומר שבכל עת שנפנה מעסקיו, שאינו מרחיב אותם להתעשר, הוא עוסק בתורה...".

שימו לב – התורה היא העיקר, היא הקבע, אבל השילוב של לימוד התורה עם העבודה הגשמית, הוא עיקר המעלה!

נמצאנו למדים – הראי"ה וודאי הזדהה עמוקות עם רעיון תורה ועבודה. כמובן, כעיקרון בסיסי, בעל אפשרויות יישום שונות (שעם חלקן ייתכן ולא היה מסכים). הוא ראה בעבודה הגשמית, עבודת הקרקע ובכלל עבודה מעשית, ערך רוחני עליון, ועודד את מתיישבי הארץ לאחוז בה.

תורה ועבודה – העלאת ניצוצות

אלא, שכאן עלינו לעולת קומה ולהציע עוד רעיון.

מדוע דווקא האדמו"ר החלוץ, יותר מכל תלמידיו של הראי"ה, הוא זה שהנחיל מורשה את הרעיון הזה?

ההבנה הטכנית – מפני שהוא עצמו היה עסוק בו, להבדיל משאר גדולי התלמידים שנשארו ספונים באהלה של תורה. ר' ישיעל'ה היה חלוץ כפשוטו, עובד אדמה, סולל כבישים ובונה הארץ.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר, לענ"ד. כל מי שעוסק בלימוד תורת החסידות לעמוקה רואה מיד – עיקרון יסוד של תורת החסידות הוא קידוש החומר, עבודת תיקון העולם הגשמי.

במחשבה היהודית שקדמה לחסידות קיימת דיכוטומיה עמוקה בין הרוחני לגשמי. הן בקרב אלו שאחזו בחכמת הפילוסופיה והן בקרב אלו שאחזו בחכמת הקבלה, האדם תואר כמפוצל לשניים: לחלק רוחני, הנקרא 'נשמה', שאליו שייכות התורה והמצוות ועבודת ה', ולחלק גשמי, הנקרא 'גוף', המתנגד לנשמה ולרוחניותה. אך אצל המקובלים הקדמונים (ובעיקר אצל רבי יוסף אבן ג'יקטילא), מתחילה להתגלות גישה אחרת, ובקבלת האר"י ובני דורו מתעצמת עוד יותר מגמה של מה שמכונה 'קידוש החומר' דרך מציאות הנקראת 'שבירת הכלים'[3]. לפי הסבר זה, בשלבים מוקדמים של יצירת העולם נפלו ניצוצות של הקדושה (החלק הרוחני) אל תוך הקליפות (החלק הגשמי), והניצוצות האלה הם החיות של אותם קליפות, והם שורש הרע בעולם. תיקון העולם הוא על ידי "העלאת ניצוצות" הקדושה מבין הקליפות והשבתם אל שורשם.

החסידות לקחה אפוא את החלקים היומיומיים לכאורה של האדם, השמחה, אהבת הרעים, ההנאות הגשמיות, והטעינה אותם במשמעות רוחנית עצומה. כל מי שיכנס לשטיבל או לקלויז חסידי בן ימינו, בוודאי יחוש את זרימת החיים הספונטנית, את ביטוי הרגשות הטבעי. אלה הם חלק אינטגרלי מההווי החסידי, מימי הבעש"ט ותלמידיו ועד ימינו אנו.

החסידות הלכה צעד נוסף קדימה ועשתה את תורת שבירת הכלים לפרקטיקה מעשית. החסידות טענה, שכיון שהחיות של הקליפות נובעת מהניצוצות שנפלו מהקדושה, אין לראות בהם חלק רע שנבדל מהקדושה, אלא יש להתייחס אליהם כאל חלק מהקדושה, ועל ידי כך לתקן אותם. במחשבה הקדם-חסידית, אדם שהתעוררה אצלו תאווה לאוכל היה תופס את עצמו כנלכד ברשת החומר והרע, וכל תפקידו היה להתאמץ להתגבר על התאווה החומרית ולהידבק ברוח, בנשמה, שהיא חלק המחשבה שבאדם. באה החסידות ולימדה שהתאווה המתעוררת אינה רעה בעצם. מאחר שהחיות של התאווה הוא ניצוץ הקדושה שבה, תפקידו של האדם אינו להילחם בתאווה, אלא אדרבה, להידבק בשורש הקדוש שלה, שהוא העונג, ולחוות בעונג שהמאכל מספק לו חוויה של דבקות בא-לוהות. על ידי כך, מסבירה החסידות, חוזר הניצוץ שנפל אל הקליפה ושב אל שורשו – אל הקדושה.

דברים אלה מתבארים במקומות רבים בספרי החסידות עד אין ספור, ומעט למותר הוא להאריך בהם בכל זאת הרשו לי לצטט מתוך דבריו של אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט, הגה"ק רבי מנחם נחום מטשרנוביל זי"ע, בספר 'מאור עיניים':

להבין הענין, דנודע כי כל העולם ומלואו בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כי על ידי הדבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול, והוא המקיימם ומחיה אותם, כמו שנאמר 'ואתה מחיה את כולם', ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות. אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל, כנודע מחטא אדם הראשון, וגם בדורות שאחריו, שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם במיני מאכל ומשתה וכיוצא בהן ממיני העולם, שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדבורו של הקודשא בריך הוא המחיה אותו הדבר, והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך. כמו שנאמר 'טעמו וראו כי טוב ה", רוצה לומר, מה שאתם טועמין ורואין כי טוב, הוא ה', שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו […].

ולכן בשעה שאוכל האדם המאכל, נתייחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו, וניתוסף בו כח. וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני, שהוא א-להותו יתברך המלובש שם, ונותן דעתו ולבו על פנימיות, ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו, ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו לשורש הכל שממנו נאצלו כל החיות, אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשו בשבירה ובגלות אליו יתברך, שהוא מתענג מאוד מזה כנודע. כי זה כל עיקר עבודתנו, לקרב כל הניצוצות הקדושות מן קליפות שהן בשבירה אל מקום הקדושה, שיהא עליית הקדושה מן השבירה. (פרשת מטות)

העיקרון המובא בדברים אלו הוא שבירת הדיכוטומיה בין הגשם לרוח, בהבנה שגם הגשם הוא בעצם רוח, וגם לגשמי (או יותר נכון: בעיקר לגשמי) יש תפקיד חשוב בעבודת האדם.

מובן מאליו שעיקרון מקורי זה גרם למהפך דתי עצום; העבודה הדתית של האדם, שבעבר פנתה אל הרוח בלבד וניהלה מאבק עם החלקים החומריים של הקיום, החלה לפנות דווקא אל הגשמי, אל הגופני. חסידים התחילו לראות בכל מעשיהם וצורכיהם החומריים עבודת ה'. אכילה, שתיה, שיחת רעים, חיי משפחה, משא ומתן בשוק, הכל הפך להיות מצוה. החיים הפשוטים, השמחה הטבעית, הניגון, כל מנעד הרגשות האנושי, הפכו להיות מלאי טעם וערך.

ממילא, תורגם הרעיון גם ליחס חיובי לעבודה הגשמית ממש, כפי שמופיע כבר בכתבי תלמידו המובהק של המגיד ממזריטש, ה'תולדות יעקב יוסף' (בפרשת בהר): "וגם בלא זה כתבתי ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ, כי גם בעוסק בדרך ארץ יהי' עוסק בתורה גם כן...". תוך כדי העיסוק בעבודה, אתה בעצם עוסק ברוחניות ובתורה. וכעין זה תראו במקור הבא (קדושת לוי ליקוטים לאבות): "וזה כונת המשנה הנ"ל 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', כלומר תלמוד תורה עם דרך ארץ יפה, דהיינו בשעה שעוסק בדרך ארץ, דהיינו במשא ומתן, ועוסק באמונה, ונמצא לומד אז כמו שכתבנו, זה יפה וישר....". כשיהודי עובד ה' עומד בחנות שלו, או עודר בשדה שלו, או מטפל במרפאה שלו, הוא עובד את ה' יתברך באותם רגעים ממש! אלא הם רגעים קדושים, לא רק שעות עבודה שמטרתה תיקון המציאות הגשמית, אלא רגעים של עבודת הבורא.

כעת ניתן לחזור אלינו ולהבין מדוע דווקא האדמו"ר החלוץ, בנם של קדושים, נצר לשושלת חסידית מופלאה, אחיו של הגה"ק מפיאסצנא זצ"ל הי"ד, דווקא הוא, יותר משאר תלמידיו של הראי"ה, היה מנחילו של רעיון זה – הוא ינק אותו מהרב בשקיקה, תוך כדי שהוא מוצא בו את בית אביו ותורת רבותיו, זהו הרי רעיון חסידי מובהק, שאילולא היה נתפס על ידי ההנהגה החסידית באותו דור כחדשני מדי, היה מובל על ידי תנועת החסידות קדימה.

כל כך נפלא שיום פטירתו חל ערב זמן מתן תורתנו, הזמן שבו ירדה תורת ה' נשגבה אל המציאות הגשמית, אל תרי"ג מצוות חומריות, של זריעה וחרישה, כלכלה ופרנסה, חיי אישות ושאר ענייני החומר. אשרינו שזכינו לדמות מאירה זו שהאירה לפנינו את הדרך אשר נלך בה, עד שנזכה לאור חדש אשר יאיר על ציון במהרה בימינו אמן.

* מאמר זה מובא כהמשך למאמר של ר' מיכה קליין מהגיליון הקודם, 'חסיד בכל מעשיו' על דמותו של רבי ישעיה שפירא, האדמו"ר החלוץ.

[1] ראו גם במאמרי הראי"ה במאמר 'נתיבה', המוקדש ל"הפועל המזרחי" לשבע שנות קיומו.

[2] המופיעים גם באורות (אורות התחיה סעיף מ) ומקורם בקובץ ב' (ערפלי-טוהר עמוד לה).

[3] כמובן, זו לא המצאה חדשה, לא של המקובלים ולא של האר"י, אלא רק הדגשה של רעיונות קדומים שורשיים.